ישי גולן / צילום: כפיר זיו
כמי שגדל בקנדה עד גיל שש, למד באקדמיה למוזיקה ואמנות בלונדון, והוביל את תוכנית הבישול "סטריט פוד", שמשודרת מ-2007 ברחבי העולם, מפתיע שישי גולן עדיין מדבר רוב הזמן בעברית ולא משחק בהוליווד או על הבמות של הווסט אנד. במקום זה הוא כאן, בינתיים, כי יכול להיות שהשינוי שגולן מייחל לו כבר מתרחש. הוא סיים לצלם את "הגולם מפראג" באנגלית, שותף ביצירת סדרת מדע בדיונית חדשה ברשת באנגלית ובהפקתה, וגם בגרסה האמריקאית של "החממה", "גרין האוס אקדמי", שמתרחשת בארצות הברית - "ועדיין", הוא אומר, "הסוכנים שלי בלוס אנג'לס ובאנגליה מתקשים לעבור את קיר הזכוכית הפסיכולוגי של ליהוק ישראלי דובר אנגלית לתפקיד שאינו מזרח תיכוני".
ובינתיים, אתה מתבזבז פה.
"אני לא מרגיש שאני מתבזבז. סיימנו לצלם באוקראינה את 'הגולם מפראג', עם חני פירסטנברג, סרט אימה יהודי, על טהרת הז'אנר, לא לבעלי לב חלש, שיצרו האחים פז שהם ישראלים מכאן. הם יצרו את 'ג'רוזלם', סרט על זומבים שמתרחש בירושלים, ממש שטייטל יהודי מהמאה ה-17. ב'גרין האוס אקדמי', שמשודרת בנטפליקס, אני משחק אבא אמריקאי, ואני מקווה שהקהל שייחשף אליה יפתח למחליטים את הראש בקשר אליי. צריך להבין שבעולם האנגלו-סקסי, ההיצמדות למבטא היא קנאית, עד לרמת איך מדברים באיזו שכונה. אבל בשנים האחרונות זה מתחיל להיטשטש".
גם לגל גדות אין מבטא מושלם.
"ומצאו לו צידוק בסרט, אבל תראי את 'חטופים' ו'כפולים' שנמכרו, 'פאודה' שמשודרת בעברית, האוזן יותר פתוחה לשפות זרות והזהות שלך לא נקבעת רק על-פי המבטא שלך. היום כולם מכוונים החוצה. אחרי חטופים שפרצה את הסכר, כל סדרה ישראלית הפכה לפיילוט למכירה בחו"ל".
הסדרות מצליחות, אבל למה אין יותר שחקנים ישראלים שמשתלבים בתעשייה האמריקאית?
"כי שפה היא לא רק השליטה במילים, היא הלך מחשבה והמחשבה מעוצבת על-ידי התרבות שבה מתקיימת השפה. הקשר בין מי שאנחנו לשפה שלנו, הדוק. לשחק בשפה אחרת זה לא רק 'לעשות מבטא', אלא שימוש בסלנג, בהקשרים, בהיקשים".
ושחקן טוב לא מסוגל להתמודד עם זה?
"תמיד תוכל להביא לתפקיד עושר תרבותי משלך בנוסף, ואני מאמין שאני בדרך לשם. אני בדיאלוג מתמיד עם הסוכנים שלי בלוס אנג'לס".
אתה מתכוון לעבור לשם?
"לא, בגלל המשפחה. אשתי היא פסיכולוגית קלינית ויש לה כאן קריירה. קשה לנהל קריירה כזאת בשלט רחוק, כי עם כל האמצעים הווירטואליים, המפגש הבין-אישי הוא זה שמנצח. אם אתה לא נמצא על הקו כל הזמן, תהיה בחוץ. אני מאמין שהדרך לפרוץ את הדרך היא בעשייה תמידית. צריך גם לקחת בחשבון שאין חוקים. נראה לנו שיש כאלה, אבל אני בטוח שששון גבאי לא חלם לפני שנתיים שישחק בגילו בברודווי (לוהק ל'ביקור התזמורת'). יעלי רונן הגיעה במקרה לברלין, והיום היא אחת מאושיות התיאטרון החשובות באירופה בלי לדעת מילה בגרמנית".
כמו רונית אלקבץ ז"ל בפריז.
"אז קשה להקיש מזה לאיזו מסקנה גורפת. אני עשיתי תוכניות אוכל, וזכיתי באוסקר האמריקאי ללייף סטייל. פונים אליי מחברות הפקה ברחבי העולם כדי לעשות עוד תוכניות אוכל - וזה נתיב שבכלל לא צפיתי בקריירה שלי. משהו שהתחיל כמין התנסות קטנה, הפך את החיים שלי. ששון גבאי לא חשב בגיל 67 שבגיל 70 הוא ישחק בברודווי. הוא הקדיש את עצמו לתיאטרון ולמשחק והגיע לפסגה. אני מקדיש את חיי לדרמה, משחק ויצירה, ומעולם לא התפרנסתי משום דבר אחר".
עד שיהפוך לכוכב שוברי קופות, גולן משחק ב"ביאות ראשונות", הצגה חדשה בתיאטרון חיפה, שבו הוא משחק בשלוש השנים האחרונות. הוא מתלבט עד כמה לרדת לפרטי המחזה, מחשש לספוילר. "יש בו סוד גדול", לדבריו, "הוא מתחיל בערב הכלולות של חתן וכלה חרדים, חדר ריק, מה שאמור להתרחש הוא מובן מאליו, רק שמה שמצפים שיקרה, לא קורה. יוצא שהמחזה עוסק בזוגיות במובנים הכי עמוקים שלה, בלי קשר להיותם חרדים. יש מפנה מאוד חד בעלילה שלוקח את הזוגיות למקומות חשופים ואינטימיים, צריך לצפות בה כדי להבין".
אתה משחק גם בסרט "בית בגליל" שיצא לא מזמן, וגם הוא עוסק בזוגיות ובמשמעות שלה.
"בבית בגליל, הזוג העירוני בונה שם בית, וככל שהבית נבנה, הזוגיות נסדקת. השאלה היא איזה זוג יגור בבית הזה. ב'ביאות ראשונות' אנחנו פוגשים זוג שמתחיל ממקום מאוד רע, אבל מתעקש על הזוגיות ונלחם עליה. יש פה אבחנה מעניינת על אמנות ואמנות הסיפור. העולם החרדי והבית הם רק הכלי שמכיל תוכן אוניברסלי, דימוי למשהו אחר.
"ההבנה שבניית הבית היא דימוי, נקלטת רק בצפייה לאחור או צפייה חוזרת. בבית בגליל אני מגלם את האדריכל שלו, ששם גבולות לפנטזיות של בני הזוג, כי יש פער בין האידיאה של הבית לבין המציאות - ואני מייצג את המציאות. זה בן הזוג שלך, תאהב אותו, כי יש גבול לכמה אפשר להתגמש".
כשעוסקים במהות הזוגיות, יש חשש שזה יזלוג לחיים הפרטיים. איך שומרים על הגבול?
"אחרי 25 שנים במקצוע, הדברים פחות מערערים ומבלבלים. מאידך, משלמים לנו כדי להביא את עצמנו לעבודה, אז אני שואב השראה מהבית ומביא מהעבודה הביתה. חשוב ליצירה שתדע מה הגבולות שלה ושהיוצר ידע מה הגבולות שלו. אם תיתן לו חופש בלתי מוגבל, הוא יאבד את דרכו. הוא צריך את התקציב, הפורמט המדויק, השפה, איפה אני נגמר ואיפה הדמות מתחילה. בעבר, זה עשה לי בלגן גדול ולמדתי לשלוט בזה עד כמה שאפשר".
אתה כותב?
"כל הזמן. כתבתי את הטקסטים של תוכניות האוכל. הראיונות מאולתרים, אבל כל הרעיונות, התימה, הפרמוט, המסע, יש ישיבות תסריט והפקה עוד בארץ, כמה חודשים לפני הצילומים. החלטנו כיוצרים שאנחנו עושים מעין דוקו על דמות בשם ישי גולן, שמגיע ליממה לעיר ושזה ייראה ספונטני. היממה היא לא יממה, אלא כמה ימים, ומחצית ממנה הם קטעי קישור כתובים מראש".
ובקישור חד. ביימת סרט על תוכנית ויסקונסין, והייתה בו אמירה פוליטית. ובכלל, אתה אדם מאוד פוליטי וחברתי - שמאלני בהגדרה.
"תפיסה פוליטית היא הוויה. נקודת המוצא שלי קשורה לעובדה שכל בני האדם שווים והאחריות שלנו היא ליצור חברה שוויונית".
והנה אנחנו מגיעים לאידיאות פנטסטיות.
"ואז יש את הדיאלקטיקה של המציאות. כל רעיון מעורר את הרעיון הנגדי ויש מאבק. ברור באיזה עידן אנחנו חיים".
עידן עפיפוני התבערה. יהושע סובול אמר שאם היה עזתי, גם הוא היה מפריח כאלה.
"אני אסייג את עצמי מסובול ומרוני דניאל, שאמר שמירי רגב היא עפיפון תבערה. אני לא מוצא את הבית הפוליטי שמתאים לי כרגע. תחשבי על העפיפון. יש פה דימוי. תראי מה קרה לדבר המופלא והילדותי הזה, ולמה הכיבוש הפך את העפיפון".
הכיבוש הפך אותו לסכנה, או אולי העזתים?
"הכיבוש. אבל עזבי, בואי לא ניכנס לזה עכשיו".
אז עברנו לדבר על "הדוח על שרה וסלים", סרט פלסטיני על שני זוגות, יהודי וערבי, שליהודייה יש רומן עם הפלסטיני. "ובשורה התחתונה", מסביר גולן, "חיבור של פלסטיני ויהודייה הוא אירוע דיפלומטי. מועיאד עליאן ביים אותו וזכינו עליו בפרס התסריט ברוטרדם ויש עכשיו פרמיירות בכל העולם".
חוץ מבישראל. זה חומר קשה לעיכול בארץ.
"אולי הוא עוד יגיע. כשאתה נמצא על סט פלסטיני, אתה מסתכל על איש הקול כעל איש קול, והצלם הוא צלם. קולנוענים יותר מחוברים לאמנות מאשר לצד הפוליטי שלהם. קולנוען ישראלי מחובר יותר לקולנוען פלסטיני מאשר לרואה חשבון שאין לו איתו שום נושא משותף לדיבור. לזה אני מתכוון בשוויון".
ישי גולן
אישי: 44, נשוי 3, מתגורר בתל אביב
אקטואלי: משחק בימים אלה בתיאטרון חיפה, לצד השחקנית לירון בן שלוש, בהצגה "ביאות ראשונות" - מחזה מקורי מאת ד"ר אורי ניצן ובבימויו של עמיר קליגר