חברת חשמל / צילום: שאטרסטוק
"מפת דרכים לפיתוח מקטע הייצור במשק החשמל". זה שם המסמך שרשות החשמל עומדת לפרסם בקרוב. מפה היא משהו שנהוג לעיין בו לפני שיוצאים לדרך, לפחות במכה מדינות שזוכות אצלנו לכינוי "מתוקנות". בישראל לעומת זאת נהוג לשמור את המפה מקופלת עמוק בכיס ולפתוח אותה רק כשכלו כל הקצין וכשבאמת אין לנו מושג לאן הגענו.
המסמך שפרסמה אתמול (א') רשות החשמל היה צריך להתפרסם לפני 22 שנה כשמשק החשמל יצא לדרך. ב-1996 החליטה מדינת ישראל להעביר אליה את הריבונות על משק החשמל - עד אז משק החשמל היה שייך לחברת החשמל שהקים פנחס רוטנברג, אבל באותה שנה פג תוקף הרישיון שנתן לחברה הנציב העליון הבריטי. מדינת ישראל העבירה ב-1996 את חוק משק החשמל ומאז חברת החשמל פועלת לפי רישיון זמני, שמוארך בכל פעם לשנה אחת.
באותו מועד הייתה מדינת ישראל צריכה להציג תוכנית אב למשק החשמל כדי שאפשר יהיה לדעת לאן אנחנו בעצם הולכים. מה צפוי להיות הביקוש לחשמל בעוד עשר, עשרים, שלושים וארבעים שנה. רק לפי הנתון הזה אפשר באמת לדעת כמה תחנות כוח לייצור חשמל צריך לבנות. גם את הרפורמה בחברת החשמל היה צריך לבנות בהתאם לתחזיות הביקוש לעתיד - אחרת איך אפשר לדעת אם, למשל, יהיה ביקוש לתחנות הכוח שחברת החשמל אמורה למכור. ולבסוף, תחזית הביקושים הייתה צריכה לעמוד לנגד עיני המדינה בעת שחילקה בשנים האחרונות רישיונות להקמת תחנות כוח פרטיות לכל דורש.
אבל המדינה פעלה בדיוק בסדר הפוך: קודם חילקה רישיונות ליצרנים פרטיים, אחר כך עשתה רפורמה בחברת החשמל ובסוף הכינה תוכנית אב למשק החשמל כדי לדעת אם היא בכלל מנווטת בכיוון הנכון. כי ככה זה אצלנו, הדחוף לפני החשוב, הזמני הוא הקבוע, הפוליטיקה קודמת לשיקול המקצועי וה"כאן ועכשיו" ל"תכנון ארוך טווח". כי בסוף יש בחירות ואוטוטו הממשלה מתחלפת. איך אמר שר האוצר המכהן? לבחירות הבאות מתחילים להיערך מהיום הראשון לקדנציה.