עיסוק עצמי תמיד נראה לי מיותר קצת. אנחנו עיתונאים והמומחיות שלנו היא לכתוב על אחרים, אז מה פתאום לכתוב על עצמנו? אני, שמטיפה לעורכים שלפעמים הסטייטמנט הוא האנדרסייטמנט; שמזכירה לעצמי שלוש פעמים ביום שלא כל מכונית היא "מפוארת" ולא כל שיחה היא "סודית" ולא כל ראיון הוא "בלעדי" (כמורשתו של העורך האלמותי דב יודקובסקי), ומה זו בכלל המילה הזו "אנחנו"? הרי טקסטים עיתונאיים אמורים להיכתב ממרחק, בטח לא על עצמנו.
אז זהו, שאולי כבר לא.
מדור האמון בו אתם מעיינים כעת הוא חלק מהתעמלות עיתונאית חדשה שאנחנו עושים לעצמנו בשנה האחרונה. ההתעמלות הזו כוללת הפעלה של שרירים קיימים, אבל בכיוון אחר ממה שנהגנו להפעיל אותם בעבר. המשמעות הפרקטית של המטאפורה הזו היא ניסיון כמעט יום-יומי לשאול את עצמנו שאלות. לא לפעול על אוטומט.
ומה זה "אוטומט" בהקשר העיתונאי שלו? משמעו למשל לא לקחת תגובה כאשר מדובר ב"טור דיעה" או כשאין "חובה משפטית" לעשות את זה. הלא־אוטומט הוא לשאול מה היא החובה העיתונאית במובן העמוק, המהותי וההוליסטי ביותר, ואז לקחת תגובה גם כשלא חייבים מכורח חוק. ההתעמלות החדשה משמעה להבין שהמבחן המשפטי והמבחן הנורמטיבי לא תמיד מתכנסים לפרקטיקה עיתונאית אחת.
תרגיל נוסף שאנו מתנסים בו עכשיו כחלק מאותה תפיסה חדשה, הוא הניסיון שלנו להפסיק לפחד מתיקוני טעויות והתנצלויות. לא לפחד לפרסם התנצלות כאשר נפלה שגגה בפרסום שלנו, ולעיתים לעשות את זה לגמרי בהתנדבות, מתוך הסתכלות ובחינה עצמית, ולא תחת איום כלשהו.
אנחנו מתנסים בלזרוק מעלינו כללי תושב"ע עיתונאיים כאילו פרשנות חייבת להיות דוגמטית וצעקנית על מנת שישמעו אותה. אנחנו מנסים להרחיב את מועדון האנשים שאנחנו מסקרים אותם ושכותבים אצלנו. אנחנו רוצים לראות נוכחות גדולה יותר של עוד קבוצות בתוך המועדון שלנו. אנחנו רוצים לעשות אותו נקי יותר. כך למשל, הפכנו את היוצרות ביחס לנסיעות על חשבון גורמים מסחריים: ברירת המחדל כעת היא שאנחנו לא נוסעים, למעט במקרים חריגים.
אני לא אנסה לטעון שאנחנו מתמודדים תמיד בהצלחה עם כל הסוגיות הללו, אבל אני כן יכולה להישיר מבט מבעד למילים ולהתחייב לכם שניסינו ושנמשיך לנסות.
מדור האמון בו אתם מעיינים כעת הוא חלק מהמחויבות שלנו כמערכת עיתונאית להיות ביקורתיים גם כלפי עצמנו. לא להיכנע ללחצים ולאינטרסים זרים אבל גם לא לבטל לחלוטין את המוכנות להקשיב גם לקבוצות אינטרס.
זה לא אומר שעיתונות היא מדע מדויק וזה לא אומר שאג'נדה היא מילה גסה. אני יכולה להבטיח לכם שנאמר לכם תמיד את האמת כפי שאנחנו מבינים אותה, שנפריד בין דעה לבין עובדה, שנתאמץ להביא קולות שונים משלנו ושניקח אחריות על המעשים והמחדלים שלנו.
מדור האמון הזה הוא חלק מההכרה שלנו ש"גלובס" הוא אמנם גוף פרטי אבל חלות עליו נורמות ציבוריות, ובעיקר שמה שאנחנו דורשים מאחרים, ראוי שנדרוש קודם כל מעצמנו.
ולסיום, הבהרה חשובה: אני אוהבת בכל ליבי את מקצוע העיתונות. אני מודה כל בוקר על שניתנה לי הזכות לעבוד בו, על אף מגבלותיו. יש לי לא מעט חברים עיתונאים, היו לי מורים דגולים לעיתונות ואני עובדת במערכת נפלאה, שעשתה עיתונות מצוינת עוד לפני שהצטרפתי אליה. הטקסט הזה שקראתם עכשיו עוסק בתהליך ש"גלובס" ואני באופן אישי עוברים יחד, ושאני מחויבת לפעול להטמעתו.
אין לי שום כוונה לטעון שזה עושה אותי או את "גלובס" לטובים יותר מאחרים; לכל היותר זה עושה אותנו מעט שונים. את מהות השינוי ישפטו אחרים.
נעמה סיקולר היא עורכת "גלובס".
