יוסי דסקל / צילום: איל יצהר
אני: ציוני, ממוקד מטרה. יושר ואמינות הם בראש סולם הערכים שלי.
משפחה: כל משפחתי מהעיירה רדאוץ ברומניה, קרוב למולדובה. סבא מצד אבא היה צבעי ומהצד של אמא חוטב עצים בחברה גדולה. במוצאי סוכות נכנסו הגרמנים לעיירה והצעידו את התושבים לטרנסטריסטריה, למחנה עבודה שהפך למחנה ריכוז והשמדה. אבא היה אז בן 30, פעיל במחתרת נגד הפאשיסטים שעבד עם סבא בצבעות. הוא ברח לרוסיה ונשלח לסיביר, שם היה שש שנים. אמא הצליחה להימלט עם הוריה ואחותה, ובסוף המלחמה, בדרך חזרה הביתה ברכבת, אביה, סבא שלי, נפטר על ברכיה. אבא ואמא נפגשו ברדאוץ. היא עבדה כפקידה במועצה, הוא היה צבעי. אבא זכה בכבוד גדול כלוחם בפשיסטים, אבל שנא את הקומוניזם הסובייטי. הוא התנתק מהמפלגה וב-57’ החליט לעלות לישראל עם שני הילדים, אני הייתי בן שלוש וחצי.
ישראל: הם עלו בלי רכוש ונשלחו לקריית שמונה. הגענו בערב ובבוקר הוא כבר יצא לחפש עבודה ולא הצליח למצוא את הדרך חזרה הביתה. אמא עבדה בבית אריזה.
ילדות: קריית שמונה. טבע, עצים, טרזן. הייתי בצופים, שיחקתי כדורסל. לפני התיכון, המנהל הזמין את ההורים ואמר שאין לי מה לחפש שם, אז החלטתי ללכת לפנימייה צבאית וללמוד בריאלי בחיפה. הייתי צריך להשלים לימודים כל הקיץ ובסופו של דבר סיימתי בהצלחה.
נתן ז"ל: אחי. היינו מאוד קרובים ובכל האפטרים שלי מהפנימייה באתי לדירה שלו בחיפה. התקבלתי לקורס טיס ושלושה חודשים לפני הגיוס קרא לי מפקד הפנימייה למשרד, אמר לי שהנהג שלו מחכה לי בחוץ, ואמר לי שנתן, שהיה רס"פ בסדנאות טנקים, נהרג בתאונה. חושך ירד על המשפחה. אמא, בוגרת מלחמה ומחנות, נשברה לחתיכות. אבא, שהיה מאופק מאוד, לא הזיל דמעה, אבל חודש וחצי אחרי הלוויה התחיל לסבול מהתקפי לב.
שירות צבאי: אחרי השבעה כבר שאלתי בפנימייה איך אוכל להיות טייס כבן יחיד, והרס"ר אמר לי, שלא תעז. והעזתי. באתי להורים וביקשתי שיחתמו לי. אמא אמרה שלא תעמוד בדרכי ואבא אמר שיחתום, אבל שאני הורג אותם. זה מה ששכנע אותי לוותר.
ריקי: אשתי, משוררת ושחקנית, שמריצה עכשיו את המופע "עוברות אורח" המבוסס על ספר של לאה גולדברג. היא למדה משחק בתל אביב, הופיעה בתיאטראות הגדולים ואז עברה ללמד משחק, דיקציה, הגייה והופעה בטלוויזיה. ישבנו בריאלי אחד ליד השנייה ומאז אנחנו יחד. יש לנו ארבעה ילדים וארבעה נכדים ואנחנו גרים ברמת השרון.
מודיעין: הייתי ראש ענף לבנון במלחמת שלום הגליל, עשיתי תפקידי שדה כקמ"ן (קצין מודיעין) חטיבה ואוגדה, סגן ראש חטיבת זירת טרור, סגן ראש חטיבת המחקר, ואז מוניתי לראש משלחת משרד הביטחון בשווייץ.
שוויץ: היה לנו תינוק בן שנה וחצי, והגדולים היו בכיתות ו’ ו-ח’ והם עשו אינתיפאדה כדי להישאר בארץ. נדהמנו מהחינוך שם: כשנכנסנו לחפש מעון לקטן, היינו בגן של חמישה ילדים ונאמר לנו שאין מקום. ברגע שהקליפה של השוויצרים נפתחת, הם מופלאים, צנועים, והצבא שלהם מקצועני.
ישראל: חזרנו ב-96’ לאותה הדירה, ומוניתי לקמ"ן פיקוד מרכז בתקופת הסכם השלום עם הירדנים. יצא לי לעבוד עם עוזי דיין ובוגי יעלון ולמדתי להכיר את ג'יבריל רג’וב, אישיות מורכבת ושרמנטית. אחרי שלוש שנים הבנתי שלפירמידה יש קודקוד אחד ובגיל 45, עם 25 שנות שירות, החלטתי להשתחרר.
בומברדייה 1: חברה משפחתית קנדית שהתחילה מאופנועי שלג, עברה למנועי מטוסים ואחר כך לרכבות. היא קנתה חברה גרמנית שעבדתי בה ובסופו של דבר נבחרתי להקים את הסניף המקומי. היא עברה משבר קשה בעקבות ייצור המטוס מסדרת ג’י, שמתחרה בבואינג וצורך 40% פחות דלק, והתאוששה מאז.
בומברדייה 2: מייצרים כל מה שזז על מסילת רכבת, ב-62 מפעלים עם 80 אלף עובדים, 130 מתוכם בישראל. אנחנו מספקים קטרים חשמליים וקרונות דו קומתיים. התחלנו עם 16 קרונות והיום יש בארץ מעל 500.
פנאי: מטייל עם קבוצה קבועה בארץ, משתתף בערבי שירה, הולך להצגות, וקורא בעיקר ספרות ישראלית.
תפיסת עתיד: היו המון פיתויים בדרך, אבל החלטתי שאני מתמקד בעזרה למדינה בשיפור תחום התחבורה. היו לנו הצלחות, אבל יש עוד מה לעשות.