ניפגש ברוטשילד? / איור: תמיר שפר
א.
השבוע התבשרנו על בואו של גל עליות מחירים גדול; סוכר, אורז, טואלטיקה, בשר, חלב ועוד לא מעט מוצרים יתייקרו בעשרות אחוזים - וזה כנראה רק השלב הראשון. מה אתם רוצים, אומרים לנו, כבר שנים - מאז 2011 - ש(כמעט ו)לא העלינו מחירים, הגיע הזמן.
למה? בהתחלה הם ניסו לחרטט אותנו בזה שמחירי הסחורות בעולם עלו, אבל עיתונאים זריזים בדקו ומצאו וציירו תמונה אחרת לגמרי: מתחילת השנה נרשמה אומנם התייקרות מסוימת, אבל על ציר זמן של אותן שבע שנים דווקא רשמו הסחורות וחומרי הגלם ירידה של עשרות אחוזים. מיותר לומר שהמחירים לצרכן לא ירדו בהתאמה בתקופת הזמן הזאת, נכון? אומרים שהמגמה משתנה ואנחנו עומדים לפני עליות מחירים בעולם. אולי, מי יודע. אבל מי שלא מיהר להוריד, שלא תאוץ לו הדרך להעלות.
לא נשכח שבמקביל התחזק השקל, מה שהוזיל עוד את העלויות ליבואנים והגדיל את הרווח שלהם, לבריאות. אפילו מחיר הנפט עדיין נמוך היום בכ-30% ממה שהיה ב-2011. אי-אפשר להאשים את העולם. אולי מצב רשתות השיווק ויצרניות המזון כה קשה עד שעלינו, הציבור, להטות כתף ולפתוח את הארנק ואת הלב כמו שאנחנו יודעים? גם לא. הן יושבות יפה מאוד. הירידה במס החברות בטח לא הזיקה להן.
אז למה הן מעלות מחירים? מאותה הסיבה שנחש פיתון מרושת ענקי בלע בתחילת השבוע את ווה טיבה בת ה-54 מאינדונזיה בשלמותה. כי הן יכולות.
ב.
פיתון מרושת הוא נחש תוקפני מאוד. מכונת מלחמה והרג שיכולה להגיע לאורך של עשרה מטרים ולמשקל של מאות קילוגרמים. הוא לא צריך ארס, יש לו שיניים שיכולות לרסק גולגולת וכוח לפיתה שמועך עצמות. הפיתון שולט בסביבתו, יערות הגשם, בזחילת גחון רמה; יכולות השחייה שלו לא נופלות מכישורי הטיפוס שלו, מה שאומר שהתפריט שלו מגוון לאללה; מעופות ומכרסמים עד לקופים ואפילו חזירים. הפיתון תוקף בני אדם כל הזמן, אבל מעדיף לטרוף ילדים. עצמות הכתפיים של אדם בוגר לא מחליקות לו טוב בגרון, אם כי השבוע, כמו מדי פעם, הוא חרג ממנהגו הרצחני.
ווה טיבה יצאה לבדוק את גן הירק שלה. משפחתה ושכניה חיפשו אותה כל הלילה ובבוקר שלמחרת. בהתחלה הם מצאו את המצ'טה שלה ובהמשך השביל גם סנדלים ופנס, אבל שום זכר לווה טיבה. עד שלא רחוק משם הבחינו לפתע בנחש פיתון מרושת ענק ששוכב בלי תנועה וגופו נפוח ומתוח במה שנראה כמו גופת אישה. לכדו את הנחש, הרגוהו, חתכוהו לשניים ובתוכו נמצאה וו טיבה בשלמותה, אם כי דחוסה למדי. היא מתה לפני שהנחש בלע אותה. אם לא אכילת הראש הרגה אותה, אז החנק. ראיתי את כל הסרטונים והכול נראה כמו גרסה מעוותת לציור של הנחש שאוכל פיל מתוך הנסיך הקטן.
בכלל, זה היה שבוע משונה למדי באינדונזיה, לפחות מבחינת התמותה הביזארית; גבר בן ארבעים נהרג בלוויית אמו כשארון הקבורה נפל עליו. השניים נטמנו זה לצד זה.
ג.
בעיניי, כל העלאות המחירים האלה נראות כמו נקמה. כן, נקמה של הרשתות והחברות במדינה ובאזרחיה על העלאת שכר המינימום, שאין ספק שפגעה בתחום הזה יותר מאשר בהייטק. אלא שמה שמאפשר לנקמה הזו להיות מוגשת לנו כשהיא עדיין לא מספיק קרה זו אמת אחת, והיא דווקא קרה ואכזרית ומוגשת על מצע של מספרים יפים כמו עלייה בשכר ושפל באבטלה שמשדרים את התחושה שלאנשים יש כסף.
בכל הראיונות והפרשנויות שנתנו המובילים והמבינים בתחום, בניסיון להסביר את הצעד, עברה כחוט השני תובנה אחת שנחתה אצל מובילי התעשייה שעדיין מצויים תחת הטראומה של המחאה החברתית, שאותה אפשר לנסח בפרפרזה על השורה האלמותית מהקוסם בארץ עוץ: "אנחנו כבר לא ברוטשילד, טוטו". עד עכשיו פחדנו להעלות מחירים בגלל תגובת הציבור, אומרים החברים, שבע שנים ישבנו בשקט, אבל זהו. זה נגמר. אין מחאה חברתית, אפשר לחזור לחגיגה, מי בא למקפצה? ההערכה שלהם היא כי הציבור יסלח על עליית המחירים, ואם לא יסלח, אז לפחות יבלע בשקט.
והם צודקים, זה מה שהכי מעצבן. גם אם בטווח הבינוני-ארוך מחאה חברתית היא דבר בטוח כמו עוד הסלמה מול עזה או עוד מאבק על גיוס חרדים - הסבב הישראלי הקבוע - הרי שנכון לעכשיו, אין מי שרואה את זה מגיע משום אופק שמוכר לנו, כולל כל הטלסקופים שמכוונים לחלל. יש לחברות המזון ולרשתות השיווק כמה שנים טובות לחגוג עד שנתעורר, והן לא מתכוונות לפספס את זה.
מה רוצים מהן, זה בסך הכול ניצול ציני של נסיבות. מאז המחאה החברתית הפכה הממשלה כל ביקורת באשר היא למרד, ניסיון הפלה של ראש ממשלה, או לכל הפחות התכחשות לציונות ולהגדרתה של ישראל כמדינה יהודית. חברות המזון הבינו את זה מצוין.
אם כבר, אפשר לטעון שהן היו דביליות לגמרי לא לראות את זה עד עכשיו.
ד.
הילד בן ה-6 שבעתיד יתרסק במטוסו וייתקל בנסיך הקטן מצייר נחש שבולע פיל, אבל מבחוץ, אבל הציור לא מפחיד אף מבוגר. כולם חושבים שזה כובע. אז הוא מצייר להם את קרבו של הנחש. אולי כך ראוי לצייר גם את מצע המספרים היפים שעליו מונחת העלאת המחירים, הירידה באבטלה והעלייה בשכר. מספרים יפים, אבל את הסיפור המלא הם לא מספרים.
השכר הממוצע, אומרים לנו, עלה מ-2011 ב-18% והוא עומד היום מעל עשרת אלפים שקלים, לעומת מחירי המזון שעלו באותו זמן רק ב-4% (לפי סעיף המזון במדד המחירים לצרכן). אבל זה בזכות עליות משמעותיות במגזר ההייטק הקטן. רוב העובדים מרוויחים הרבה פחות, רבים לא מגיעים אפילו לשכר החציוני, כ-7,000 שקלים. ירידה באבטלה זה דבר נהדר, אבל מרבית המועסקים החדשים מרוויחים שכר נמוך. השכר של רובנו לא עלה ב-18%, שלא יבלבלו את המוח. וגם אם נקבל שהשכר הממוצע בשנים האלה עלה ב-18%, הרי שמחירי הדירות עלו ב-40%, יותר מכפול. גם שכר הדירה, לאלה שלא שפר עליהם מזלם, ממשיך לזנק. ואף שעלו רק ב-4%, מחירי המזון בישראל עדיין גבוהים מאוד ביחס לעולם.
ככה נראה הנחש שבלע פיל מבפנים.
ה.
אל תמהרו לקטלג אותי בתור מה שנקרא חמוץ, אחד שרואה רק את הדברים הרעים. אני מסתובב מספיק בארץ כדי לראות טוב מאוד גם את כל הדברים הטובים שקורים. רמת החיים עלתה, העוני בירידה, המנופים מדגדגים את השמיים הכחולים, הדחפורים מנקרים את האדמה, כבישים נמתחים, הפערים גדולים, אבל טיפה פחות. יותר אנשים עובדים. נכון. אבל זה בדיוק העניין. הדברים במגמת שיפור - למה לעצור את זה? רמת החיים עלתה לא מעט בשל הבלימה של רמת המחירים. אם המחירים יתחילו להשתולל, הכול יחזור אחורה. המחאה החברתית לפחות שמרה עלינו כמה שנים, ייצרה מאזן אימה.
ועיני גם לא צרה ברשתות השיווק ובחברות המזון. רוצות להרוויח? תרוויחו, אבל יש משהו דוחה בזה שמעלים קודם כול את המחירים של מוצרי הבסיס. אורז? סוכר? טונה? אלה בדיוק הדברים שפוגעים יותר בבעלי ההכנסה הנמוכה, שחלק גדול יותר ממנה הולך על אוכל.
הייתי מציע להעלות קודם את מחירי מוצרי היוקרה, אבל זה לא יקרה; ליוקרה יש לובי חזק שיודע לעבוד, אבל אין מי שייצא לרחוב בשביל מוצרי הבסיס.