עו"ד רות דוד / צילום: שלומי יוסף
המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה ערערה לבית המשפט העליון על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב שהורה על קיום דיון בדלתיים סגורות ואיסור פרסום עדותה של רות דוד, פרקליטת מחוז תל-אביב (פלילי) לשעבר, במשפט המתנהל נגד יאיר ביטון, חברת ב. יאיר ואחרים, לרבות איסור העברת פרוטוקול הדיון לתובעים במשפט המתנהל נגדה בירושלים.
לעמדת הפרקליטות, לא הייתה כל הצדקה להורות על דלתיים סגורות ולא על צו איסור פרסום; עיקרון פומביות הדיון הוא עיקרון יסודי סגירת דלתיים, ואיסור פרסום הם בגדר החריג לעיקרון.
ב-14 במאי הגיש בא-כוחה של רות דוד - עדת תביעה בתיק המתנהל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נגד חברת ב. יאיר ואחרים - בקשה לקביעת תנאי שמיעת עדותה בפני בית המשפט. במסגרת בקשה זו התבקש בית המשפט להורות על קביעת "ערובות מתאימות", כדי שלא תיפגע הגנתה של העדה במשפט הפלילי נגדה בבית המשפט המחוזי בירושלים - משפט המצוי בפרשת התביעה.
ה"ערובות" שנתבקשו היו "חסיון שימוש ישיר", כך שעדותה של העדה לא תשמש נגדה במשפטה; שמיעת העדות בדלתיים סגורות; ומתן צו איסור פרסום זמני, כולל אי-מסירת תכנה של העדות לידי באי-כוח התביעה במשפטה של העדה בירושלים.
במסגרת תגובתה, התביעה הסכימה לחסינות השימוש בעדות בתל-אביב נגד העדה עצמה במשפטה שבירושלים, והבהירה כי החיסיון מפני הפללה עצמית נובע הן מהחוק והן מהפסיקה הקיימת. יחד עם זאת, התביעה התנגדה למתן יתר ה"ערובות" שנתבקשו על-ידי העדה בהיעדר כל בסיס משפטי לנקיטה בהן.
ב-21 במאי השנה קבע בית המשפט (השופטת טלי חיימוביץ') כי הוא נעתר לבקשת העדה והורה על חסינות שימוש בעדותה, דלתיים סגורות ואיסור פרסום של תוכן העדות עד לסיום עדותה של העדה בתיק המתנהל נגדה בירושלים.
ב-13 ביוני, לאחר מסירת עדותה של העדה, נתן בית המשפט החלטה נוספת שהתייחסה בעיקר לסוגיית העברת פרוטוקול עדותה של העדה לידי התובעים בתיק המתנהל נגדה בירושלים. במסגרת החלטה זו דחה בית המשפט את עמדת התביעה ולא התיר לחשוף את העדות בפני נציגי התביעה בתיק המתנהל בירושלים.
בין לבין גם דחה בית המשפט את בקשתם של מספר אנשי תקשורת כנגד סגירת הדלתיים ואיסור פרסום עדותה של העדה, וקבע כי לא מצא מקום לסטות מהחלטתו, וכי עלולה להיגרם פגיעה בזכות העדה לחיסיון מפני הפללה עצמית.
במסגרת הודעת הערעור שהוגשה באמצעות עו"ד נעמי גרנות, סגנית מנהל המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, נטען כי בית המשפט המחוזי טעה בהחלטתו טעות היורדת לשורש סדרי הדין במשפט הישראלי. בית המשפט הרחיב את ההלכה הקיימת וקבע חיסיון חדש, לפיו נאסר על התביעה לעיין באותה עדות. האיסור על העיון גורר עמו אף היעדר אפשרות לעשות שימוש בעדות - לא נגד העד עצמו אלא נגד נאשמים אחרים השותפים לכתב האישום נגדו.
עוד על-פי הודעת הערעור, בית המשפט המחוזי טעה בכך שאסר על הפרקליטים בתיק בירושלים לעיין בפרוטוקול עדותה של העדה, הגם שמדובר בחומר רלוונטי לאישומים בתיק המתנהל בבית המשפט בירושלים. על התביעה מוטלת חובה לעיין בחומר הן כדי לקדם את חקר האמת והן כדי לברר אם אין בחומר כדי לסייע לנאשמים אחרים בתיק הירושלמי.
עוד על-פי הודעת הערעור, בית המשפט המחוזי טעה גם בכך שביסס את איסור העברת העדות לפרקליטים בתיק הירושלמי על צו איסור פרסום, היות ואיסור פרסום מכוון כלפי כל העולם למעט הצדדים לדיון. במסגרת טענה זו הודגש כי צו איסור פרסום אינו מיועד למנוע העברת חומרים בין רשויות ציבוריות לצורך מילוי תפקידן, וכי לא לכך כיוון המחוקק במונח "פרסום". בפרט, צו איסור פרסום לא נועד למנוע את עיון התביעה בחומר רלוונטי לאישום; ועל כל פנים, אין תוקף ואין סמכות לצו איסור פרסום כלפי המדינה, שהיא צד להליך שבו ניתן הצו.
מעבר לכך, לעמדת המדינה, במקרה ספציפי זה לא היתה כל הצדקה להורות על דלתיים סגורות ולא על צו איסור פרסום. המדינה עמדה על כך שעיקרון פומביות הדיון הוא עיקרון יסודי, ושסגירת דלתיים ואיסור פרסום הם בגדר החריג לעיקרון.
נטען כי במקרה זה כלל לא הוכח שהעדה נרתעת מנוכחות הציבור באולם. יתר על כן, נסיבות מתן העדות בפועל מוכיחות ההפך: הגם שהעדות נשמעה העדות בדלתיים סגורות, בפועל היה אולם בית המשפט מלא בנוכחים, לרבות סנגורים של חלק מן הנאשמים בתיק בירושלים, קרובי משפחה של סנגור ושל נאשם אחר, ואנשים נוספים שהתביעה אינה מכירה ואינה יודעת מה עניינם למשפט. מתן עדותה של העדה באופן זה מוכיח היטב כי לא "הדיון הפומבי" הוא שהרתיע אותה ממתן "עדות חופשית או מלהעיד בכלל", אלא ההרתעה היחידה טמונה ככל הנראה בחששה של העדה, שעדותה תעבור לידי התביעה בירושלים. חשש זה בוודאי אינו עונה על תנאי הוראת הסעיף.
לאור כל האמור מבקשת המדינה מבית המשפט העליון לבטל את צו איסור הפרסום הקיים ולבטל את ההוראה האוסרת על התביעה בתיק בירושלים לעיין בפרוטוקול העדות.