אחיות / צילום: Shutterstock
ההצעה להרחיב את תחומי המומחיות של אחיות למומחיות בקהילה גררה התנגדות של חלק מרופאי המשפחה וההסתדרות הרפואית. קולה של האקדמיה בתחום הסיעוד בנושא זה, לא נשמע דיו. נתייחס לטענות שעלו במאמר "אחיות קליניות - לא במקום רופאים" (ד"ר מיכל שני, "גלובס" 3.4.18)
בין היתר, נטען במאמר, שהכשרת אחות מומחית היא קצרה ולא מספקת. הדבר אינו נכון! על מנת להתקבל ל"תוכנית המומחיות", על האחות ללמוד שנים רבות. נוסף לכך שעליה להשלים 4 שנות לימוד להסמכה ולתואר ראשון בסיעוד, בהיקף של 2,648 שעות-לימוד (ש"ל) לפחות, עליה ללמוד עוד שנתיים-שלוש ללימודי תואר שני (950 ש"ל), לעבור קורס-על בסיסי (801 ש"ל), ולצבור חמש שנות ניסיון של עבודה בקהילה.
הלימודים ב"קורס המומחיות" יוסיפו עוד 750 שעות הכשרה עיונית ומעשית. הקורס מועבר על ידי רופאים מומחים ואנשי מקצוע בכירים מתחום הבריאות, מעניק מיומנויות קליניות, ומכשיר לקבלת החלטות טיפוליות עצמאיות. ההכשרה המעשית מתבצעת תחת פיקוח רופא מומחה, שבסופה יש לעבור בחינה ממשלתית עיונית ומעשית, כמקובל בעולם המערבי. כלומר, משך הלימודים לקבלת "מומחית בקהילה" מסתכם בשמונה-תשע שנות לימוד השקולות לכמה תארים אקדמיים. לאור זאת, אי-אפשר לטעון כי ההכשרה של האחות המומחית "קצרה ולא מספקת".
לגבי איכות הטיפול והתועלת הציבורית ממנו, כפי שציינה ד"ר מירב בן-נתן במאמרה (דעות, ב-26.3.18), ולפי עדויות מדעיות מהעולם, רמת ואיכות הטיפול של "אחות מומחית בקהילה" אינה נופלת מזו של רופאי משפחה. יתרה מכך, מחקרים המדווחים על תוצאות הטיפול של אחות מומחית, מצאו: איזון טוב יותר של סימפטומים, שביעות רצון גבוהה יותר מהטיפול, טיפול כוללני וממוקד בצורכי המטופל ומשפחתו.
גם הטענה, שאלה מחקרים מחו"ל שלא מתאימים לישראל, מעוררת תמיהה, שהרי הראיות המדעיות שעליהן נסמכים ברפואה בישראל מגיעות, בעיקר, ממחקרים ומהנחיות קליניות מחו"ל. אז מדוע כשזה נוגע לסיעוד היחס שונה?
טובת המטופל היא סוגיה חשובה נוספת שלעיתים מאבדת את משמעותה במאבקים על שליטה במערכת רפואית. להתרשמותנו, בעקבות מיקוד יתר של השיח בצרכים של ארגוני הרופאים, לעיתים טובת החולה נדחקת לפינה. טובת החולה היא ערך עליון עבור האחיות והאחים בישראל. אנו מסכימים עם הצהרתה של ד"ר שני, כי האחיות והרופאים שותפים לדרך, שמטרתה מתן טיפול מיטבי למטופלים. ואכן, בעשייה היום-יומית, בשדות קליניים, יש עדויות רבות לשותפות מלאה ואמיתית של רופאים ואחיות לקידום טובת החולה ומשפחתו.
עם זאת, כשהשיח מגיע לרמות פוליטיות פנים-ארגוניות או בין-סקטוריאליות, "השד בורח מהבקבוק", והמתח חוזר לתוך המפגש הרב-מקצועי של המטפלים, כפי שקרה במשבר הנוכחי. נזכיר, ששותפות אמיתית באה לביטוי בחזון משותף, במעורבות ובגיבוש תוכניות עבודה לטווח ארוך ובעבודת צוות. שיתוף זה יכול להתקיים רק בתנאים של כבוד הדדי, הכרה באוטונומיה והערכת תרומתו של כל שותף לתהליך.
עד כה, בעת גיבוש תוכניות ההכשרה לאחיות מומחיות בטיפול פאליאטיבי (הקלה על תסמיני מחלות), כירורגיה, פגים ועוד, האיגודים הרפואיים סייעו ותמכו. כך שתמוה מדוע דווקא בתחום הקהילה התעוררה התנגדות כה עזה. האם, בעידן של עומס ואחריות כבדים ביותר המוטלים על רופאי המשפחה, ניתן להתעלם מהאפשרות להקל עליהם - באמצעות סיוע של "אחות מומחית", שהוכשרה למשימה - וכך לשפר את זמינותם למטופלים?
והשורה התחתונה, הגיע הזמן לשים בצד את התפיסות המיושנות של יחסים סקטוריאליים של המאה הקודמת ולפעול יחד, בשיתוף, לקידום טובת החולה וטובת הציבור כולו. נקווה שקריאה זו תיפול על אוזניים קשובות!
■ בר-נוי היא ראשת תוכנית המוסמך וקגן הוא ראש התוכנית להסבת אקדמאים, החוג לסיעוד באוניברסיטת תל-אביב.