בייג'ינג. הכינו אותנו שמעל לשמי העיר השנייה בגודלה בסין תלויים באופן קבוע חלקיקי אוויר מזהמים. כך גם חוויתי בביקור האישי הקודם שלי בבייג'ינג בשנת 2011. ידעתי שאור היום בעיר העצומה, בה חיים כ-30 מיליון תושבים, מואפל באמצעות אובך ולכלוך שמימי, אך בשבוע האחרון של חודש מאי 2018, קידמו אותנו שלושה ערבים רצופים של שמיים כמעט נקיים. עניין נדיר שם, הוסבר לי.
תושבי העיר העצומה קמים בבוקר ובודקים באפליקציה בנייד את רמת הזיהום, כפי שתושבי ערים אחרות בעולם מגששים על מצב הגשם, הקרח או הרוח. בישראל נתברכנו במזג-אוויר יציב יחסית, אך זה עניין ידוע במרכזים עירוניים בעולם שיש לבדוק יום קודם לאן נושבת הרוח, כדי להחליט איך לצאת לעמל היומי של המסע ה-Commuting אל מקומות העבודה.
אם הזיהום כבד, אי-אפשר לעלות על האופניים בדרך לעבודה. ממשלת סין עושה מאמצים גדולים להוציא את מפעלי התעשייה הרחק מחוץ לעיר. לא ברור אם יש כבר סימני הצלחה להפחתת הזיהום או לא, אבל זכינו לכמה ימים נקיים. עם אלמנט מזג-האוויר הזיהומי המתעתע, קשה היה לי גם לראות בבהירות את האג'נדות הסיניות מבעד למלל הקומונסיטי הבלתי מתפשר שהוצג בפנינו.
לביקור הזה בסין, הגעתי כאורחת של סוכנות הידיעות הרשמית שינחואה, שהיא שילוב של לשכת עיתונות ממשלתית, לשכת פרסום רשמית ומעין סוכנות ידיעות גדולת ממדים, המחזיקה "עיתונאים" ברחבי העולם, כולל צוות קבוע של שישה מדווחים המוצבים בישראל.
שעת שינון יומית
אין בדיווחי שינחואה טורי ביקורת, דעה וגם לא תחקירים. לכל היותר הם מגיעים ראשונים עם צוותי צילום וראיונות לאתרי אסונות טבע או אירועי גדולים. כלי התקשורת בסין פותחים את הבוקר בכותרת: "הנשיא שי אמר". דיקטטורת התודעה של השלטון אוחזת בכל אחד, בכל פינה.
מכרים מקומיים של מי שעמם נפגשנו שם, סיפרו שעובדי המדינה בסין (רוב מוחלט של העובדים, שכן המשק מוחזק בידיים ממשלתיות הדוקות), מצווים להגיע בשעות הבוקר לעבודה ולקרוא במשך שעה בבוקר את כתבי שי. הדברים שהוא כתב או פרסם או אמר בועידת המפלגה. שעת שינון.
בכניסה למקום העבודה באחד מן המפעלים בהם ביקרנו, מוצב שעון אלקטרוני בכניסה וכל אדם שהגיע למשרדים, ועושה "צ'ק-אין", שמו מוצג על הלוח האלקטרוני. שעת הכניסה והיציאה של כל העובדים היא מוצג פומבי, לעין כל, גם אם מישהו העז לאחר.
ויחד עם זאת, מארחינו, אלה שגם דוברי אנגלית, היו מודעים היטב לטרנדים וההתרחשויות הפוליטיות ברחבי העולם, לגיאופוליטיקה ולמה שעומד להתרחש בסינגפור בשבוע הבא, כאשר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ יקיים פסגת על עם נשיא צפון קוריאה. גם קמפיין MeToo הגיע עד לסין, לפחות שמעו עליו שם. אך עבור מי שלא צורך תקשורת באנגלית - וזה הרוב המוחלט של העם הסיני - התפיסות הרווחות בעולם חסומות בפניו.
האירוח של קבוצת עיתונאים ופרשנים ישראלים היה מאוד מוקפד ומתואם, וכמו סוג העיתונות של שינחואה - גם מצונזר. ולכן היה זה קשה, לפחות עבורי, לראות את הדברים נכוחה. בשבע השנים שחלפו מאז שהייתי בסין בביקור ראשון, הרבה השתנה. בייג'ינג צומחת ומתפתחת וכך גם עריה הרבות של המדינה המסקרנת הזו. מצד אחד, צמיחה כמעט בלתי ניתנת להכלה של תשתיות, עסקים, מיזמים, ומתחמי הייטק. מנגד, איסור על מחשבה ורוח חופשית. שליטה בתודעה. שליטה בתרבות צריכת המידע, וחסמים מוחלטים על רשתות חברתיות ושיח ציבורי. איך זה מצליח להם? לא הצלחתי לפענח.
כך למשל, בפגישה עם ראש מחלקת יחסי החוץ של המפלגה הקומונסטית, בכיר בשם ז'אנג ז'יאנויי (Zhang Jianwei) אשר היה להוט להציג את גדולתה של המפלגה הקומוניסטית בפנינו. קשה מאוד להשיג שם פגישות עם גורמי ממשל, כך הוסבר לנו, והתפקיד הבכיר במשרד יחסי החוץ של המפלגה מקביל ליחסי החוץ של המדינה. זאת כיוון שהמפלגה הקומוניסטית מתווה את המדיניות, ולאו דווקא משרד החוץ הרשמי.
ברגעים מוזרים בשיחה עם ז'יאנויי הוא התייחס למפלגה הקומוניסטית כמעין ענף יבוא. לשיטתו, מפלגות מכל העולם הגיעו לכינוס ה-19 של המפלגה ועוד יגיעו לסין בעתיד כדי להבין את "סודות ההצלחה שלנו". הוא סיפר למשל, שהם הזמינו את נציגי המפלגות הרפובליקניות והדמוקרטיות האמריקאיות אליהם רק לאחרונה. "הם לקחו חלק בדיונים אצלנו, ואני לא מנהל את יחסי החוץ של סין מול ארה"ב, אבל אנשי המפלגות שלהם אמרו לנו שבשל הפערים הפוליטיים ביניהם, הם לא נוהגים לשבת ביחד. בזכות המפלגה הקומוניסטית הסינית, הם מצאו הזדמנות לדבר אלה עם אלה. זו ההשפעה של המפלגה הקומוניסטת ברחבי העולם", אמר ז'יאנויי. הוא סיפר גם על הגעת נציגי הליכוד ומפלגות אחרות בישראל אליהם לדיאלוג פתוח.
לדבריו, קיימות בסין עוד 8 מפלגות, כולן חוסות תחת המפלגה הקומוניסטית, וכאשר המפלגה הקומוניסטית רוצה לשמוע את דעתם, הם נוהגים להתייעץ עמם. "ככה יש ייצוג לעם" הוא אמר "ולא מתבזבזים משאבים יקרים בניהול המדינה כאשר המפלגות מתחלפות זו עם זו מדי כמה שנים".
שיאן. בפגישה אחרת בעיר הדרומית יותר, שיאן, עם Li Jian ראש מחלקת קשרי חוץ בגוף הקרוי CCPIT, מי שאחראי על תיאומי פרויקטים בנוגע למיזם ה-Belt & Road השאפתני, הציג בפנינו הדובר את הקשרים שנוצרו עם חברות ישראליות המוזמנות להשתתף בפרויקט התשתיות הגדול ביותר בהיסטוריה של האנושות. התכניות של הסינים הן לטווח רחוק, ולכשייסמו את הפרויקט העצום, קשרי הכבישים, רכבות והובלת סחורות בין אסיה לבין אירופה יהיו מהירים, יעילים ותכופים. אחרי שעה של נאומים, הסברים על הפרויקט ותרגומים מסינית לאנגלית ובחזרה, התפנה Li Jian לשאול את העיתונאים הישראלים בנוגע לדברים המדהים ביותר שקיים בישראל - לדעתו: והוא התנועה הקיבוצית. אם יש עוד מקום על רחבי הגלובוס, בו התנועה הקיבוצית משמשת כסמל לפריחה והישגים, זה המקום.
מירי רגב ניצחה
הכוכב הגדול מסי הוכרע על ידי איומי טרור, כך אמרה אתמול שרת התרבות והספורט מירי רגב, אבל נדמה שמי שעשוי להיות מוכרע הוא כל צמרת הליכוד על ידי מופעי רגב. צפיתי באיחור מה במופע ההצהרתי שהיא נתנו אתמול - ממשרדי משרד התרבות והספורט בתל-אביב, לא בירושלים - ולמרות זעקות השבר של ישראלים רבים וחיפוש האשמה מיידית, הלוא היא רגב, מבחינה פוליטית יש שני כוכבים שניצחו השבוע: האחת היא כוכבת הספורט והתרבות של ישראל, מירי רגב. האחר הוא הכוכב ג'יבריל רג'וב או כפי שהישראלים אוהבים לכנותו, גבריאל רגב. רגב ורג'וב, רג'וב ורגב. רגב נגד רגב. הוא ניצח מחברון, היא ניצחה מתל-אביב. ירושלים, חיפה ואוהדי הכדורגל יצאו המפסידים. איזה מסכנים האוהדים - שאוכלים להם ת'לב.
מספר בכירי תנועת הליכוד עמם שוחחתי היום, חיככו ידיהם בהנאה לאור מה שנראה היה כהשפלתה הגדולה של רגב. המפלה של רגב אשר השתלטה על המשחק, העבירה אותו מחיפה לירושלים ודאגה ל-200 עובדי משרדה לכרטיסים, תוך שהיא מתעלמת מהייועץ המשפטי.
ביום ב', עוד לפני השעה 07:00 בבוקר, התראיינה רגב אצל אפי טריגר בגלי צה"ל ובביטחון האופייני לה הצהירה "איני מכירה את הפרסומים האומרים שמסי לא מוכן ללחוץ ידיים לראש הממשלה ולי. בוא נחכה למסי ונראה מי ילחץ ידיים למי".
רגב דיברה ממנהטן, שם סיימה לחגוג את הפיכת כיכר טיימס לצבועה בכחול לבן לרגל אירועי ה 70 למדינה. 36 שעות לאחר מכן, והדברים נראו אחרת. רגב נחתה בישראל, לא הספיקה לשקוע בג'ט-לג ומצאה עצמה כמחוללת סערת ביטול משחק הידידות ישראל-ארגנטינה.
רגב מונעת ופועלת לי הקודים של המנהיגים האגרסיביים המודרנים. מהומות, תגובות בוטות, הדיפת הצד השני עם גבו לקיר, טיעוני מחץ, האמת לא תמיד חשובה. ספר ההדרכה לפוליטיקאי/ת המודרני/ת כולל גם הנחיה לתת בראש לשמאלנים או למי שנמצא באופוזיציה ברגע נתון. ולכן רגב לא שכחה בהצהרתה לרשוף אש גם על יו"ר העבודה אבי גבאי, ועל חברי הכנסת שלי יחימוביץ' ואיציק שמולי, כאילו הם התמוגגו מן הביטול (דבר שלא היה ולא קרה).
הכל נעשה כדי שיהיה ברור מי האשמים, לא היא.
אל מול כל מי שנמצא בצמרת המפלגה שלה, הליכוד, ומשתוקק לראות את רגב קורסת (ויש שם הרבה כאלה) נמצאים הבוחרים בימין, והם מתמוגגים מדבריה. הערבים, הפלסטינים, ג'יבריל רג'וב, הם אשמים. מסי פחד מטרור, היא טענה על אף שתוך זמן קצר התברר שמסי מאוים בכל העולם על ידי מגוון גורמי טרור, לאו דוווקא הפלסטינים באופן מסוים. הדבר לא מונע ממנו להמשיך לעסוק בספורט ראווה, ידידות או ספורט תחרותי, בכל מקום בעולם. אז מדוע מסי ונבחרת ארגנטינה בחרו שלא להגיע רק לישראל?