רג‘פ טאייפ ארדואן/ צילום: רויטרס Jonathan Ernst
האם מנהיג סמכותני יכול להפסיד בבחירות שהוא יוזם ומארגן, כאשר התקשורת סרה למרותו, ומרחב הפעולה של יריביו מוגבל? האם עריץ, שגמר אומר לשלוט לפחות 12 שנה נוספות, עלול למעוד בשדה המכשולים שהוא יצר? לעלות על מוקש, שהוא הטמין?
צריך להכיר בחוסר הסבירות של תרחיש כזה, ערב הבחירות לנשיאות ולפרלמנט בטורקיה. ב-24 ביוני, רג'פ טאיפ ארדואן עומד לממש את הפנטזיה רבת השנים שלו, ולהפוך למלך אבסולוטי. הבחירות האלה ימשחו את ראש המדינה עתיר הסמכויות ביותר בטורקיה זה 68 שנה. עם בחירתו תיכנס לתוקפה חוקה מתוקנת, שבה לא יהיה עוד מקום לראש ממשלה, וסמכויות הפרלמנט יצטמצמו.
הבחירות נועדו להיערך בעוד 18 חודשים. אבל ארדואן התחכם ללוח השנה. הוא רצה לתפוס את האופוזיציה בחולשתה, והוא רצה להינצל מפגיעתו של מיתון כלכלי. ובכן, האופוזיציה והכלכלה דווקא תפסו אותו בחלק מן הפיזיונומיה שלו, שהוא חשב לנכס פוליטי.
הוא-הוא הגבר של הפוליטיקה הטורקית, ״עבדאי״, כפי שהטורקים קוראים לו. הוא טיאטא מן הבמה אוסף ארוך של פוליטיקאים נרפים וצרחנים, שהתחלפו במשחק אין סופי של כיסאות מוסיקליים במשך ארבעים שנה (בין הפיכה צבאית אחת למשנה).
להרוג את אטאטורק
במשך 16 שנה - 12 כראש ממשלה, ארבע כנשיא - ארדואן חולל משהו שאיש לא העלה בדעתו: קונטרה-רבולוציה, או מהפכת נגד.
היעד למהפכתו היה הבניין שהקים מוסטפא כמאל אטאטורק. הגנרל העות׳מני המהולל, מנצח גליפולי (1915), הציל את טורקיה מציפורניה של התערבות זרה. ב-1923 הוא הכריז על רפובליקה, ושנה אחת אחר כך הוא נפטר מן השריד החוקתי האחרון של העידן העות׳מני, ח׳ליף כל המאמינים שישב באיסטנבול. הוא התחיל חילון רדיקלי, מסחרר, אלים ובהחלט לא-דמוקרטי של החברה הטורקית.
אטאטורק היה אבי-אבות הטומאה בעיני המוסלמים המובסים. הם נאלצו לתלות את דיוקנו במשרדיהם, ולהעלות מס שפתיים לחילוניות שגזר על ארצו. פעם אחר פעם הם ניסו להחליש אותה. לשווא. עד שקם טאייפ ארדואן, עד שקם אב באנטוליה.
הוא דילג על משוכות בזו אחר זו. החשובה שבהן הייתה הצבא. הגנרלים היו שומרי הגחלת של מורשת אטאטורק, נכונים להלום בכל מי שיסכנו אותה. מאות מהם חבושים עכשיו בבתי הסוהר ובמחנות הריכוז של ארדואן. הוא פירק את מערכת המשפט והאכיפה, שהבטיחה את עקרונות ה״כמאליזם״ (כך נקראה הדוקטרינה של אטאטורק). עכשיו הוא מפרק את מערכת החינוך החילונית באמצעות מה שישראלים קוראים ״הדתה״. משאת נפשו היא יצירתה של ״אומה יראת שמיים״.
חוק ברברי
מפלגתו של ארדואן עלתה לשלטון בסוף 2002 עם רוב פרלמנטרי מוחץ, כמעט שני שלישים של המושבים. אבל היא קיבלה רק 34% של הקולות. עלייתה הייתה תוצאה של פילוג חסר תקנה במחנה החילוני. חוק ברברי, שחוקקו הגנרלים 20 שנה קודם, העלה ל-10% את אחוז החסימה. החוק נועד למנוע את כניסתם של מוסלמים ושל לאומנים לפרלמנט (והשיג את ההיפך). הוא גם מנע כל ייצוג מחמש מפלגות חילוניות, שקיבלו בין 5% ל-9.5%.
כל זה מעולם לא הפריע לארדואן. הוא אינו מנסה ליצור הסכמה חברתית רחבה. ב-2007, ב-2011 ופעמיים ב-2015, מפלגתו נחלה ניצחונות משכנעים מאוד בבחירות לפרלמנט, אבל לא הגיעה ל-50% (להגנתו, מעט מאוד מפלגות פוליטיות בארצות דמוקרטיות מקבלות רוב מוחלט של הקולות, גם כאשר הן מקבלות רוב מוחלט של המושבים).
ניצחונו בבחירות הכלליות הראשונות לנשיאות, ב-2014, בא בזכות קצת פחות מ-52% של הקולות. כמובן, זה ניצחון לכל דבר. בין 1992 ל-2016, רק נשיא אמריקאי אחד עלה לשלטון עם יותר מ-52%. אבל רוב כה קטן תלוי בהכרח על בלימה, בייחוד כאשר ארדואן הוא המפלג פר-אקסלאנס, איש המחלק את טורקיה בין ״פטריוטים״ ל״בוגדים״, וכולל את האופוזיציה בקטגוריה השנייה.
להשליך את מוד'יס לכלא?
בחירות הבזק של ארדואן לא היו מבזיקות מספיק. הוא הודיע עליהן ב-18 באפריל. כשלעצמם, תשעה שבועות אינם זמן ארוך, אבל הם שקולים כנגד הנצח בפוליטיקה. במהלכם התחוללה צניחה חופשית של הלירה הטורקית.
כאשר מודי'ס הנמיכה את הדירוג שלה לכלכלת טורקיה, ארדואן איים לנקוט נגדה ״פעולה״. הוא הכריז לפני שבוע, ש״הפעולה״ תתחיל לאחר הבחירות. לרוע המזל הוא יתקשה להשליך את מודי'ס. זה מה שהוא עושה ליריביו האמיתיים או המדומים. סוכנות דירוג אחרת, פיץ', הבינה את הרמז עוד בתחילת השנה, וסגרה את משרדה באיסטנבול.
הישגיה הכלכליים של טורקיה ב-16 שנות ארדואן אינם מבוטלים. היא רשמה בשנה שעברה צמיחה של 7.4%, רמה המעמידה אותה בצד ההודי/סיני של מפת העולם. אבל הצמיחה הזו הייתה מיוסדת במידה רבה על אשראי פנימי זול, שעודד צריכה פרטית, והעלה את האינפלציה ל-12%.
את כוחו הפוליטי ארדואן יונק מן המסות של אנטוליה. הוא שיפר לאין ערוך את מצבן מאז 2002, אבל התנופה אבדה. הצמיחה המהירה של השנה שעברה לא נגסה אפילו נגיסה קלה באבטלה: כמעט 11%. האבטלה בין צעירים עומדת על 20% ויותר, שווה לשיעוריה במערב אירופה בימי השיא של המיתון הגדול לפני עשר שנים.
אבי גבאי בטורקית?
בפעם הראשונה מאז עלה לשלטון, ארדואן נתקל ביריב מסוכן: מוהארם אינצ׳ה, מועמד מפלגת העם הרפובליקאית (CHP) לנשיאות. המפלגה הזו, מיסודו של אטאטורק, התאבנה והלכה במרוצת השנים. היא עברה תהליך המזכיר את זה של מפלגות שלטון היסטוריות בארצות אחרות, ממפלגת הקונגרס בהודו דרך מפלגת העבודה בישראל וגמור במפלגה הנוצרית דמוקרטית של איטליה. לאחר שלושה דורות של בכורה, הרוח יצאה ממפרשיהן והפוטנציאל האלקטורלי שלהן מוצה. אינצ׳ה עושה עכשיו שיפוץ כללי למפלגתו (איך אומרים אבי גבאי בטורקית?). הוא בא ממשפחה ענייה ומרקע דתי מסורתי. קשה לשייך אותו ל״אליטה החילונית״, שבה לחם ארדואן בהצלחה ניכרת בבחירות הקודמות.
אינצ׳ה, הצעיר מארדואן בעשר שנים, הוא כריזמטי, רב-חן, בעל חוש הומור, כולל הומור עצמי, והוא מציג את עצמו כהיפך הגמור של ארדואן. בשעה שהנשיא משסה איש באחיו, אינצ'ה מדבר על הסכמה רחבה, שתכלול דתיים וחילוניים, טורקים וכורדים, סונים ואלווים (Alevi, פלג שיעי).
השאלה היא באיזו מידה הטורקים התעייפו מן הרטוריקה של ארדואן ומלוחמנותו. התחזיות מוסיפות לדבר על ניצחון של ארדואן בסיבוב הראשון. אבל אם לא יקבל רוב ביום א׳, ואם הבחירות יעברו לסיבוב שני בחודש הבא, המשוואה תיפתח לרווחה. תיתכן למשל התלכדות של כל מרכיבי האופוזיציה לצד אינצ׳ה. לחלופין, גם אם ארדואן יחזור וייבחר, אין זה מן הנמנע שלאופוזיציה יהיה רוב פרלמנטרי.
בפעם הראשונה מאז 2002, אי-ודאות כלשהי שורה על גורל השלטון בטורקיה. עוד מעט נדע אם העריץ הרחיק לכת בעריצותו.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny