ירום אריאב / צילום: תמר מצפי
ירום אריאב הוא לא הסיפור. הצבעת משקיעים זרים נגד התוכנית שיזמה, תיכננה והובילה איילה פרוקצ'ה שופטת העליון בדימוס, יו"ר הוועדה למינוי דירקטורים לבנקים ללא גרעין שליטה, להכתרת אריאב, פעם מנכ"ל האוצר, כמחליפו של יוסי בכר, פעם מנכל האוצר, ליו"ר דיסקונט - היא צעד גדול קדימה לשחרור השוק מידיה של ביורוקרטיית השלטון.
שוב ושוב מתגלה שבכירי שירות המדינה, יהיו אשר יהיו, מסרבים להפנים את המהות האמתית של ההגדרה. בנק ללא גרעין שליטה הוא בנק שאין תאגיד המחזיק בשליטה שלו, חבילה של לפחות 20% מהמניות. זה לא בנק שנשלט על ידי הפקידות הבכירה בממשלה - אלא על ידי רוב יחסי הנובע מריכוז מחזיקי מניות ונציגיהם. בנק לאומי ובנק דיסקונט, ובקרוב אולי גם אגוד, לא אמורים להיות בשליטת בנק ישראל, ממשלת ישראל, ועדה מטעם או 'המילייה' שנובע מהם. לכן אין סמכות לבנק ישראל או לוועדת פרוקצ'ה, גם לא לגורמים בכירים בבנק ישראל, באוצר ובמשרד המשפטים להתערב בתהליך המינוי. לא למנות חברים שלהם ולא לא למנות מי שאיננו "מהחברה'" שלהם.
עם זאת, לשלטון הבנקאי, המיוצג בממשלה, בבנק ישראל ובוועדת הכספים בכנסת יש תשובה אחת, בהחלט מוחצת: הכל טוב ויפה, אבל כשבנק נופל - המדינה, השלטונות, הם הם שנדרשים לממן את כל פיקדונות והפסדי הציבור. לפיכך, זו אחריות של בנק ישראל ומשרד המשפטים.
הנציגה שלהם, ראשת הוועדה למינויי דירקטורים, צריכה להשגיח, לשמור ולהקפיד, ולהיות מעורבת מסיבית במינויים. כמו למשל: ניסיון ההצנחה שלא צלח של ירום אריאב לדיסקונט, וזו שבדרך, הצנחתו של יורם טורבוביץ' ליו"ר לאומי - מבלי שאף אחד משניהם הגיש מועמדות (מה שמעלה אפשרות/ חשש/ תמיהה אם דובר בהם נכבדות מראש, עוד לפני פרסום המודעות למעוניינים ולפני שאלו נבחנו).
לא הרבה בנקים קרסו בהיסטוריה הקצרה של המדינה, בנק ארץ ישראל בריטניה, בנק צפון אמריקה והבנק למסחר - נפלו בגלל מעשים נלוזים ופליליים. היה גם אירוע הפרידה מהבנק לפיתוח התעשייה - והקריסה המהדהדת מכולם של ארבעת הבנקים לאומי, פועלים, דיסקונט ומזרחי ב"משבר ויסות מניות הבנקים" - גם כאן דובר במעשים פליליים של הנהלות בכירות ויועצים מכובדים. בכל המקרים הללו המדינה, באמצעות בנק ישראל פיצתה את כל מחזיקי הפיקדונות, באירועי משבר הוויסות גם את כל מחזיקי המניות. עניין של עשרות מיליארדי לאורך השנים.
הבעיה לא נוגעת רק לעלות הכבדה מאוד שמוטלת על כל הציבור אלא בעיקר בתחושה שמוטמעת במנהלים ובדירקטורים שלא חשוב מה יעשו, מה יחליטו, איזה סיכונים ייקחו ועד כמה יזלזלו - התוצאות הכספיות של מעשיהם בכל מקרה יכוסו.
כדי להביא את השינוי, להגיע לשוק בנקאות אחראי, נכון ועצמאי, בו מנהלים ודירקטורים בעלי סמכויות רחבות לוקחים אחריות ומתנהלים באחריותיות (Accountability) חובה לעשות את הצעד הגדול הבא: ביטוח פיקדונות חובה. ממליצים על זה כבר 30-40 שנים. הסיבוב האחרון היה בקיץ 2016. בהמלצות ועדת שטרום להגברת התחרות נכתב: "ביטוח פיקדונות קיים במדינות רבות. הנהגת ביטוח פיקדונות צפויה לתרום להגברת התחרות על ידי צמצום החששות של לקוחות לפעול באמצעות בנקים קטנים. חיוב כל הבנקים להשתתף בתכנית הביטוח נובע משתי סיבות: ראשית, הוא פותר בעיות של Adverse selection - בנקים גדולים עלולים להימנע מהשתתפות בביטוח, שכן הם מודעים לכך שהממשלה אינה יכולה לתת להם ליפול, בשל הנזק המערכתי. כך שהם ייהנו מביטוח דה-פקטו מבלי לשלם את פרמיית הביטוח. שנית, ייחוד הביטוח לבנקים קטנים יתייג אותם כבנקים מסוכנים ויפעל בכיוון הפוך לרצוי" .
התכנון היה להקים צוות משותף של בנק ישראל ומשרד האוצר שיציע מתווה מפורט של ביטוח פיקדונות במטרה להתאים את המשק לסטנדרטים הבין לאומיים בנושא, לחזק את היציבות של המערכת הבנקאית כולה ולהפחית חסמי תחרות.
במציאות הצוות לא קם. האוצר מאשים את בנק ישראל שהוא מתנגד לכך כי זה יחליש את כוחו, בנק ישראל מאשים את האוצר בכלל והחשב הכללי בפרט, שטען שלדעתו זה צעד לא נכון בישראל.
בחזרה להצנחות. איילה פרוקצ'ה, יו"ר הועדה ששאפה להספיק למנות את החברים אריאב וטורבוביץ', מסיימת החודש את תפקידה. האחריות לזהות היו"ר הבא/ה, היא על שרת המשפטים איילת שקד בהיוועצות עם הנגידה קרנית פלוג. ראוי לשתי אלה ללמוד מהפגמים וחוסר האמון שליוו את הוועדה הנוכחית וגם זו שקדמה לה ולמנות יושב יושבת ראש עם הפנים לעתיד ולא לביורוקרטיה והחבר'ה מהממשלה.