פרקליט המדינה, עו"ד שי ניצן / צילום: איל יצהר
פרקליטות המדינה על אגפיה ומחלקותיה היא אחד הגופים הציבוריים החשובים ביותר בארץ. הפרקליטים המשרתים בה מופקדים על ייצוג המדינה ועל האינטרס הציבורי בפני בתי המשפט. הפרקליטות פועלת הן בשדה המשפטי הפלילי והן בשדה המשפטי האזרחי והמינהלי. הפרקליטות מונה כ-1,800 עובדים, בהם כ-1,000 פרקליטים, כ-250 עובדים מינהליים, כ-40 חוקרים במחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש), כ-350 מתמחים, כ-100 סטודנטים וכ-70 בני ובנות שירות.
עבודת הפרקליטות נחשפת לציבור באמצעות התקשורת, בעיקר במקרי הקצה שבהם היא עוסקת. למשל, כשהיא מנהלת חקירות ומשפטים פליליים של נבחרי ציבור, ובראשם כיום של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הפנים אריה דרעי ושר הרווחה חיים כץ. וכן, למשל, כשהיא עוסקת בייצוג המדינה בעתירות חשובות לבג"ץ, כמו כשהיא מנהלת מאבקים נגד ארגוני פשיעה.
אבל הרוב המוחלט של הפרקליטים ועובדי המינהלה בפרקליטות אינם עוסקים בתיקים המתוקשרים הללו. לרוב עבודתם היא אפורה הרבה יותר, סיזיפית לא פחות וחשובה במידה לא פחותה. בין שמדובר בתביעה אזרחית שמוביל פרקליט במטרה להחזיר כסף לקופה הציבורית, בין שמדובר בתובע במשפט של עבריין מין שיש להרחיקו מהציבור, ובין שמדובר בפרקליטה שמחליטה לסגור תיק מחוסר ראיות - בראש מעייני הפרקליטים ועוזריהם עומד תמיד האינטרס הציבורי, האינטרס של כולנו.
לדברי פרקליט לשעבר בפרקליטות המדינה, שעמו דיברנו אתמול (ד'), העבודה הסיזיפית הזאת, בשכר לא גבוה במיוחד, וכשאפיקי הקידום הם מעטים, היא שמובילה לשחיקה הרבה בקרב הפרקליטים ולרצון של רבים מאוד לעזוב את הפרקליטות ולחפש עבודה אחרת.
לדברי הפרקליט, "המאסה הגדולה של הפרקליטים לא עוסקת בתיק נתניהו או בתיק נוחי דנקנר, אלא בתיקים 'רגילים' שחלקם הגדול אפילו לא מגיע לבית המשפט. בפרקליטות האזרחית בכלל אין תיקים של 'היי-פרופייל'. רוב הפרקליטים גם לא מתקדמים כמעט בהיררכיה הניהולית. לרוב, אנשים שהלכו לעבוד בפרקליטות מתוך תחושת שליחות קמים בבוקר, הולכים למשרד, מתעסקים עם עוד תיק מקרקעין או בשאלה כן או לא להחזיר למישהו רישיון נהיגה. זאת עבודה מאוד קשה, ובגלל זה הרבה אנשים יוצאים החוצה".
דם רע זרם בין בכירי הפרקליטות לנציבה גרסטל
לצד השחיקה בעבודה של עובדי הפרקליטות, סובלת הפרקליטות גם מירידה מסוימת במעמדה הציבורי. המקצועיות והיושרה של הפרקליטות הביאו לכך שבעבר אמון הציבור בפרקליטות והדימוי הציבורי של הארגון היו מאוד גבוהים. אבל בשנים האחרונות, אולי בעשור האחרון, הפרקליטות ספגה וסופגת ביקורת נוקבת מכיוונים שונים, שהביאה לירידה מסוימת במעמדה ובתדמיתה, שהן הכרחיות כדי לשמור על שלטון החוק.
בין היתר נגרם לפרקליטות נזק שקשה מאוד לשקמו, בגין פרשת התנהלותה של פרקליטת מחוז תל-אביב לשעבר, עו"ד רות דוד. נזכיר כי לפני כמה שנים התברר עו"ד דוד, שהייתה אמונה על שמירת החוק וקיומו, חשודה בעצמה בביצוע עבירות פליליות חמורות בפרשת רונאל פישר. אמנם בסופו של דבר דוד הועמדה לדין רק בגין מעשים שביצעה אחרי פרישתה מהפרקליטות, אבל את הכתם שדוד יצרה קשה מאוד למחוק.
נקודת שפל בולטת נוספת מבחינת הפרקליטות נוגעת למאבק שהיא ניהלה נגד היוזמה להקים גוף שיבקר אותה. לאחר שהוקמה והחלה לפעול נציבות הביקורת על הפרקליטות, בראשות השופטת בדימוס הילה גרסטל, הפרקליטות לא שיתפה עמה פעולה. ועד הפרקליטים גם נכנס חזיתית בגרסטל, ודם רע החל לזרום בין גרסטל לבין בכירי הפרקליטות, ובהם פרקליט המדינה, עו"ד שי ניצן.
בסופו של דבר, המחאה של הפרקליטות נגד גוף הביקורת הביאה לכך שהסמכות המרכזית שהייתה נתונה בידיו - לקיים ביקורות מערכתיות על עבודת הפרקליטות, נלקחה ממנו. וכך כיום, השופט בדימוס, דוד רוזן, שהחליף את גרסטל בתפקיד, מוסמך לבדוק רק תלונות פרטניות שמוגשות נגד פרקליטים, ולא לבצע ביקורות מערכתיות ומשמעותיות יותר.
בינתיים, גרסטל הסתבכה בפרשת ניר חפץ-אלי קמיר, ובפרקליטות יש מי שמחכך ידיים בהנאה נוכח הסבל שנגרם לנציבה לשעבר.
לשנות את הדנ"א הארגוני להתנהלות השוק הפרטי
הפתרון לבעיית השחיקה שחשים רבים מהפרקליטים יכול להינתן באמצעות ניהול יותר נכון. לדברי גורמים שעבדו בפרקליטות ושעימם דיברנו, הפרקליטות פשוט לא מנוהלת בדרך יעילה וטובה מספיק. די להעיף מבט בסקר "גורמי הלחץ" כדי להבין זאת. הפרקליטים מעידים כי הם סובלים מאוד מתחושת דחיפות בעבודה, מעומס התיקים והפרויקטים שמוטלים עליהם, מקושי לאזן בין עבודה לבית, מחשש מביקורת ציבורית ומאופק קידום מוגבל.
יש להניח כי את כל גורמי הלחץ האלה אפשר להפחית באמצעות ניהול יותר טוב של המערכת. למשל, ניהול שייצור מערכת תגמול וקידום מסודרת, שייעל את חלוקת התיקים בין האגפים, המחוזות והעובדים השונים; ניהול שייתן כתף תומכת לפרקליטים, תמיכה שתפחית את החשש שלהם מביקורת ציבורית ועוד.
נראה כי אחת הסיבות לכך שהפרקליטות לא מנוהלת בדרך מספיק טובה היא, שמשפטנים טובים ותובעים מקצועיים מתקדמים במעלה הפירמידה הניהולית, בזכות הכישורים המשפטיים שלהם ולאו דווקא בזכות היותם בהכרח מנהלים טובים. בעיה נוספת היא העובדה שהוותק משחק תפקיד מרכזי בקידום. כך, רבים מהפרקליטים קודמו לתפקידי ניהול בזכות הוותק שלהם, ולא בזכות כישורי הניהול שלהם.
אמנם לאחרונה, בכמה מקרים - כמו בפרקליטות מחוז תל-אביב (פלילי) - הצליח פרקליט המדינה לקדם פרקליטים מוכשרים גם לניהול, אבל ככלל פרמטר הוותק עודנו דומיננטי מדי.
לטענת פרקליט לשעבר, גם לוועד הפרקליטים יש אחריות רבה לכך שהמערכת לא מצליחה לקדם מהלכים ניהוליים חשובים. לדוגמה, כשפרקליט המדינה ניצן רצה להעביר תביעות נכים שהן טכניות במהותן למיקור חוץ, טירפד הוועד את המהלך מחשש שהדבר יביא להורדת תקנים. ועוד דוגמה - הוועד תקע לאורך שנים הטמעה של מערכת מחשוב מתקדמת, כשדרש תגמול גבוה לעובדים בתמורה להטמעת המערכת החשובה לייעול העבודה.
לסיכום, כדי שהפרקליטות תוכל להתקדם לעבר עתיד טוב יותר, יהיה עליה לשנות במשהו את הדי.אן.איי הניהולי שלה; לאמץ הרגלי ניהול של השוק הפרטי המודרני; ליצור שקט תעשייתי מול הוועד; לקדם מנהלים על בסיס כישורי ניהול ולא על בסיס ותק.
אבל לפני כל אלה, עליה לבחון את עצמה לעומק. לפחות את זאת היא כבר עושה. בין היתר, באמצעות סקר השחיקה ואמצעי הלחץ שאנחנו מפרסמים כאן.