לייטקוין ביטקוין / צילום: שאטרסטוק
"אני חושב שמטבעות קריפטוגרפיים הם רעיון די רע", אומר זוכה פרס נובל לכלכלה פרופ' אריק מסקין, על התופעה הפיננסית הלוהטת של השנים האחרונות. "הטכנולוגיה שנקראת בלוקצ'יין היא מדהימה, ואפילו חשובה ומלהיבה", הוא ממהר לסייג, "אבל אני לא מתלהב מהיישום שלה למטבעות דיגיטליים. אני חושב שהביטקוין לא מציע היום משהו שכסף רגיל אינו מציע, ובצורה טובה יותר".
מסקין מבחין בין הצפנה לרעיון של מטבעות בהנפקה עצמית, ולא ממשלתית. "בטכנולוגיית הבלוקצ'יין ניתן להשתמש כדי להעביר כספים בזול ובביטחון בין שני אנשים או בין שני גורמים מסחריים, ללא בנק, אבל את זה אפשר לעשות עם מטבע רגיל, בטכנולוגיה של בלוקצ'יין, אם ממשלות יהיו מוכנות לעשות זאת - ונראה שהן מוכנות. אז תוכלי להעביר דולר או שקל באמצעות בלוקצ'יין, ואני לא רואה מה הפואנטה של מטבע כמו ביטקוין במצב כזה. אנחנו לא צריכים כסף פרטי".
מסקין זכה בפרס נובל על תרומתו ל"תורת עיצוב המנגנונים (מכניזמים)", תיאוריה כלכלית שהיא חלק מתורת המשחקים, המביאה בחשבון את ההתנהגות הלא-רציונלית של בני אדם וארגונים, ואת העובדה שיש להם אינטרסים שונים והם לא מספקים מידע אמיתי על אותם אינטרסים. הכלכלנים המכניסטים שואלים איך אפשר, במצב דברים כזה, לבנות את השוק כך שתהיה בו תחרות הוגנת והשוק החופשי ישיג את המטרות הרצויות לנו. הם מגדירים את המטרה ואז מעצבים את המנגנונים והכללים שיסייעו להשיג אותה (ראו מסגרת).
מסקין, שבעצמו תומך בסטארט-אפ המשתמש בטכנולוגיית הבלוקצ'יין להצפנת מידע גנטי, משוכנע שבהקשר של הביטקוין, אין צורך בזירת משחק פרטית, ולא משנה מהם חוקיה. כסף, הוא אומר, צריך להיות ממשלתי. "אני חושב שביטקוין צמח מתוך פחד לא רציונלי מכסף ממשלתי", הוא אומר, "אבל רוב המדינות די אחראיות לגבי הכסף שלהן ועושות יותר טוב מרע במאגרים העומדים לרשותן, ואני לא יכול לומר אותו דבר על ביטקוין. הוא לא נוצר לטובת הכלל אלא לטובת מי שייצר אותו.
"ממשלות מתאימות את כמות הכסף לצורכי הכלכלה, ואילו לגורם פרטי אין אינטרס לעשות זאת. כסף הוא מצרך ציבורי. לא כל מצרך צריך להיות בידי השוק".
מעניין לשמוע כלכלן אמריקאי מדבר על כסף כמצרך שיש להלאים לטובת הציבור. מדוע הוא שונה מכל מצרך אחר?
"כי הערך של הכסף נקבע על ידי הכלל. הוא קיים רק אם כולנו מסכימים שהוא קיים. לכן הוא חלק מהדברים שכולנו חייבים להסכים עליהם, כמו חוקים, כמו ניצול של משאבים לאומיים. וכל הדברים שכולנו חייבים להסכים עליהם מנוהלים על ידי הממשלה.
"אם מחר כולם יחליטו שביטקוין הוא חסר ערך, אף אחד לא יהיה מוסמך להחליט שהוא כן שווה משהו. זאת בעוד שמדינות יכולות לערוב לכסף ממשלתי וגם עשו זאת בעבר. על כל שטר של כסף אמריקאי כתוב שהוא חוזה בערבות ממשלתית. לעומת זאת, אם אני רוצה לשלם בביטקוין, מותר לך לסרב לי. למעשה רוב הגורמים יסרבו".
נשמע שאתה מעריך את יכולתה של המדינה לעשות בכסף את הדבר הנכון.
"כמו שאני סומך רק על המדינה ביחס למערכות המשפט, הביטחון והחינוך שלי, כי אלה דברים שצריכים להיקבע בהסכמה של כולם, שמתקבלת בדמוקרטיה באמצעות קביעת הרוב".
שיטת הבחירות של המרקיז הצרפתי
התשובה של מסקין מעניינת במיוחד לאור אחת העבודות האחרונות שלו, שעוסקת במקרים שבהם שיטת הבחירות - אותו מנגנון שבאמצעותו בוחרים - עשויה להוביל לתוצאה שאינה רצויה על הרוב. הכוונה היא לא לשיטת האלקטורטים שהעלתה את דונלד טראמפ לשלטון בארה"ב אף שהרוב הפשוט העדיף את הילארי קלינטון, אלא לבעיה בסיסית בשיטה.
"בשיטת הבחירות האמריקאית, שבה מי שזכה ברוב נבחר גם אם לא השיג יותר מ-50% מהקולות, כאשר יש שלושה מועמדים, ייתכן שמועמד א' בעל העמדות הקיצוניות יזכה בעוד שמועמדים ב' וג' שקולעים יותר לדעת הרוב יפסידו משום שההצבעות נחלקו ביניהם", אומר מסקין. "זה לא נשמע דמוקרטי במיוחד".
כדי להתמודד עם הבעיה הזאת נוצרה השיטה הצרפתית, הנהוגה גם ברוסיה ובברזיל, שבה מתקיים סיבוב בחירות נוסף בין שני המקומות הראשונים. כך, הרוב יכול לבחור את המועמד המוצלח יותר מבחינתו, אלא שגם כאן יש בעיה. "נניח שא' הוא מועמד של צד אחד במפה הפוליטית וב' וג' מועדפים על הצד האחר במפה, שהוא הרוב. ואז נניח ש-40% מצביעים לא', 25% לב' ו-35% לג'. לסבב השני יעלו א' ו-ג', והמנצח יהיה ג'. אבל אולי רוב העם, אם כוללים גם את מצביעי א', מעדיף בכלל את ב' על פני ג'? ב' הפסיד את הבחירות שלא בצדק כי בין השלושה הוא היה המועמד המועדף על רוב העם".
לטענת מסקין, המקרה האזוטרי-לכאורה הזה כבר התרחש בצרפת. "שלושה מתמודדים ניגשו לסבב הראשון: ז'אק שיראק, ז'אן-מארי לה פן וליונל ז'וספן. הצבעות הציבור המתון נחלקו בין שיראק לז'וספן, בזמן שלה פן עבר את ז'וספן והתברג במקום השני, כך שבסופו של דבר שיראק זכה. אולם רוב העם (אם כוללים את מצביעי לה פן) העדיף את ז'וספן על פני שיראק.
"אני מתעניין באפשרות להטמיע שיטת הצבעה שמתקנת את הבעיה הזאת. מדובר בפתרון לא מושלם, אך הוא נראה מוצלח ביחס לאלה הקיימים. הוא פותח על ידי המרקיז דה קונדורסה, צרפתי בן המאה ה-18, שגילה כי אם מבקשים ממצביעים לדרג את המועמדים לפי סדר, מהראשון לאחרון, ואז נותנים להם ניקוד לפי מיקומם, המועמד בעל הניקוד הגבוה היותר הוא זה שיזכה בבחירת רוב העם אם יעמוד ראש בראש מול כל מועמד אחר".
לדברי מסקין, השיטה מתאימה ליישום כבר היום, ולמעשה, "היא כבר מיושמת בכמה מדינות בארה"ב, כמו מיין".
זה לא מסובך לציבור לדרג את כל המועמדים?
"להיפך, כך הציבור לא צריך לבצע חישובים אסטרטגיים כמו 'אני הכי אוהב את ב' ורוצה שהוא יזכה, אבל אצביע לא' כדי לוודא שג' לא יזכה'".
מה היה קורה אם היינו מבקשים מהציבור לבחור את המועמד שהוא הכי שונא ובשום אופן לא היה רוצה שייבחר?
"מבחינתי, עצם העובדה שהוא מופיע אחרון בשיטת קונדורסה - זו אמירה חזקה. אם נבקש מאנשים לומר באיזו עוצמה הם לא אוהבים את המועמד, יהיה להם אינטרס להגזים בכך".
הגלובליזציה שהשתבשה
נושא נוסף שמעסיק את מסקין הוא האי-שוויון. "הוא צומח ברוב מדינות העולם, כולל מדינות מתפתחות, למרות הגלובליזציה. המגמה הזאת קצת סותרת את מה שצפו חלק מהכלכלנים, שניבאו כך: כאשר העולם יהפוך גלובלי, כל מדינה שבה שוק העבודה מבוסס על צווארון כחול תתמחה בעבודת צווארון כחול מסוימת - למשל, סין תהיה מומחית לגידול אורז. אותו אורז סיני כבר לא יהיה סתם אורז קומודיטי (מוצר צריכה ללא בידול), אלא אורז סיני ייחודי. ההתמחות הזאת תעלה את המחיר של האורז בסין, המשכורות של עובדי הצווארון הכחול יעלו והאי-שוויון יצטמצם".
התרחיש הזה התגשם בחלקו, אומר מסקין. "סין הפכה למדינה המתמחה בייצור, אבל המוצר שבו היא מתמחה אינו אורז אלא, למשל, מחשב. הבעיה היא שלא כל מי שייצר בעבר אורז יכול לייצר היום מחשב. עובדים שמייצרים מחשב זקוקים להכשרה מיוחדת. התוצאה היא שנוצר מעמד של עובדים סינים שהשכר שלהם אמנם עלה, כי הם מייצרים מחשב, ומעמד של עובדים סינים שאינם יודעים לייצר מחשב, ולא רק שהשכר שלהם לא עלה, אין להם עבודה כלל. ייצור האורז עבר למדינות אחרות, שבהן כוח האדם זול יותר ולא נוצרו בתחום הזה לא התמחות ולא בידול. חלק מהייצור הפך לאוטומטי.
"העובדים הללו אינם מצליחים לעבור את הרף הדרוש להכשרה. הם נתקעים במצב שבו עליהם לגדל לעצמם ירקות למאכל, כי הם אף פעם לא מצליחים לאסוף הון מספק כדי להגיע להכשרה או לתעסוקה כלשהי הנחוצה כיום בסין. אין להם מה להציע לעולם הגלובלי והם נשארים תקועים מאחור".
זה נשמע כמו כשל שוק. האם אפשר לתמרץ את המעסיקים להכשיר אותם?
"כיום, אין להם תמריץ, כי ברגע שהכשירו את העובד, הוא יכול לעבור ממקום למקום. לכן לדעתנו המדינה היא זו שצריכה לסבסד את ההכשרה".
המחיר הוא תחרות גדולה יותר על המשרות בייצור המחשבים, ואולי ירידה בשכר של עובדי מעמד הביניים, אבל מסקין סבור שזה כדאי בכל זאת. "פערים כה גדולים בין המרוויחים מגלובליזציה לבין המיואשים, חסרי משרה כלשהי, יוצרים אי-שקט בחברה. אין שום קשר בין שתי השכבות הללו, ולכן נוצרת מרירות. חוסר השקט יכול לבוא מלמטה כלפי האמצע, וגם מהאמצע כלפי העילית. הכשרת עובדים רבים יותר לתפקידים גלובליים היא טובה לכלכלה, אבל בעיניי זו קודם כול בעיה חברתית. העבודה שלי בנושא הזה היא תיאורטית עם יישום מעשי - אני רוצה להראות לממשלות שאם הן לא יהיו מעורבות בהכשרת העובדים שנפלטו מהשוק, הבעיה הזאת לא תיפתר מעצמה".
"לא כולם יכולים לחיות במדינות עשירות"
ככל שרובוטים מחליפים עובדים בעבודות כפיים, עולה השאלה אם ניתן להכשיר כל אדם לעבודה שרובוט לא יכול לבצע. אם לא כך, אנחנו עלולים באמת למצוא את עצמנו עם שכבה של אנשים שלעולם העבודה העתידי לא יהיה מה לעשות איתם.
"אני מאמין שניתן להכשיר את הרוב המוחלט של האנשים ברמה שהעולם הגלובלי יהיה זקוק להם. אוטומציה קיימת כבר 250 שנה, מאז המאה ה-18, ולמרות זאת רוב האנשים עדיין דרושים, גם אם המשרות שלהם כל הזמן משתנות.
"עם זאת, מה שקרה בעבר לא בהכרח יקרה גם בעתיד. אם נגיע למצב שבו הרובוטים מתקדמים עד כדי כך שלא ניתן להכשיר אנשים רבים באופן שייתן להם יתרון ולעולם הגלובלי לא יהיה עוד צורך בהם, נצטרך לראות איך אנחנו מחלקים את כל העושר האדיר שייצרו אותם רובוטים, כך שלא ייווצר אי-שקט נורא בחברה. עד היום, אין לסוגיה כזאת תקדים".
ומה לגבי גלי ההגירה הגורמים גם לבני המדינות המפותחות לחשוש למשרותיהם? מסקין חושב שהחוששים טועים. "יש אמריקאים שחושבים שהם נפגעו מגלובליזציה, ואילו אני, המביט מהצד, רואה שהם בעצם נהנו ממנה. המהגרים מבצעים עבודות שהאמריקאים לא רוצים לעשות, או לפחות לא בתנאים האלה - בעיקר בשוק החקלאי.
"מי שאיבדו בארה"ב את עבודתם בעידן הגלובליזציה, לרוב איבדו אותה לא בגלל הגלובליזציה אלא בגלל האוטומציה, ובניגוד לתרחיש שתואר קודם לכן, הוא כן עדיין מוכשר מספיק כדי למצוא עם הזמן משרה אחרת בשוק האמריקאי. מנגד, מחירי המוצרים שאותו אמריקאי צורך ירדו. אז כמעט כל האמריקאים נהנים מגלובליזציה".
אז נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, טועה כשהוא מאיים לפתוח את הסכמי הסחר?
"הסכמי סחר הם רק הסכמים. אני לא מתנגד לעצם הרעיון שמו"מ מחודש על הסכם יכול להועיל מדי פעם, אבל מה שטראמפ עושה בזמן האחרון, כלומר, יציאה מההסכמים האלה באופן חד-צדדי או לאיים בכך, אני חושב שזו אסטרטגיה די מסוכנת. אם אני ארה"ב ואני מתחיל להטיל מסי ייבוא, אז גם האחרים יטילו מסי ייבוא והגלובליזציה תוגבל, וזה יפגע בסוף בכולם".
אתה תומך גם בהגירה חופשית?
"לא, כמובן שלא. אני מציע הגירה לפי הביקוש האמיתי לעבודה. תמיד יהיו יותר אנשים שרוצים להיכנס למדינות מפותחות מאשר משרות, ואי-אפשר באמת לבנות מנגנון כלכלי שיפתור את הבעיה הזאת. בסופו של דבר, לא כולם יכולים לחיות במדינות עשירות".
המאמר שהוביל לנובל: להגדיר את התוצאה הרצויה ואז לקבוע את הכללים שיובילו אליה
פרופ' אריק מסקין חוקר את תיאוריית המנגנונים הכלכליים, המנסה להציב לשוק החופשי כללים שיאפשרו לו להשיג תוצאות רצויות גם בהנחה של התנהגות לא לגמרי רציונלית של השחקנים. לדוגמה, נניח שנותנים לשני ילדים לחלוק עוגה ורוצים למנוע ריב ביניהם. אחת הדרכים לעשות זאת היא להגדיר כלל: אחד הילדים יחתוך את העוגה לשני חלקים והשני יבחר ראשון את החלק שהוא רוצה. כך, לילד שחילק את העוגה יהיה התמריץ הגבוה ביותר לחלק את העוגה באופן השוויוני ביותר. איך נמנע ריב בשאלה מי חותך ומי בוחר? זו כבר שאלה שמסקין לא עוסק בה, אולי מיכל דליות.
אם נצא מעולם הילדים לשוק, נניח שיש מכרז על תדרי רדיו. מדובר במשאב מוגבל, ואנחנו רוצים לוודא שהחברה שמרוויחה הכי הרבה מהתדר, כלומר זו שתשדר את התוכניות הכי טובות לציבור ולכן הכי רווחיות, היא זו שתקבל את התדר. אנחנו גם רוצים לוודא שהמחיר המשולם עבור התדר הוא הגבוה ביותר שהמדינה יכולה להשיג. בשיטה של מכרז שווה, לכל השחקנים כדאי להציע סכום נמוך, ואיננו יודעים אם אמנם מי שהערך מהנכס עבורו הוא הגבוה ביותר הוא זה שינצח. הפתרון של תיאוריית המכניזם הוא כזה: מבקשים מכל חברה להציע מחיר במכרז, אולם אם היא זוכה, היא תשלם את מחיר ההצעה השנייה בגובהה. כך, לחברה שמפיקה את הערך הגבוה ביותר מהנכס לא כדאי להמעיט בערך, כי היא עלולה לפספס את הנכס. ומצד אחר, לא כדאי לה לכוון גבוה מדי, כדי שלא תמצא את עצמה משלמת יותר מכפי שהנכס שווה עבורה, ותפסיד כסף. כך, כל חברה תציע בדיוק את הסכום שהנכס שווה לה באמת, והמדינה תעניק את הנכס לחברה שיכולה להפיק ממנו את המיטב, אף שהיא אינה יודעת מראש מי החברה הזאת מראש.
המאמר המכונן של מסקין, Nash Equilibrium and Welfare Optimality, הראה שניתן לדרג את העדפותיהם של יחידים מהציבור בין חלופות פעולה של אותה חברה (למשל בין מקסום צריכת חשמל כיום לבין זיהום אוויר עתידי), כך שניתן באופן מתמטי לומר מהי החלופה הטובה ביותר בעיני רוב הציבור.
כשמסקין כתב את המאמר הזה, בסוף שנות ה-70, הוא התפרסם מפה לאוזן כל כך מהר, עד שמסקין לא חש כלל צורך לפרסמו בכתב עת רשמי. הוא עשה זאת בסוף שנות ה-90, מסיבות פורמליות בלבד.
"תיאוריית המכניזם משמעותה שבמקום לחקור את האופן שבו מוסדות וכלים כלכליים עובדים, אנחנו מגדירים את התוצאה הרצויה, ואז בונים את המוסד או הכלי שיובילו לאותה תוצאה", הסביר בפתח הרצאתו לרגל זכייתו בנובל ב-2007. הוא ציטט את נשיא ארה"ב לשעבר ג'ון קנדי, שטען כי אפשר להביט מסביב ולשאול "מדוע", או לדמיין עולם אחר ולשאול "מדוע לא?". כלכלת המכניזמים היא מהסוג השני, אומר מסקין. בחתירתו אליה הוא הושפע, לדבריו, מאווירת המהפכה ושיפור החברה שרווחה בארה"ב בסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70 של המאה ה-20.