וילה שרובר בשכונת טלביה בירושלים היא אחד הסמלים הגדולים של השכונה היוקרתית ושל העיר בעת החדשה. היא יושבת על שטח עצום והאדריכלות שלה אקסטרווגנטית ויוצאת דופן, ויש לה דימוי מיתולוגי מהימים שהתארחו בה אצולת הארץ ומנהיגי העולם.
בימים אלה מקודמת במקום תוכנית תמ"א 38, שתחזק אולי את המבנה מרעידות אדמה ותייצר תוספת יחידות דיור במבנה חדש וחינני, אך תשבש לחלוטין את נוכחות המבנה האייקוני במרחב.
הפרשה ממחישה שוב שבירושלים, עיר הבירה, אין מדיניות שימור ברורה ושעשרות מבנים חשובים ויוצאי דופן נידונים לכליה.
התאהבה באורח
גיטה שרובר גדלה בברלין ועלתה לישראל עוד לפני מלחמת העולם השנייה. היא הייתה גרושה עם ילד וענייה למדי. בעבודתה כמלוות אורחים חשובים מחו"ל פגשה את מיילס שרובר, מיליארדר יהודי מוונצואלה, ונישאה לו. השניים החליטו לבנות לעצמם בית בארץ ולאחר משא ומתן עם עיריית ירושלים הצליחו להשיג שטח של כ-6 דונם, שייעודו המקורי היה שצ"פ (שטח ציבורי פתוח) במורדות הדרומיים של שכונת טלביה, מעל בית המצורעים. אגב, השטח שעליו יושבת הווילה, כמו הרבה שטחים אחרים בטלביה, היה שייך לכנסייה היוונית אורתודוקסית, שהחכירה אותו לקק"ל. חוזי החכירה אמורים לפוג בשנת 2052.
בעזרת קרלוס גינאנד, מוזס בנסרף ואמיליו וסטוטי, מהאדריכלים המובילים של אמריקה הלטינית בשנות ה-50, בנו בני הזוג שרובר וילה בשטח של 1,800 מ"ר. המבנה העצום, שנראה מבחוץ כמו מבנה ציבורי, תוכנן כמעין קופסת ענק, שהונחה על מורד הגבעה, באמצע גן מעוצב, כמו אחוזה.
עיצוב הפנים ואדריכלות הנוף נעשו על ידי שני מתכננים ישראלים, שהיו מובילים בתחומם וזכו לימים בפרס ישראל: את הגן תכנן מעצב הנוף דן צור (אחראי לתכנון גן השלושה, הר הצופים, אוניברסיטת ת"א) ופנים הבית, שהיה מקושט ביצירות אמנות, עוצב ע"י האדריכלית דורה גד (שתכננה את עיצוב הפנים של מוזיאון ישראל ומשכן הכנסת).
משפחת שרובר נודעה בנדיבותה, והיא זו שסייעה במימון מבנה תיאטרון ירושלים ב-1971. אחרי פטירת בנה של שרובר, גבריאל, מאיידס, ב-1988, תרמה גיטה שרובר כסף רב להנצחתו. כך נבנו טיילת שרובר, המקשרת בין שכונת ארמון הנציב ודרך חברון ובית גבריאל ליד חוף צמח בכנרת.
ניוד זכויות
בשנת 1991 מכרה גיטה שרובר את מבנה הווילה לחברת Deka שבבעלות ג'קי ספרא. במחצית השטח, על חשבון הבריכה העצומה, בנתה לעצמה וילה קטנה יותר, בשטח של 300 מ"ר, בתכנון האדריכל דוד רזניק (יד קנדי, בית הכנסת בגבעת רם, בניין שערי העיר, בירושלים). ב-2004, אחרי מותה של שרובר, נמכרה גם הווילה הקטנה לחברת Deka. בשנת 2014 נמכרו שני הבתים בסכום של 70 מיליון שקל.
באוקטובר 2017 התקיים בוועדה המקומית דיון בבקשה לפרויקט תמ"א 38/2 (הריסה ובנייה). התוכנית, שהוכנה ע"י משרד האדריכלים yoma, מציעה הריסה של חלק מפנים הווילה ושימורה כבית מגורים בודד, וניוד זכויות הבנייה שלה לבית דירות בגובה שש קומות בחלק הדרומי של המגרש, כלומר, במקום שבו הייתה הווילה הקטנה, לצד רחוב דובנוב.
מתחת למבנה, שבו יהיו 24 יח"ד, מתוכננת חניה שבה 70 מקומות. מבקשי הבקשה, כלומר היזמים, הם ברנרד ברקה ומשה תורג'מן, מנהלים בחברת הנדל"ן האירופאית euromall.
משרד האדריכלים הירושלמי yoma הוקם לפני פחות מעשור על ידי מיכל (כיום אדריכלית העיר לוד) ונתנאל מאיר. אדריכלות המבנים החדשים המתוכננים מדרום לווילה שרובר מציגה גישה עיצובית שונה מאוד מהרוח הירושלמית השלטת, שמקדשת את סגנון הבנייה "הירושלמי" של ראשית המאה ה-20. המבנים החדשים, שחזיתם פונה לדרום, מאופיינים במרפסות ארוכות שנותנות למבנה תחושה של אופקיות, שיוצרת זיקה לווילה מעל. ריבוי החלונות ועיבוד האבן השטוח מטשטשים מאוד את כובד המסה. התחושה היא של אדריכלות בהירה, קלה, שלא לומר, חילונית.
פרויקט הבנייה המתוכנן באתר וילה שרובר מגלם בצורה ברורה את הקונפליקט שבין שימור דפוס הבנייה הוותיק של שכונות המושבות - בתי מידות על מגרשים גדולים - מול הצורך בחיזוק הבנייה, הכרוך גם בציפוף משמעותי.
הוויכוח על השימור
אין ספק שפטנט העברת הזכויות מהווילה למבנה החדש איפשר את שימור המעטפת, אך המחיר הוא אובדן הנוף, על המרחבים המגוננים, העצים הוותיקים, הבריכה והגזיבו. האם באמת מדובר בפתרון מיטבי? האם באמת ניתן לנתק את המבנה מהגן, ועדיין לדבר על שימור? לא בטוח. לו היה מוקם בירושלים בנק זכויות וניתן היה לנייד את פוטנציאל הבנייה למקום אחר, כי אז היו איכויותיה הייחודיות של "האחוזה", על כל מרכיביה, נשמרות באמת.
הקונפליקט הוא גם ויכוח על מעמדה של רשימת השימור.
מתכננת מחוז ירושלים במנהל התכנון, שירה תלמי, ביקשה לאסור על הריסת פנים המבנה בשל הכללתו בכרטסת השימור, אולם התנגדותה נדחתה בהסבר שהמבנה אינו מופיע ברשימה סטטוטורית.
איציק שוויקי, רכז המועצה לשימור אתרים בירושלים ונציגה בוועדת השימור העירונית, מבהיר שמבחינתו אין לפגוע בווילה: "בדיון שהתקיים בוועדת השימור בחודש מארס 2016, לא ניתן אישור להריסת פנים המבנה למעט גרם המדרגות הפנימי.
"בירושלים ניצלנו מתמ"א 38. הגרסה המקומית של החוק, שנקראת כאן תמ"א 138, קובעת שוועדת השימור העירונית היא ועדה סטטוטורית ולא ועדה ממליצה. זה אומר שאם החלטנו שלא להרוס, הם לא יכולים לשנות את זה. אנחנו נתנגד להרס פנים הווילה וגם לבנייה בחזית הבניין הצפונית".
לעומת זאת, אומר האדריכל גבריאל קרטס, האחראי ל"תוכנית האב למושבות ירושלים" שהוכנה ב-2012 עבור האגף לתכנון עיר בעיריית ירושלים, כי "אני הכנתי תוכנית אב, לא תוכנית סטטוטורית. תמ"א 38 גוברת על ההנחיות שלנו".
במסמך שהכין קרטס מוגדרת הווילה כמבנה לשימור מדרגה א' באזור ליבה, כלומר, באזור עם רגישות גבוהה. "אנחנו הכנו תוכנית מדיניות שהתוותה עקרונות שיתרמו לשימורה של השכונה. התכוונו לשמר את התבנית הכוללת של הסמטאות ולא לאפשר תוספת זכויות בנייה, אלא במקרים שבהם ניתנו זכויות מפורטות בתוכניות מהעבר".
אדריכל השימור גיורא סולר הוא גם נציג עמותת האדריכלים בוועדת השימור העירונית. סולר זהיר בדבריו, אך ברור לו ששכונת טלביה, שהייתה שכונת וילות ואפילו ארמונות, עומדת בפני שינוי מהותי: "רחביה וטלביה הולכות ומשתנות. הולכות לכיוון של תוספות, לא הריסה. יש לחץ עצום של מזמיני העבודה, היזמים. ועדת השימור היא לא סמכות סטטוטורית. הכל נקבע בוועדה המקומית לתכנון ובנייה".
בעיריית ירושלים אישרו את הפרטים והדגישו כי בווילה עצמה ייעשה שינוי פנימי בלבד. עוד ציינו כי בבקשה ניתנה תשומת-לב למפגש עם הרחוב.
