רוג’ר פדרר / צילום: רויטרס - Issei Kato
לפני שנתחיל, רגע של גילוי לב: רוג'ר פדרר לא אמור לעשות את זה. לשחק טניס, זאת אומרת. בטח לא טניס מקצועני, ובטח לא ככה - בתור המדורג מספר 1 בעולם. באוגוסט ימלאו לו 37. טניסאי בגילו אמור לפרוש לעולם הלשעברים ולספק כדורי גובה נינוחים לקשישים אחרים בקאנטרי קלאב. פיט סמפראס, אחד הגיבורים של פדרר, היה בן 31 כשעלה על המגרש בפעם האחרונה. ביורן בורג סגר עניין כשהיה בן 26. פדרר אמור היה להופיע בטלוויזיה בתפקיד הפרשן ולהעיר הערות מרירות על "הדור הצעיר". הוא אמור היה להתענג על פירות הקריירה, שמזמן אמורה הייתה כבר להיות מאחוריו. עוד כוס יין? ברור. קינוח? למה לא. זה הזמן לגדל קצת כרס. למעשה, גידול כרס אמור להיות ענף הספורט הנוכחי של פדרר.
ובכל זאת, הנה הוא כותב פרק מאוחר ומפתיע באחת הקריירות הגדולות ביותר בהיסטוריה של עולם הספורט. אנחנו נפגשים בחצר הזן-ית של מלון סטאי, לא רחוק מסאות' ביץ' במיאמי. פדרר היה אז במרחק כמה שבועות משבירת שיאו האישי עם זכייה בגראנד סלאם ה-20 שלו באליפות אוסטרליה הפתוחה. הוא שב והתייצב במקום הראשון בדירוג העולמי - והפך בכך גם לטניסאי המבוגר ביותר שעשה זאת אי-פעם. השבוע הוא שב אל המקום הראשון בדירוג אחרי שזכה בטורניר שטוטגרט (התואר ה-98 בקריירה שלו) - ובעוד שבוע וחצי, בתחילת יולי, יגיע לווימבלדון להגן על תוארו כאלוף. נראה שיהיה גם הפייבוריט לזכייה.
פדרר מתיישב. הוא לבוש באימונית נייקי כהה ונועל סניקרס עבי סוליה. המלצר כמו נישא לשם על גלי הסלבריטאיות הנושבים סביב פדרר, שמזמין אספרסו קצר עם סודה. "וקערה של ספגטי ברוטב עגבניות, תודה", הוא אומר. פסטה לארוחת צהריים. מעניין. ועדיין, אין אפילו רמז של כרס. לעזאזל.
במשך כמה דקות אנחנו מדברים על סאות' ביץ' - על אליפות מיאמי הפתוחה, שעומדת להתחיל, וחופפת הפעם לשבוע המוזיקה של מיאמי, אירוע שמתקיים בווליום גבוה ברחבי העיר עם די.ג'יי-ים ואומפה-אומפה שמרעיד את החלונות במלון בכל שעות היום והלילה. "זה קטע", צוחק פדרר. "במקום לקרוא סיפור לילדים לפני השינה, אתה מסתכל מהחלון ורואה מסיבה בבריכה. אבל הצעירים מתים על זה".
וגם הוא. פנים אל פנים, רוג'ר פדרר הוא לא האיש שהייתם מצפים לפגוש. במרוצת הקריירה שלו יצאו לו מוניטין מרחיקי לכת - כוכב טניס שנראה כמו ג'יימס בונד, זז כמו ברישניקוב, דובר חצי תריסר שפות ומתנהל כמו בן מלוכה. אבל מחוץ למגרש הוא נינוח להפתיע. אין לו שום קושי להתבדח - או לצחוק מבדיחות על חשבונו. "חוש הומור תמיד היה לו", אומר טומי האס, חברו הטוב וטניסאי עבר שדורג בשיאו מס' 2 בעולם. "יש לו כל מיני מבטאים והוא לא רע בחיקויים" (פדרר, מלשין האס, יודע לעשות חיקוי מעולה של בורג).
פדרר גם לא נולד עם כזה סטייל, ולא תמיד לבש חליפות טוקסידו רקומות מבית גוצ'י, כמו שעשה בגאלה במטרופוליטן בשנה שעברה. יש תמונה ישנה ומשעשעת שלו מגיל ההתבגרות, עומד בחדר ילדותו בשווייץ: על הקירות ועל הדלת יש פוסטרים של פמלה אנדרסון, שאקיל או'ניל ומייקל ג'ורדן. אבל גולת הכותרת של התמונה היא שיער הניינטיז המחומצן שלו, שגורם לו להיראות כמו החבר האבוד בבקסטריט בויז. אני מראה לו את התמונה בסלולרי שלי, והוא מצחקק. "האמת, שבאיזשהו שלב רציתי שיער אדום", הוא אומר. "פשוט הרגשתי שזה הזמן לנסות דברים, אתה מבין? לא הייתי היחיד שעשה את זה".
הילדים משחקים טניס
ימי השיער המחומצן חלפו כבר מזמן. מאז כבר חלפו גם אי-אילו אליפויות. פדרר התחתן. הביא ארבעה ילדים. כיום, "נבחרת פדרר" היא בעצם משפחת פדרר השווייצרית. אי-שם במלון נמצאת אשתו, מירקה, טניסאית מקצוענית לשעבר ושווייצרית גם היא, וכן שני זוגות התאומים שלהם: שרלין ריבה ומיילה רוז בנות השמונה, ולני וליאו בני הארבע.
הילדים דואגים לכך שפדרר יישאר עסוק - וצנוע. הוא מספר על התחרויות הקשות שבהן הרים מבט אל היציעים ומצא את צאצאיו מעיינים בקומיקס. "אני משחק והם קוראים בספרים שלהם", הוא אומר ונד בראשו.
הילדים משחקים טניס?
"כן, קצת. זאת אחת הדרישות הקטנות שלי ממירקה. אל תבין אותי לא נכון, אני לא רוצה שהם יהיו שחקנים מקצוענים, אבל הייתי שמח שישחקו בשביל הכיף".
בתמונה יש גם שיעורי פסנתר, הוא מציין, אבל רוב הזמן מדובר פשוט בבלגן הקומי של החיים עם ארבעה ילדים בני פחות מעשר. הבנות בגיל שבו הן רוצות לנהל את הבנים, אומר פדרר - והבנים בגיל שבו הם כבר יכולים להגן על עצמם. "כאוס מאורגן", הוא מגדיר זאת. "לפעמים אנחנו צריכים להיות השופטים".
פדרר אוהב את הבלגן הזה - גם אם לפעמים הוא מסוכן. מטבע הדברים, שחקני טניס נפצעים בדרך כלל בזמן משחק טניס, אבל בשנת 2016 סבל פדרר מן הפציעה הקשה ביותר בקריירה שלו, שהייתה פציעת אבא-ים שאין קלאסית ממנה. הוא קרע מיניסקוס כשמילא אמבטיה לילדות. הוא קם מהשולחן ומדגים לי איך בדיוק זה קרה - הוא רצה שהילדות יעשו מקלחת, הן התעקשו על אמבטיה, הוא הושיט יד אל הברז והבין שזה רחוק מדי רק כששמע את הקול מבשר הרעות עולה מן הרגל.
בהתחלה חשב שהכול בסדר, אבל אחר הצהריים הברך התנפחה. פדרר עבר ניתוח, השתקם חיש מהר וחזר לשחק, אבל היה רחוק משיאו. זמן קצר לפני האולימפיאדה בריו החליט לסגור את העונה, והחמיץ גם את אליפות ארצות הברית הפתוחה. זה היה צעד דרמטי לאחור, אבל אני בכל זאת מצחקק. בתור אב לילדים קטנים בעצמי, קל לי לדמיין את הסצנה ואת הפציעה ההורית הביזרית.
אני מתנצל בפני פדרר על הצחוק.
"לא, זה באמת מצחיק", הוא מרגיע. "זה ממש מצחיק. זה מטורף".
בדיעבד, התברר שאותה הפסקה מאולצת הייתה הזדמנות מצוינת לאתחול. פדרר שיחק זה עשורים בלי הפסקה; גופו המתבגר הורה לו להירגע. אז הוא נרגע - והחלים. וב-2017 חזר לאוסטרליה בלי ציפיות, התייצב מול גדול יריביו, רפאל נדאל, ושלט ביד רמה במשך חמש מערכות. זה היה תואר הגרנד סלאם הראשון של פדרר זה כמעט חצי עשור - ואחריו הגיע גם התואר מווימבלדון. "זה נהיה קסם", אומר פדרר.
בצורת הגרנד סלאם עשתה משהו לתדמית של פדרר: היא הפכה אותו לבן אנוש. בשלבים המוקדמים של הקריירה שלו, נראה שהמשחק כמעט קל לו מדי. הוא גבר על היריבים בקלות יתרה ואסף תארים בקצב מסחרר, ואף שהמשחק שלו תמיד היה אלגנטי -הדומיננטיות שהפגין נראתה כמעט קלינית. אבל ככל שהתבגר, המתחרים התרבו והתגוונו - והוא ניצח פחות. אחרי שברונות לב דוגמת הפסד בחמש מערכות לנובק ג'וקוביץ' באליפות ארצות הברית הפתוחה ובווימבלדון - שלא לדבר על הפסדים מול שחקנים שמאז לא שמענו עליהם - כבר היה אופנתי לתהות אם פדרר בכלל יצליח שוב לנצח. אוהדי הטניס רצו נואשות שיחזור לעצמו-משכבר. לראשונה, פדרר נראה... פגיע. בסופו של דבר, זה עשה אותו גדול מאי-פעם.
"כשקשה לך, כשאתה נפצע, כשאתה צריך להמציא את עצמך מחדש, אנשים אומרים לעצמם, 'ככה אני מרגיש כל יום. זה מה שגם אני עובר'", אומר פדרר.
הקאמבק שלו בעונת 2017 היה אירוע קתרטי, כי המעריצים לא היו בטוחים שיזכו לראות אותו כלל ועיקר. הפציעות אומנם דיללו את מספרם של השחקנים בפסגה - ראויים לציון בהקשר זה ג'וקוביץ' ואנדי מארי, שלא חזרו לעצמם - אבל פדרר לא היה עוד השחקן הבלתי עקבי שראינו כמה שנים קודם לכן. הוא היה טוב פי כמה. הוא ערך לעצמו לו"ז צפוף פחות (זו השנה השנייה שבה דילג על עונת מגרשי החמר) ושינה גם את המשחק שלו. הוא עבר למחבט גדול יותר, קיצר את משך הראלי על כל נקודה והפך את מכת גב היד האחת שלו לכלי נשק שראוי להתכבד בו. פול אנקונה, מאמנו לשעבר, אומר שבשורה התחתונה, מה שחשוב הוא האמונה. פדרר, הוא אומר, הבין "מה הוא מסוגל לעשות - ולא משנה מי עומד מהצד השני של הרשת".
אחרים הקרובים לפדרר משתוממים לנוכח כושר ההתמדה שלו ולנוכח העקשנות שהפגין. "הוא לא איבד אמונה", אומרת אנה וינטור, עורכת "ווג" וחברתו הטובה של פדרר, המופיעה לא פעם במושבים שלצד המגרש. "הוא תמיד הרגיש שהוא יכול לחזור. יש הרבה אנשים שאמרו שאולי כבר הגיע הזמן, אבל הוא לא ויתר לרגע".
מפרגן לסרינה - והיא לו
בעיצומה של פגישתנו במיאמי, זוג זהיר ניגש ומבקש להצטלם. פדרר נעתר וקם לצילום מהיר באייפון. זה קורה לו בכל מקום. כמעט שאין עלי אדמות מקום שלא תמצאו בו מעריצים של פדרר - פד-הדס, כפי שהם מכונים. המשחקים שלו נראים כמו מסעות צליינות קולניים, מלאי מעריצים אובססיביים ואוהדים שחייבים-חייבים-חייבים לראות אותו לפני שיפרוש. הוא הפייבוריט של הקהל בכל טורניר גם כשהוא רחוק מהבית, ואפילו (למרבה אי-הנוחות) כשהוא משחק במגרש הביתי של היריב.
"הוא באמת אגדה חיה", אומר טוני גודסיק, מנכ"ל Team8 וכן סוכנו של פדרר ושותפו העסקי הוותיק. "ברור שתרצה לקחת את הילדים ואת החברים שלך לראות מישהו שיכול עוד להיחשב לאחד האתלטים הגדולים בהיסטוריה". הוא מזכיר את משחק הצדקה שערכו פדרר וביל גייטס למען אפריקה בסן חוזה, קליפורניה. "מכרנו 17 אלף כרטיסים בלי שום פרסום".
בספטמבר מתעתדים גודסיק ופדרר להביא לשיקגו את גביע לייבר בן השנתיים שלהם - הקרוי על שמו של אגדת הטניס האוסטרלית רוד לייבר, ומהווה למעשה סוף שבוע אולסטארס של מיטב השחקנים הגברים בענף. בשנה שעברה זכו הצופים בו למחזה נדיר: פדרר ונדאל נפגשו לראשונה באותו צד של הרשת במשחק זוגות משותף. האירוע היה ללהיט מיידי.
נדאל תמיד ייזכר בתור בכיר יריביו של פדרר, אך ייתכן שהאגדה בת זמנו הקרובה אליו ביותר ניצבת דווקא בצדו הנשי של הענף: סרינה ויליאמס, שנולדה גם היא ב-1981, שבעה שבועות אחריו. ויליאמס, שזכתה ב-23 טורנירי גרנד סלאם ליחידות, חזרה למשחק באחרונה, לאחר לידה ראשונה - ופדרר מתרשם מאוד ממנה. "היה מרתק לצפות בה", הוא אומר. "היא הגיעה ממקום אחר לגמרי - אני גדלתי בשווייץ, עם הפדרציה לטניס, והיא עשתה את זה עם אבא שלה ואחותה. זה סיפור מדהים בפני עצמו, והיא הפכה לאחת הטניסאיות הגדולות אי-פעם, אם לא הגדולה ביותר".
אני חייב לשאול: האם פדרר, שיש הטוענים כי הוא הטניסאי הגדול ביותר בכל הזמנים, סבור שסרינה היא-היא הראויה לתואר? כלומר, האם הוא מתכוון שהיא השחקנית הכי טובה בקרב הנשים - או בכלל?
"בכלל", מבהיר פדרר. הוא מציין את נתוני המשחק המדהימים של שחקניות כמו ויליאמס וכמו שטפי גראף, המאפילות על הישגיו של כל טניסאי ממין זכר, קל וחומר אם מתחשבים בתארים של סרינה במשחקי זוגות.
פדרר יודע היטב שהדיונים על "מי הספורטאי הכי טוב אי-פעם" הם עניין עקר למדי, בטח ובטח בתחום הטניס. השינויים שחלו בציוד, במועדי התחרויות ובאמצעי המסע שינו את המשחק (אם תוכלו לתת ללייבר ולבילי ג'ין קינג מטוס פרטי ומחבטים ומיתרים מודרניים, יהיה על מה לדבר).
פדרר מציין כי בדורות הקודמים לא רדפו אחרי תארים, אלא פשוט שיחקו. "האמת היא שלא הוגן להשוות", הוא אומר, "אבל אנחנו יודעים שסרינה נמצאת שם בפסגה. גם אני כנראה שם עם מישהו, איכשהו. אולי יש קבוצה כזאת, החמישייה המובילה - ואם אתה בקבוצה הזאת, אתה צריך להיות מרוצה. טניס זה ספורט בעייתי מההיבט הזה".
"אני ממש מתפעל מסרינה", הוא ממשיך. "וגם מוונוס, אגב". כמה חודשים לאחר מכן פגשתי את סרינה בהקרנת הבכורה של "להיות סרינה", הסדרה התיעודית שלה ב-HBO, וסיפרתי לה על הדברים שאמר פדרר. "אני חושבת שאנחנו יכולים להגיד את זה על שנינו, בהתאמה", היא אומרת. "הוא עשה דברים מדהימים במהלך הקריירה שלו - אני מלאה כבוד כלפיו. הוא אתלט נפלא ובחור מצוין. אני אוהבת גם את מה שהוא עושה באפריקה עם הקרן שלו. מאוד התרשמתי מזה".
הוא אפילו מתאמן!
"מדהים שכולם עדיין משחקים", אומר פדרר. "רפא עדיין משחק, סרינה וונוס עדיין משחקות - ונראה שהן אוהבות את זה יותר מאי-פעם".
טום פרוטה, המסקר את תחום הטניס ב"וול סטריט ג'ורנל", מציין כי יש עניין נוסף הנוגע לפדרר וממעטים להתייחס אליו: הוא אוהב לשחק. זה נשמע מוזר, אבל זה חשוב. אנחנו שומעים לא מעט על שחקנים שחוקים ועל הורים תובעניים - האוטוביוגרפיה של אנדרה אגאסי נראית לפרקים כמו גרסת הטניס של "Mommie Dearest" - אבל פדרר, כמדומה, לא רדוף שדים ממין זה. הוא מתרגש לשחק באליפות מיאמי הפתוחה בפעם המשהו-עשרה (הוא הפסיד בסיבוב הראשון, למרבה התדהמה), כאשר התחרויות הקטנות חשובות לו לא פחות מאשר הגדולות. המאמן פול אנאקון אומר שהוא אפילו מתאמן. הוא מתאמן!
"זה אחד הדברים המדהימים בו", אומר אנאקון. "הוא עדיין שמח להכות בכדור, להגיע לאימון, לעשות את העבודה. קשה לדמיין שבגיל שלו עדיין אפשר ליהנות מזה, אבל הוא נהנה."
פדרר יודע כי לא סביר שיצליח לחבר לקריירה שלו סוף מושלם. עולם הספורט יכול להיות אכזרי גם לטובי הספורטאים. "כבר מזמן ויתרתי על האפשרות שזה ייגמר כמו אגדה", הוא אומר. "אני לא צריך להיות ראשון בדירוג ולא צריך שזה יהיה אחרי תואר גדול. אם זה מה שיקרה, זה יהיה מדהים. אבל לא הכול בשליטתך. אתה צריך להסתכן, להיות פגיע. אני משחק כי אני אוהב טניס, לא כי זה אמור להיגמר בסיטואציה מושלמת".
אני שואל אם הוא חושש מן הפרישה. "לא", הוא אומר. "אני רק שואל את עצמי איך זה יהיה, הרגע של הפרישה? כמה אמוציונלי זה יהיה? איפה זה יהיה? מה יוביל לשם? האם זה תהליך, או שיום אחד אתה פשוט מתעורר ומחליט שזהו?".
אולי ההחלטה בכלל לא בידיך.
"בדיוק," הוא אומר. "הבלתי ידוע. זה די מרגש בעיניי".
איך ייראו חייו של פדרר אחרי הטניס? הוא רוצה מאוד לבלות עוד זמן עם המשפחה, ובייחוד עם מירקה, שהייתה לצדו עוד לפני שזכה בגרנד סלאם הראשון שלו, ונותרה אשת אמונו הראשונה במעלה. "ברגעים של ספק, יכולתי לגשת אליה ולשאול איך באמת היא מרגישה, אם היא מאמינה שאני בכלל אוכל לחזור פעם", אומר פדרר. "בלעדיה, זה היה הולך לכיוון אחר לגמרי" (וינטור אומרת ש"אין בעולם אף אחד שהיה חלק מההצלחה שלו יותר מאשר מירקה").
סביר להניח שפירושה של פרישה יהיה גם זמן רב יותר שפדרר יוכל להקדיש לקרן שלו, שגייסה מיליונים בשביל בתי ספר ושירותים חינוכיים באפריקה ובשווייץ. מה לגבי עתיד כמאמן? פדרר אומר שהוא נהנה לעבוד עם שחקנים צעירים, אבל לא רואה את עצמו מאמן בדרכים. לא כל עוד הילדים שלו קטנים כל-כך. האם הוא רואה את עצמו כפרשן בטלוויזיה? הוא צוחק. "אני לא בטוח שאנשים יקשיבו לי".
עסקי האופנה מעניינים אותו, הוא אומר, אולי גם מעבר לליין בגדי הספורט שלו עם נייקי, הממותג RF. אם יחליט להיכנס לתחום, וינטור תראה את זה בעין יפה. "אני חושבת שרוג'ר יכול לעשות כל מה שהוא ירצה - הוא איש עסקים חכם במידה מדהימה", היא אומרת. "לא משנה מה הוא יעשה בתחום האופנה, הוא יקדיש לזה הרבה מחשבה. הוא מכיר הרבה מאיתנו בעולם הזה; הוא יקשיב לעצות ויקיף את עצמו באנשים הנכונים. אף אחד לא יהיה בעדו יותר ממני".
בכל הנוגע לחסויות, קל לראות את פדרר, שיש לו חוזים עם מותגים נחשבים כמו רולקס ומרצדס-בנץ, נהנה מקריירה עתידית ארוכת שנים בתחום, כמו למשל זו של ארנולד פאלמר (אגדת גולף) או של מייקל ג'ורדן. "יש לו הסכמים ארוכי טווח עם רוב המותגים שלו", אומר גודסיק.
אני שואל את פדרר איך הוא רוצה שיזכרו אותו - שאלה מוזרה להפנות לאיש באמצע שנות השלושים לחייו, יש להודות.
"טוב לענף", הוא אומר. "שאנשים אהבו לראות אותי - ושקידמתי את המשחק כמו שעשו לייבר ואחרים. הייתי רוצה לדעת שאנשים שהגיעו לראות אותי, ושילמו הרבה על הכרטיסים, יצאו בהרגשה טובה. שהם קיבלו תמורה ראויה לכסף שלהם."
הגיע הזמן ללכת. לא רחוק מאיתנו כבר יש אנשים שמחכים; צריך עוד לנסוע לאצטדיון; יש עוד קהל שנרעש ונרגש לראות אותו עולה על המגרש, נולד מחדש בגיל שבו אמור היה לפרוש. רוג'ר פדרר יוצא לשחק טניס. לא כי הוא חייב, אלא כי הוא אוהב את זה.