הוא לא "בודד", הוא "לא מחליט""אדם מזוקן לבוש חולצת טי-שירט כחולה ומכנסיים מחויטות. הוא עמד, כפוף מעט וכמעט מבויש, ליד דלת הזכוכית המובילה לבריכה העמוסה והביט בילדים ובהוריהם המשתעשעים בבריכה כמשה המשקיף אל הארץ המובטחת אחרי המסע במדבר, אך לא יכול לבוא אליה. הוא נראה בודד". כך תואר בסוף השבוע ב"גלובס" היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, ששהה בכנס באילת.
מהתיאור מצטיירת דמותו של היועמ"ש כאדם בודד, כמי שבדידותו היא ככלא עבורו, כמי שחולם לנפץ את קירות בדידותו ואינו יכול. בדידות זו, כפי שעולה מהמאמר, נובעת מכך שכל עומס האחריות על כתפיו. שאין מי שינחה אותו כיצד עליו לנהוג. פרשנות זו של הדברים היא הפרשנות והמסר אותם מבקש היועמ"ש לשדר לציבור הרחב.
ואולם, כל מי שישב סביב שולחן היועמ"ש ופרקליט המדינה והיה חלק מעולם העשייה היום יומי בחדרים אלה, יודע שהמציאות שונה, והסרט, בעולם האמת, חי וצבעוני הרבה יותר.
היועמ"ש עומד בראש אחד הארגונים החזקים והמשפיעים ביותר במדינה. היועמ"ש מוקף בסביבת עבודה אינטימית ועוצמתית. סביבו מספר רב של משנים, ותחתיו פרקליט המדינה, העומד בראש ארגון המונה למעלה מאלף פרקליטים מקצועיים ומנוסים. על אלה נוספים מוסמכי היועמ"ש מהמגזר הפרטי, שכפופים להנחיותיו.
כל החלטה והחלטה שמקבל היועמ"ש, נעשית לאחר שנועץ במספר רב של בכירים במשרד המשפטים - וזאת להבדיל משופט היושב לעתים רבות לבד על כס השיפוט וצריך להכריע גורלות.
הצגת היועמ"ש כבודד וחשוף בצריח חוטאת למציאות.
יתרה מכך, אירועי השנה האחרונה נראים כמלמדים אותנו שמנדלבליט לא רק שאינו מבודד ובודד, אלא שהוא פועל לא אחת בשיתוף-פעולה ובעצה אחת עם גורמים פוליטיים ומקדם מהלכים המלמדים כי הוא אינו חושש לעשות שימוש בכוחו העצום.
הניסיון לדמות את היועמ"ש לאדם בודד, המביט אל הציבור כמשה המשקיף אל הארץ המובטחת, רחוק מרחק רב מדמותו של היועץ ואינו מתיישב עם התנהלותו, החלטותיו ופעולותיו מאז שמונה לתפקיד. מנדלבליט עצמו מחדד ומדגיש מעל כל במה אפשרית שהוא אינו מקבל החלטות כאיש יחיד. שהוא אינו בודד - אלא חלק ממערכת גדולה, מקצועית ומשומנת.
מנדלבליט נתלה ומתרץ את העיכוב הבלתי סביר ובלתי מתקבל על הדעת בטיפול בתיקי ראש הממשלה, בכך שהעבודה וההחלטות נעשות בדיונים, בשיתוף, בצורה היררכית ומאורגנת. היועץ חוזר ואומר, שוב ושוב, שהמערכת שעליה הוא מופקד עושה כל שלאל ידה כדי לקדם את חקירות נתניהו. ואולם, תהליכי העבודה הסדורים של מערכת אכיפת החוק ההיררכית והעובדה שבגיבוש ההחלטות שותפים רבים, היא שגורמת לתהליך להתארך.
מן הטעם האמור, כפי שנכתב בכתבת סוף השבוע, "מי שחושב שהיועמ"ש יכול לבוא בבוקר למשרד המשפטים ברחוב צלאח א-דין בירושלים, לכנס את עוזריו, לדפוק על השולחן ולהודיע שהיום חייבים לקבל החלטות סופיות בתיקי נתניהו - "חי בסרט".
אז זהו, שלא.
היועמ"ש הוא המנהל העומד בראש ההיררכיה. על פיו יישק דבר. עליו מוטלת החובה לקבוע עד מתי ימשיכו לחקור ועד לאילו קצוות עולם תתרחב החקירה. הפרוצדורה באה לשרת את המהות. לא ההיפך. אין שום דבר קדוש בסדר מהלכים זה או אחר. הם לא תורה מסיני. ניסיון העבר לא מצדיק להיצמד למהלך זה או אחר. לעיתים ההפך הוא הנכון.
היועץ מנדלבליט נזקק לא אחת בנאומיו למונח "חקר האמת" כדי להצדיק מדוע החודשים חולפים, ועדיין אין אור בקצה המערה. מדובר במונח שסתום, שמאפשר ליועמ"ש לחמוק ממתן הסבר מתחייב לציבור על משך הזמן הבלתי סביר שההליכים בעניינו של ראש הממשלה אינם מגיעים לכדי החלטה. באותן קלישאות ממש השתמש קודמו בתפקיד, בניסיון לשכנע את הציבור מדוע הוא סוחב זמן בענייניו של ליברמן. היועמ"ש יכול וחייב להציב לוח זמנים ברור אליו יתכנסו כל הכפופים אליו - המשטרה והפרקליטות.
גם השימוש התדיר שעושה מנדלבליט בנאומיו בביטויי זמן לא מחייבים ולא מדידים, כאשר הוא עוסק בחקירות ראש הממשלה נועדו להתחמק מהתחייבות ללוחות זמנים ברורים. הסרט המשקף נכוחה את העולם האמיתי מסתיים במסקנה לפיה זה לא בסדר שחקירת נתניהו נמשכת זמן כה רב. למערכת כולה יש אחריות לכך, ובראש ובראשונה ליועץ.
הגיעה העת לקבל החלטות.
■ הכותב היה הממונה על משמעת בשירות המדינה וניהל מאבק משפטי אל מול משרד ראש הממשלה ונציבות שירות המדינה.
