יום הפועלים הבינלאומי עבר חלף לו לפני חודש ובימים אלה אנחנו צופים בהתקפה על העבודה המאורגנת בעקבות הרפורמות בחברת החשמל ובנמלי הים. על רקע הפועלים ברי המזל האלה, חשוב שנעצור ונחשוב על אלה שאינם עובדים, אלו שחולמים להיות חלק מיום הפועלים או מוועד. הנתונים שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנה האחרונה מעידים על מגמה חיובית של צמצום מספר המובטלים, אבל למרבה הצער זהו רק חלק קטן מהסיפור האמיתי.
למרבה הצער המציאות אופטימית הרבה פחות. מדד האבטלה המשתפר בהתמדה ומתייחס אך ורק לאלה שמוגדרים "מובטלים", קבוצה קטנה ויחסית חזקה, המונה את אלה שמחפשים עבודה באופן פעיל ("חותמים בלשכה") - ולמרות זאת אינם מועסקים. שיעור האבטלה אינו כולל, למשל, את אלה שהתייאשו, ומשכך, כבר אינם מחפשים עבודה באופן פעיל. כל עוד מדגישים הפרסומים את ההישגים הכרוכים בצמצום האבטלה ומצניעים את הקושי שאיתו מתמודדים המובטלים "השקופים" שכבר התייאשו, אין בידינו תמונה אמינה של שוק העבודה.
רבים טועים לחשוב שהשקופים "התייאשו" כי הם אינם רוצים לעבוד, ונוח להם להסתמך על קצבאות ותמיכות. אבל אם תשאלו פועל ייצור בן 50, שבמשך שנתיים שולח קורות חיים והטלפון שלו נשאר דומם, תגלו שהוא דווקא מאוד רוצה לעבוד - ואף על פי כן התייאש. כך גם האם החד-הורית שרוצה לעבוד, אבל ריבוי החסמים מקשה עליה להבין מאיפה מתחילים.
הסטטיסטיקה פוסחת גם על רבות ורבים השרויים בתת-תעסוקה, כלומר עובדים בהיקף משרה נמוך בניגוד לרצונם. גם הם אינם נמנים בסטטיסטיקת האבטלה. כדי להבין עד כמה ההתעלמות מתת-תעסוקה מטעה, ראוי שנדע שדי בכך שאדם עבד שעה אחת בלבד בשבוע החולף כדי שהוא ייחשב "מועסק". שעה אחת בשבוע.
שיעור האבטלה היורד בהתמדה נע סביב 4%, אך בתוספת המיואשים שכבר אינם זכאים לדמי אבטלה, ואלה שאומנם עובדים אך בהיקף נמוך בניגוד לרצונם, אנחנו כבר מגיעים לפי הערכות שונות לכ-10%. לפחות 1 מבין 10 יכול לעבוד ורוצה לעבוד, אך אינו עובד. נוח "לנו" לא לראות אותם, להאשים אותם במצבם, לייחס להם בטלנות ועצלנות, אבל האמת היא ש"הם" אינם שונים מאיתנו. כמונו גם הם רוצים ויכולים להצליח, לשמש מודל לחיקוי לילדיהם, להרגיש יצרנים ומועילים, אבל נסיבות חייהם הפכו את הדרך אל העבודה לקשה יותר עבורם. אנחנו, כחברה, מאפשרים להם להתייאש, ואז גם מפסיקים לספור אותם. תרתי משמע.
רק אם נסתכל למציאות בעיניים, אם נציין הישגים לא מבוטלים של הממשלה, הפילנתרופיה וארגונים חברתיים במלחמה באבטלה, אך גם לא נתכחש לתמונה המלאה, המורכבת יותר והזוהרת פחות, נוכל להתמודד היטב עם האתגר.
זו דווקא אינה שאלה של תקציב. מעוטי ההזדמנויות אינם זקוקים בהכרח לעוד קצבאות או דמי אבטלה, אלא לאמון ביכולת שלהם ולמתן הזדמנויות וכלים. הדרך ארוכה וקשה יותר עבורם, אבל תוכניות המבוססות על אמון באדם וביכולתו, ועל הכרה בחיוניות של בחירה אישית ומתן הזדמנות, זוכות ויזכו להצלחה, ובסופו של דבר גם מצמצמות את ההוצאה הכספית הציבורית.
*הכותב הוא מנכ"ל 'בעצמי', הפועל לשילוב וקידום בתעסוקה של אוכלוסיות מעוטות-הזדמנויות.