מחאת הפליטים בכיכר רבין / צילום: עירא קראוס
טבעם של כלי התקשורת הוא להעלות נושאים, לעסוק בהם באופן אינטנסיבי ואז להוריד אותם מסדר היום כלעומת שבאו, בתוך זמן קצר, לטובת ההתפתחות ה"חמה" הבאה, והרי יש כאלה למכביר. זה לא אומר שהבעיות נפתרו, זה אומר רק שהתקשורת מיצתה את ההתעניינות בהן, עד להתפתחות הבאה בהן. זה בדיוק מה שקרה עם הדיון בבעיית הפליטים, בבעיית דרום תל-אביב ובפסקת ההתגברות. אחרי הרעש הגדול וזעקות השבר על חורבן הדמוקרטיה, הבעיה נותרה בעינה והיא אף מחריפה, אבל למי אכפת?
יש כאלה שאכפת להם. לפני שלושה שבועות פנתה קבוצה של עשרות אנשי עסקים, ובהם יהודית ויהודה ברוניצקי, חיים כצמן, שמואל חרל"פ, שרגא ברוש, מורי ארקין, יוסי ורדי, אורני פטרושקה, ירום אריאב, יוסי קוצ'יק, אילן שילוח, דורון ומוקי שניידמן ועוד רבים אחרים לראש הממשלה בנימין נתניהו והציגו לו תוכנית לפתרון כלכלי של סוגיית הפליטים ושיקום דרום תל-אביב. התוכנית מתבססת על ביזור הפליטים, כך שיישובים חזקים יקלטו פליטים מדרום תל-אביב בשיעור שלא יעלה על 1% מאוכלוסיית היישוב, עידוד העסקת פליטים בענפים הסובלים ממחסור מובנה בכוח אדם והקמת מאגר של משכירים ושוכרים פוטנציאליים כדי לפתור את בעיית המגורים (למי שמעוניין לקרוא את התוכנית המלאה, אפשר למצוא אותה בגוגל). ברור שיוזמי התוכנית הם ממתנגדי הגירוש ושיש להם כוונות טובות עם רציונל עסקי ומוסרי. הבעיה היחידה היא היישום, כמו בכל בעיה עם תוכנית טובה.
בעבר פניתי לראשי העיריות החזקות בבקשה לברר מהי דעתם בנושא הביזור ורק אחד מהם חזר אליי - בתשובה מתחמקת. זה לא מפתיע. מדובר בשנת בחירות ואף ראש עירייה לא מוכן להסתכן באמירה שעלולה להזיק לו. זו גם הסיבה שיוזמי התוכנית לא פנו בעצמם לקבל את הסכמתם של ראשי היישובים החזקים. תחושתי היא שההתחמקות הזאת תימשך גם אחרי הבחירות: איש מראשי העיריות הנבחרים לא יסתכן בהצהרה שהוא מסכים לקלוט פליטים ובכך יעורר את זעם בוחריו.
ולגבי הסוגיה המשפטית, פסקת ההתגברות, שלבטח עוד תצוץ ותעלה. בניגוד לשיח השחור-לבן, תמיד כדאי לשמוע קולות מאוזנים קצת יותר, כמו של פרופ' רות גביזון. אני ממליץ מאוד להציץ מדי פעם באתר שלה ובפוסטים שהיא מעלה בפייסבוק - הם מאירי עיניים ומעוררי מחשבה. לפני חודש היא כתבה מאמר ארוך על פסקת ההתגברות. לפניכם קטעים קצרים ממנו, שמדברים בעד עצמם:
"מהלכי הבלימה של הצעות דומות בעבר נשענו בחלקן על טיעונים שנראו לי מוטעים ומסוכנים. כמו למשל טענות שלא נוכל עוד להגן על זכויות האדם של פרטים ומיעוטים חלשים. שזה סוף הדמוקרטיה. שהמטרה היא לחסל את בג"ץ. אני מתנגדת נחרצות לטיעונים האלה. כאמור, דמוקרטיה מחייבת איזון חכם בין ריבונות הפרלמנט לבין כוחם של שופטים שאין להם אחריות ציבורית ישירה כלפי הציבור. לא יכול להיות שנאבד את היכולת לדון בצורה שקולה באיזון הנכון בין הרשויות. ואם אי-אפשר יהיה לבצע שינוי בלי משבר פוליטי וציבורי, ייתכן ששינוי בזמן משבר מורכב עדיף על המשך הדחייה הגורפת של כל שינוי [...]
"אינני מקבלת שהצטמצמות באמירה שאסור לחוקק את פסקת ההתגברות המוצעת היא תשובה מספקת. במשבר החוקתי שנוצר ההתייחסות צריכה להיות גם לגבי חלופות שעשויות לא רק לבלום הצעה שיש עמה סכנות כבדות משקל אלא להגיע למצב יותר טוב בעתיד. ואני, שלא כמו רוב המתנגדים, לא חשבתי ואינני חושבת שהמצב הקיים אופטימלי [...]
"אני חושבת שניתן היה למנוע משברים כאלה בעתיד אם היינו מוצאים דרך טובה לאפשר למחוקקים, כאשר יש להם תמיכה רחבה ומושכלת בציבור, לגבור על פסיקה. אינני חוששת שזה יקדם שחיתות כי הציבור אינו אוהב שחיתות. בנושא זכויות האדם חיוני, להגן עליהם באומץ ובעצמאות... פרשנות פסקת ההגבלה הנהוגה אצלנו מזמינה כניסה של בית המשפט לתחומים שבהם הוא צריך לכבד את החלטות הממשלה והכנסת. כדאי לצמצם את זכות העמידה כך שרק מי שנפגע ממש יוכל לעתור (ברוב המקרים הקשים, כמו למשל חוק האזרחות או נושא המהגרים, כלל אין בעיה אמיתית כזאת. אבל לא לגמרי ברור למה ביטול בית הסוהר הפרטי או מתווה הגז הוא עניין של זכויות המיעוט). צריך גם להרחיב מחדש במידה מתונה את דוקטרינת חוסר השפיטות. היה עדיף שכל אלה ייעשו על ידי בית המשפט עצמו. ובמידה מסוימת זה כבר נעשה. בעיקר מומלץ ששופטים יצטמצמו להכרעה שבפניהם ולא ישלחו לחלל האוויר אמרות אגב כלליות שהן בעצם איומים או התרעות על איך יעשו שימוש בכוחם בעתיד. לא לגמרי נכון שבית המשפט הוא הענף הפחות מסוכן. מצד שני, נכון שהחרב והארנק מצויים אצל הענפים הפוליטיים. ואלה בהחלט בחלקם שופכים דלק על המדורה. D9 למשל. ודברי ביקורת כוחניים ולא שקולים ומתסיסים מאידך. אמנם הכול חוסה תחת חופש הביטוי והחסינות, אבל באלה לא די. הסתה כלפי קבוצות בציבור או כלפי מוסדות מרכזיים של המדינה מסוכנת לא רק לקורבנות ההסתה אלא לחוסן של החברה והמדינה עצמו".
גם הדברים החכמים של גביזון, למרבה הצער, לא משנים את תמונת המצב, כפי שהיא כותבת בעצמה. הזמן עובר והמצוקה נמשכת ומחריפה: הן של תושבי דרום תל-אביב והן של הפליטים.