פוטין עם אגדות הכדורגל מראדונה ופלה / צילום: רויטרס
הקשר בין ספורט לפוליטיקה אינו צריך הסברים. המשחקים האולימפיים של יוון העתיקה השביתו מלחמות. מלחמות הגלדיאטורים של רומא העתיקה העניקו להמונים חלופה מתקבלת על הדעת לאלימות ספונטנית והגנו בזה על מוסדות האימפריה. מרוץ הסוסים המפורסם ביותר של אירופה, ה"פאליו" של סיינה, הפך לביטוי מורכב של התפצלות לצורך התלכדות.
ספורט תחרותי הוא כמובן מזעור של מלחמה. אין כל ניגוד בין הטעמת "רוח האבירות" של יריבים על שדה הכדורגל (למשל) לבין הטעמתה בשדה הקרב. אנשים הרגו אלה את אלה במשך שנים באקטים של הערכה הדדית. וינסטון צ'רצ'יל עמד במליאת הפרלמנט בלונדון בינואר 1942, באחת השעות הקשות ביותר של מלחמת העולם השנייה, והציע "הצדעה" לגנרל ארווין רומל, שעמד לכבוש את המזרח התיכון מידי הבריטים.
כיוצא בזה, כשם שמלחמה מתנהלת לעיתים קרובות אגב ויתור על כל הכללים, גם ספורט מוותר עליהם. מה לנו ראיה טובה יותר לוויתור על כללים ועל ציפיות מן העובדה שבסוף השבוע הזה מתחילה אליפות העולם בכדורגל ברוסיה, ארץ שהשחיתה כל מידה טובה בספורט התחרותי. זו הארץ שהשתתפותה הרשמית נאסרה באולימפיאדת החורף של תחילת השנה, לאחר שהתבררה המידה שבה סיממה את ספורטאיה באולימפיאדת החורף הקודמת. עכשיו היא מארחת את הגביע העולמי, שהרשות המפקחת עליו, פיפ"א, נחשפה בשנים האחרונות במלוא הקלון של שחיתותה.
ולדימיר פוטין היה ידיד אישי וסנגור נלהב של נשיא פיפ"א בימים ההם, ספ בלאטר, שאיפשר את האירוח הרוסי של המשחקים.
לא הבינו אותה ולא רצו בה
אירוח של טורניר ענקי כמו הגביע העולמי מחייב דרגה של פתיחות פוליטית, תרבותית וחברתית, שכמותן ייתכנו רק בארצות דמוקרטיות; דמוקרטיות לא רק על-פי חוקותיהן ומוסדותיהן, אלא דמוקרטיות על-פי הליכותיהן. פלורליזם אינו עניין שאנשים מצטווים עליו. הוא עניין הנובע מסגנונם ומהשקפות עולמם.
סגנון והשקפה אינם עניינים סטטיים. חברות סגורות נפתחות לרווחה; חברות מונוכרומיות מסגלות לעצמן את כל צבעי הקשת, כפי שהראתה תל אביב בשבוע שעבר, בפסטיבל הגאווה והסובלנות של רבע המיליון. לפני 30 שנה, עצרת כזאת, אילו התקיימה, הייתה אולי מפוזרת בכוח, מפני שהייתה שקולה כנגד תמיכה באקט פלילי.
לפני 30 שנה התעורר הרושם שרוסיה עצמה עומדת על סף פתיחה. במשך כמה שנים הוסרו בזה אחר זה, במהירות מעוררת השתאות, כל האיסורים, טאבו אחר טאבו. בחוכמה שלאחר מעשה אנחנו יודעים, שהליברליזציה הייתה שטחית ומזויפת; שהמוני רוסיה לא הבינו אותה, ולא רצו בה; היא לא יצאה מקרבם והיא לא דיברה אל לבם. הדמוקרטיה הליברלית הייתה אחיזת-עיניים, תוצאה קצרת-מועד של ניהיליזם, לא של פלורליזם.
עוד במשחקי החורף של סוצ'י, לפני ארבע שנים, נעשה הניסיון להעמיד את מדינת המשטרה הרוסית במבחן הפלורליזם. פעילי להט"ב הניפו כרזות ודגלים, הסותרים את החוק הרוסי נגד "תעמולה הומוסקסואלית". משהו מעין זה צפוי גם במשחקי הגביע העולמי. הרוסים ינשכו את שפתיהם, ולא יעשו מזה עניין.
ממה נפשך, אפילו גרמניה הנאצית הצליחה להעמיד פנים בקיץ 1936, ימי אולימפיאדת ברלין, שאין היא רודפת יהודים. הכול קרצו זה לזה, והאולימפיאדה של היטלר עברה בשלום.
אמא רוסיה מול פסל החירות
כתבת של הבי.בי.סי יצאה לסיור ברחובות וולגוגרד, שבה תתמודד נבחרת אנגליה. העיר הזו נקראה פעם סטלינגרד. היא מרכז פרובינציאלי גדול, הרחק ממוסקבה, הרחק מן העולם החיצון. המשחקים בוולגוגרד יתנהלו לרגלי אנדרטה ענקית של "אמא רוסיה", המניפה חרב. כמותה אפשר למצוא בעשרות ערים בברית המועצות לשעבר, חוץ מזה שבסטלינגרד לשעבר יש לה משמעות סמלית מיוחדת. סוף-סוף, ברחובות העיר ובסמטאותיה התהפך הגלגל במלחמת העולם השנייה. שם נעשתה תבוסת גרמניה בלתי נמנעת.
בשמש הוולגוגרדית נתקלה העיתונאית הבריטית בגבר רוסי מטייל בחברת אשתו ובתם הקטנה. הוא לבש חולצת-טי שחורה עם מוטיב מיוחד במינו: אמא רוסיה כורתת באבחת חרבה את ראשו של פסל החירות מנמל ניו יורק. מתחת לדימוי המלבב הזה מופיעה הכתובת, "ברוכים הבאים לסטלינגרד". הכתבת שאלה את לובש החולצה בשביל מה זה טוב. "המערב הוא אויבנו", ענה האיש, מורה להיסטוריה לשעבר. "הם רוצים להרוג את כולנו".
אחד האפיונים הקלישאיים של העידן הסובייטי נוגע ל"אינטליגנציה המקומית". כל אורח בקטנה שבערי המולדת הופגש בימים ההם עם האינטליגנציה ההיא. מורה להיסטוריה הוא חלק טבעי של אינטליגנציה מקומית. הוא בשום פנים אינו מייצג את ארצו, או אפילו את עירו. אבל נוכחותו המתריסה היא חלק ממצב דעת לוחמני, שונא-זרים, צר-אופקים, מורעל.
משעשע לשמוע שהשלטונות מנסים ללמד רוסים לחייך. "חיוך אינו חלק טבעי של התרבות הרוסית", אומרת פסיכולוגית אחת לבי.בי.סי, "אבל אין זאת אומרת שהרוסים אינם מאושרים". יוליה מלמד, במאית סרטים יהודייה, מספרת שיום אחד היא נעצרה במוסקבה. מה עשיתי? היא שאלה את השוטר. "חייכת", הוא אמר, "וזה חשוד". היא למדה את הלקח. מאז היא מקפידה על הבעת פנים חמורה ברוסיה. כשהיא נוסעת לחו״ל היא מרשה לעצמה לפשוט את המסכה הרוסית, ולחייך לכל עבר.
צפון קוריאה סירבה, תודה לאל
ישראל החמיצה את הגביע העולמי הזה כמו את כל קודמיו מאז 1970. אחדים מאיתנו עדיין זוכרים, אולי, את ישראל יוצאת ממשחקיה בטולוקה, מקסיקו, ביוני 1970 עם שתי נקודות ("המגף האיטלקי לא דרס את ישראל", הכריז "מעריב" למחרת התיקו-אפס עם איטליה). נס הגעתה של ישראל למקסיקו היה תוצאה של גיאוגרפיה. ישראל עדיין הורשתה לשחק באסיה. הדרך למקסיקו הייתה רצופה בכוונות רעות ובמזל. מעניין להיזכר השבוע, שהשערים נפתחו לפני ישראל מפני שצפון-קוריאה סירבה להתמודד נגדה (ונענשה).
ישראל המדינית רצתה להישאר באסיה. ישראל הספורטיבית רצתה להיות באירופה, כי מה החוכמה לגבור על נבחרות לאוס וטונגה. לא עזר לישראל המדינית. היא נהדפה מערי בירה ומטרקלינים בכל העולם השלישי. קשרים נותקו איתה בכל מקום. בכל אפריקה (השחורה; הייתה אז גם לבנה) נשארו רק שלוש מדינות קטנות שהוסיפו להכיר בה. במרחב היבשה העצום שבין נהר החידקל לנהר היאנגצה היה קשה להיתקל בדגל ישראל.
נידוי ישראל ממשפחת האומות לא היה מלא, אבל הדמיון לדרום אפריקה גבר והלך. הסנקציה הבינלאומית החמורה הראשונה שדרום אפריקה סבלה הייתה החרמת ספורטאיה. מ-1964 ואילך היא לא הורשתה עוד להשתתף במשחקים האולימפיים (מדינת המיעוט הלבן פורקה בדיוק 30 שנה אחר כך, ב-1994). התאחדויות ספורט אינדיבידואליות גירשו אותה בזו אחר זו. לא רק נבחרות לאומיות, אלא גם מועדוני ספורט יחידים לא הורשו להתמודד עם קבוצות זרות.
החרם על הספורט לא היה עניין של מה בכך. הוא היה אחד הפקטורים ששברו את רוחו של המיעוט הלבן. ממשלת הלבנים התלוננה על "עירוב ספורט ופוליטיקה", אבל בקונטקסט הדרום אפריקאי ספורט ופוליטיקה היו כרוכים זה בזה.
אנחנו יודעים מה הדוק הקשר בין החרם הבינלאומי על דרום אפריקה של ימי האפרטהייד לבין הטקטיקות של BDS, התנועה להחרמת ישראל מיסודה של חמולת ברגותי. מוסטפא ברגותי, לשעבר מנהיג המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית, הכריז זה כבר שעל הפלסטינים לעשות כמיטב יכולתם לשכנע את העולם שאין הבדל בין ישראל לדרום אפריקה הישנה, וממילא היא צריכה לחדול להתקיים. עומר ברגותי (הדוחה את נוסחת המדינה הדו-לאומית מפני שהוא מאמין כי המדינה היחידה העתידה לבוא צריכה להיות פלסטינית חד-לאומית), חוזר ומכריז ש"הרגע הדרום אפריקאי" של ישראל ממשמש ובא. הוא רוצה חרם מלא, שלא יסתיים גם אם ישראל תיסוג מכל כיבושיה, מפני שהיא כיבוש אחד גדול.
אחת השלוחות של BDS, קבוצה בריטית המכנה את עצמה "כרטיס אדום לגזענות הישראלית", פרסמה הכרזה ארוכה לפני שנתיים בזכות חרם בינלאומי על הכדורגל הישראלי. היא משווה את החרם המוצע במפורש עם החרם על דרום אפריקה, ומאשרת שהוא נועד לשבור את רוחם של הישראלים. הקבוצה הזו, כמו חמולת ברגותי, אינה מתעניינת בתיקון דרכיה של ישראל אלא מתנגדת לעצם קיומה.
זהירות היא מן השטן
מה שמביא אותנו אל פרשת ביקורה המוחמץ של נבחרת ארגנטינה. קצת חבל שיחסי החוץ המסובכים של ישראל נמסרו להשגחתה החלקית של שרת התרבות והספורט. היחסים האלה תמיד חייבו הליכה על בהונות והכרה בניואנסים. גב’ רגב אינה אמונה על ניואנסים, וזה סוד הצלחתה הפוליטית. אוהדיה בהחלט רשאים לזקוף את סימני הקריאה שלה לזכותה. היא פונה אל קהל בוחרים פנימי, לא אל דעת הקהל הבינלאומית.
הליכה על בהונות כמובן אינה נוסחת פעולה מקובלת בעידן דונלד טראמפ. ממשלת ישראל פירשה את עליית טראמפ ואת סגנונו פחות או יותר כרישיון להיענות לאינסטינקטים הקמאיים שלה. אין עוד צורך בעידון ובזהירות, ואפשר להתחבק בפרהסיה עם לאומנים וגזענים (ולהחמיא להם על האנטי-אנטישמיות שלהם, כפי שראש הממשלה עשה זה לא כבר לקנצלר האוסטרי סבסטיאן קורץ, שימין קיצוני ושונא-זרים מספק את הרוב הפרלמנטרי שלו). בעידן הזה אין עוד צורך להביא בחשבון תוצאות לא-חזויות של מהלכים לא-מחושבים. זהירות היא מן השטן.
הדברים האלה אמורים כלפי הטענה, שהארגנטינים איבדו את עשתונותיהם ושינו את דעתם לאחר שהסכימו מלכתחילה לשחק בירושלים. לא זאת הנקודה. גם אם אין יסוד פורמלי להלין על גישת ישראל, ברור למדי שיש יסוד להלין על היעדר העניין שלה בניואנסים.
אמריקה הלטינית היא הרבה פחות ידידותית כלפי ישראל ממה שהייתה לפני 70 שנה, או 50 שנה, או אפילו 20 שנה. ישראל יכלה בדרך כלל לסמוך על אהדתם של משטרים צבאיים ימניים. למרבה המבוכה, היו לה קשרים הדוקים מאוד, הדוקים מדי, עם שושלת סומוסה בניקרגואה (שהופלה ב-1979), עם הגנרלים של גוואטמלה (מלחמת אזרחים ארוכה) ושל הונדורס, עם הגנרלים של צ’ילה ושל ארגנטינה (אלופי הדיכוי של זמנם).
אבל פעם, לפני שנות אור, לישראל היה סיפור אהבה גם עם השמאל הלטינו-אמריקאי. לא עוד. לארבע מדינות בשליטת השמאל הרדיקלי אין אפילו קשרים דיפלומטיים עם ישראל. ארגנטינה היא סיפור מסובך במיוחד, מפני שבה יש המספר הגדול ביותר של יהודים מדרום לנהר הריו גראנדה. אבל יש בה גם אחד הריכוזים הגדולים ביותר של מהגרים רבי שנים מן המזרח התיכון. ויש בה מסורת פופוליסטית רבת שנים, שפעם רחשה אהדה לפשיזם, אבל פנתה שמאלה.
אומנם קשרים אישיים טובים נרקמו בין מר נתניהו לנשיא ארגנטינה מאוריסיו מאקרי. ראש הממשלה הרעיף מחמאות על ראשו של הנשיא, כאשר ביקר אצלו בבואנוס איירס בשנה שעברה. "עידן חדש" נפתח ביחסים עם ארגנטינה לאחר "שנים של איבה", אמר מר נתניהו. מה מאוד התאימה לו המשוואה הזו. טראמפ החליף את אובמה השנוא, מאקרי החליף את שושלת קירצ’נר שפלרטטה עם רדיקלים שמאליים ועשתה עסקים עם איראן.
חשבון הבנק המשותף
בשבוע שעבר ניסה נתניהו למשוך מזומנים מחשבון הבנק המשותף. הוא טלפן אל מאקרי לבקש שיתערב לבטל את רוע גזרתו של ליונל מסי. מאקרי השיב את פניו ריקם. ארגנטינה אינה רפובליקת בננה. נשיא הרפובליקה אינו אומר לשחקני כדורגל מה לעשות ואיפה לשחק. מר נתניהו נאלץ לגלות שיש גבולות לדיפלומטיה האישית שלו.
מה חבל שהוא לא הבין את החשיבות של הצבת גבולות וולונטריים. לא כל מחשבה יצירתית המתגנבת אל מוחו צריכה הוצאה אל הפועל. לפעמים ידידות אמיצה מחייבת דווקא סלקטיביות בניצולה. אבל הבנה כזאת מצריכה ניואנסים, ומר נתניהו אינו מקדיש די תשומת לב לניואנסים.
חיזוק מעמדה של ירושלים אינו יכול לנבוע ממצב דעת בלתי פוסק של אופוריה, בוודאי לא של יוהרה. כן, גוואטמלה ופרגוואי יחזרו ויפתחו שגרירויות, מה טוב. אולי גם קוסטה ריקה והונדורס. אולי אורוגוואי. אבל אין זאת אומרת שתור זהב הפציע באמריקה הלטינית. דיפלומטיה רצינית אינה צריכה לזנוח את ההרגל הדיפלומטי החשוב ביותר: להלך מפעם לפעם על הבהונות, ולהאט בסיבובים.
קשה לשכנע את אוהדיו של מר נתניהו בערכה הנתון של התאפקות. הם מגיבים בגידופים, בדרך כלל מפני שקריאת הטקסט שלהם מסתיימת בסוף המשפט הראשון. אבל אין כל סיבה שזהירות תהיה כה מגונה בעיני הימין. פרקי אבות לא היו מניפסט שמאלני ואנטי-ציוני. הם צריכים עיון בלתי פוסק, מפני שכל מהותם היא עידוד המתינות בהתנהגות האנושית. הייתה להם דעה ברורה על תופס מרובה. לא-תפסת, הם אמרו לו, או משהו כזה.