כור גרעיני להפקת חשמל ליד ברן, שווייץ/ צילום: רויטרס
בבניין משרדים בקונטיקט אווניו בדאון-טאון וושינגטון, לא הרחק מהבית הלבן, רוקמים מהנדס ימי בריטי ופיזיקאי גרעיני אמריקאי מהפכה הנדסית, כלכלית ופוליטית במזה"ת, עם דגש על ישראל. מדובר בתוכנית גרנדיוזית של ACU Strategic Partners, חברת אחזקות והשקעות בפרויקטים גרעיניים, ששואפת להציף את המזה"ת (אך לא את ישראל) בעשרות כורים גרעיניים להפקת חשמל, להגיש את החשבון למדינות המפרץ, להזרים לישראל חשמל זול מכורים במצרים, לתת לתע"א חוזה להזנקת 10 לוויינים ולחברות ביטחוניות ישראליות את האחריות לאבטחת הכורים, ואגב כך לנטרל את איראן ולהשכין שלום בחלק גדול של האזור.
בכירי החברה, נכתב כבר בעבר, הגיעו בשנת 2015 לפגישות בישראל עם שר התשתיות והאנרגיה, יובל שטייניץ, ופקידים בכירים במשרד האנרגיה. בין חברי המשלחת של ACU לישראל היה גם מייקל פלין, לימים היועץ לביטחון לאומי של דונלד טראמפ שפוטר ואחר כך הודה בשבועת שקר.
"כל הגורמים הישראליים שעימם נפגשנו גילו עניין בפרויקט בגלל התועלת שהוא יניב לישראל בתחומי האנרגיה והביטחון ובגלל יכולתו לתרום ליציבות במזה"ת", אומר ל"גלובס" דון גרוס, היועץ המשפטי של החברה ואחד מנציגיה לפגישות בישראל. "כל בני שיחנו בישראל, ללא יוצא מהכלל, חשבו שיש נימוק חשוב ביותר להצדקת השתתפותה של המדינה בפרויקט: הוא יאפשר לישראל לפקח במידה רבה יותר על הכורים הגרעיניים שצצים באזור במהירות". בכיר אחר בחברה פרש את תוכנית המיזם בכנס סגור על נושאים גרעיניים שנערך לפני כחודש בהרצליה.
המיזם הגרעיני מעורר המון סימני שאלה וכצפוי גם המון תגובות. כך, עוזי עילם, ששימש בעבר מנכ"ל הוועדה הישראלית לאנרגיה אטומית וראש מפא"ת, מותח ביקורת נוקבת על המיזם האמריקאי ושולל הנחות יסוד של התוכנית. ואולם, גדעון פרנק, אף הוא מנכ"ל לשעבר של הוועדה, וד"ר ארז גלעד, ראש קבוצת המחקר לפיזיקת כורים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, דווקא מביעים תמיכה בפרויקט. משרד ראש הממשלה סרב לאשר ראיונות עם מדענים עכשוויים בוועדה לאנרגיה אטומית שהסכימו להתראיין. גורמים בתעשיות הביטחוניות שמודעים למיזם של ACU סרבו להגיב.
בינתיים נמשך הלחץ מצדה של ACU להוציא את התוכנית לפועל. אלכס קופסון, המהנדס הימי ומנכ"ל ACU, וד"ר תומאס קוקראן, הפיזיקאי הגרעיני והמדען הראשי של החברה - דוחפים את התוכנית בהתלהבות שנראית כמעט משיחית. הם רואים בה לא רק מקור עתידי לרווחים גדולים לחברה שלהם, אלא גם דרך יעילה למנוע את הפיכת המזה"ת למדמנה גרעינית גדושת חומרים בקיעים, שעלולים להיות מקור סיכון לקיומה של מדינת ישראל. מטבע הדברים תמיכה ישראלית בתוכנית נראית בעיני החברה כתנאי הכרחי להצלחתה, בין היתר בגלל הקשרים ההדוקים בין ירושלים לוושינגטון.
"ישראל תפקח על הכורים"
חברת ACU בונה על התעשיות הביטחוניות, ובמיוחד על תע"א, לגיוס תמיכה ציבורית בפרויקט ונעשים מאמצים רבים לעניין את ראש הממשלה בנימין נתניהו בעניין. "בניגוד לאחרים, החברה שלנו מאמינה שלא צריכים להיות כורים גרעיניים במזה"ת, אלא אם כן הקמת הכורים, החל מהיום הראשון להקמתם, תהיה כרוכה באבטחת בטחונה של ישראל לאורך כל תקופת חיי הכורים - 60 עד 80 שנה", אמר קופסון בראיון ל"גלובס". לקופסון יש גם דרך מקורית להבטיח את זה: "הדרך הטובה ביותר לתת לישראל פיקוח ישיר על הקמת הכורים".
ד"ר קוקראן מוסיף, "כולנו מכירים בכך שהתוכנית הגרעינית של איראן מהווה איום קיומי על ישראל וסיכון ביטחוני משמעותי למדינות אחרות. אך גם התרחבות השימוש בכורים גרעיניים אזרחיים להפקת חשמל במדינות אחרות ברחבי המזה"ת עלולה להוות איום דומה, אם היא לא תיבלם".
לדבריו, כבר עתה מיישמות ארבע מדינות ערביות תכניות להקמת כורים גדולים, שהפעלתם תיצור כמויות גדולות של פסולת גרעינית, לרבות פלוטוניום, חומר הגלם של פצצות גרעיניות - האמירויות הערביות המאוחדות ומצרים שבכל אחת מהן 4 כורים, ירדן עם שניים וסעודיה עם לא פחות מ-16 כורים, שרק הן לבדן יניבו 200 טונות פלוטוניום ב-60 שנות חייהם. ד"ר קוקראן מצביע על הסכנות העתידיות ואומר כי האיום של סעודיה להקים "מזבלה גרעינית" ליד גבולה עם יריבתה קטאר צריך לשמש אות אזהרה לכולנו.
לו היו היזמים צריכים לחבר סיסמת מכירות קליטה למדינות האזור, היא ככל הנראה הייתה נראית בערך כך: קחו כורים גרעיניים, תנו לנו את הפסולת הבקיעה שלהם.
תוכנית שאפתנית, מציאות סבוכה
במציאות זה הרבה יותר סבוך. יוזמי התוכנית השאפתנית של ACU, קופסון וד"ר קוקראן, מדברים בין היתר על כך שגוף בין לאומי דו-קודקודי יקים, יתפעל וינהל 40 כורים גרעיניים בסעודיה, בכוויית, באמירויות הערביות המאוחדות, בקטאר, במצרים ובירדן. הקודקוד האחד: רשת חשמל מזרח תיכונית, שבה יהיו חברות מדינות המפרץ, ירדן, מצרים וישראל (האחרונה באמצעות ACU, שתהיה שותף מנהל ברשת). הרשת הזו, שלכל השותפים בה יהיה משקל שווה, תהיה רשומה כחברה אמריקאית, ותהיה הבעלים של כל הכורים; הקודקוד האחר: "סופר-קונסורציום", שיקים ויתפעל את כל הכורים ויהיה אחראי על אבטחתם, ידאג לאספקה שוטפת של דלקים גרעיניים לכורים ולפינוי סדיר של הפסולת הגרעינית, כלומר הדלקים המשומשים ובהם חומרים בקיעים, אל מחוץ למזה"ת.
השותפים בסופר-קונסורציום יהיו חברות ממשלתיות ותאגידים תעשייתיים ציבוריים או פרטיים מארה"ב, צרפת, בריטניה וישראל. גופים מרוסיה וסין - שתי מדינות שמסוגלות לקלוט פסולת גרעינית מהכורים - עשויים אף הם להשתתף בקונסורציום, אך רק לממשל האמריקאי, לקונגרס ולישראל תהיה סמכות להחליט על שיתופם.
מבחינת המעורבות של ישראל - הרי שאף כור לא יוקם בשטח ישראל מפני שהמדינה אינה חתומה על האמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני. אך ישראל תקבל את מלוא התפוקה החשמלית של שני כורים שיוקמו במצרים רק למענה, בלי להשקיע דולר אחד בהקמתם. עלות החשמל שתקבל ישראל מכורים אלה תהיה "זניחה", לדברי קופסון. הוא טוען שהחשמל ממצרים יסייע לישראל לממש את שאיפתה להכפיל את תפוקת החשמל עד 2030 ולהגדיל משמעותית את יכולתה למכור יותר חשמל לגדה המערבית ולרצועת עזה.
בנוסף, אבטחת כל הכורים, לרבות אלה שבמפרץ הפרסי, תופקד בידי ישראל, בעוד הסופר-קונסורציום יהיה זה שיממן (מקופות מדינות המפרץ) את פרויקט האבטחה שעלותו תימדד במיליארדי דולרים. פלח אחד של פרוייקט האבטחה יהיה שיגור 10 לווייני ריגול, שייוצרו ויופעלו ע"י התעשייה האווירית. ייצור הלוויינים, בשת"פ עם אלתא, עשוי להזרים לתע"א יותר מ-10 מיליארד דולר. מיליארדים נוספים עשויים לזרום לרפאל בעקבות הצבת סוללות של "כיפת ברזל" מסביב לכל הכורים. מתוכננת גם תשומה ישראלית לאבטחת סייבר של כל הכורים. כוחות ישראליים, שיופעלו ע"י חברות ישראליות פרטיות ("לא צה"ל", הדגיש כמה פעמים קופסון), יספקו שירותי אבטחה לכל הכורים הגרעיניים במדינות הערביות. הכוונה היא שכל כור יוקם על שטח אקס-טריטוריאלי, באדיבות המדינה המארחת, מהלך שיספק עלה תאנה למדינות אלה להצדקת נוכחות כוחות ישראליים בתחומן.
"הכורים יפתרו בעיית האבטלה"
האם החזון שכוחות ישראליים יאבטחו כורים בסעודיה או בקטאר, או שמדינות המפרץ יסכימו לממן פרוייקט שיניב פירות רבים כל כך לישראל שאוב ממחוזות הדמיון? האם ההישענות על מדינות המפרץ כמקור מימון בלבדי אינה עקב אכילס של כל המיזם השאפתני שלכם?
ד"ר קוקראן נשמע מופתע מעצם השאלה. "הרי חלק מהאסטרטגיה שלנו הוא לכונן יחסים חדשים בין מדינות המזה"ת", הוא עונה, "בנינו את המיזם כך שכל אחת מהמדינות השותפות בו תצא נשכרת. בתמורה להשקעתן בכורים, יקבלו מדינות המפרץ לא רק הכנסות שוטפות ממכירת החשמל שיפיקו הכורים, אלא הן גם יוכלו להפנות פלח גדול יותר מתפוקת הנפט שלהן ליצוא, במקום להשתמש בו לתצרוכת פנים. אבל מעבר לדולרים וסנטים, ההטבה הגדולה ביותר למדינות המפרץ היא חבילת ביטחון מארה"ב, בריטניה, צרפת ורוסיה. המיזם שלנו יסיר מעל ראשן את איום האייתוללות של איראן. המסר שלנו למדינות האלה הוא: אנו (המערב ורוסיה) נערוב לקיומכן, כפי שארה"ב ערבה לקיומה של ישראל".
"מעל לכל, הכורים ישנו כליל את התמונה הסוציו-כלכלית במפרץ, במצרים ובירדן", מוסיף קוקראן. "הם יסייעו למדינות האלה להתגבר על בעייתן הגדולה ביותר: אבטלה בשיעור של עשרות אחוזים בקרב הצעירים. כשליש מבני 30 ומטה בעולם הערבי מחוסרי עבודה. זו פצצת זמן מתקתקת שעלולה לגרום לכאוס אזורי. הכורים שלנו יאפשרו לפרק את הפצצה הזו: הם יאפשרו ייזום פרויקטים ענקיים של התפלת מי ים, כיבוש קרקע מהים ותיעוש מסיבי".
מנכ"ל ACU, אלכס קופסון אומר כי "מדינות המפרץ הן בהחלט לא הבעיה שלנו. מבחינתן, הדבר החשוב ביותר הוא מטריית ביטחון שתסוכך עליהם מפני האייתוללות. המיזם שלנו מבטיח להן זאת. מדינות המפרץ מבינות עתה שעולמן השתנה לרעה בגלל האיום האיראני והתמורה בשוקי הנפט. לכן הן יכולות לקבל עתה את התנאים שידרוש הסופר-קונסורציום כדי להבטיח את ביטחונן ואת ההכנסות ממכירות הנפט שלהן".
לגבי סוגיית המימון אומר קופסון, כי "בדיקה של קרנות העושר הריבוניות (Sovereign Wealth Funds) של מדינות המפרץ מראה שהן לא יתקשו לשאת בעלויות הקמת הכורים". הוא מצביע על קרן העושר הריבונית של האמירויות הערביות המאוחדות, שיושבת על 1.29 טריליון דולר; הקרן של כוויית (524 מיליארד דולר); הקרן של סעודיה (697 מיליארד דולר; והקרן של קטאר (342 מיליארד דולר). (כל הנתונים נכונים למאי 2017, על פי SWF Institute).
עוזי עילם: "בעיני זו שטות"
לא כולם בישראל מאמינים בפרויקט, חלק מהגורמים עמם דיברנו אף שללו אותו מכל וכל. תא"ל (במיל.) עוזי עילם, לשעבר מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית וראש מפא"ת, מותח ביקורת קטלנית על מיזם ACU ושולל את הנחות היסוד שלו.
עילם קורא תיגר על הנחת ACU, כי יוזמות עצמאיות של מדינות בעולם הרחב בכלל ובמזה"ת בפרט להקים תחנות גרעיניות להפקת חשמל באופן עצמאי מהוות סכנה אסטרטגית ביטחונית. "הנחה כזו אינה מקובלת עלי מכל וכל", הוא אומר. הוא מציין, כי "אין סיכוי" שהצטברות של פסולת דלק גרעיני - תוצר הלוואי של הפעלת כורים - עלולה להיות סכנה לקיומה של ישראל. "בפסולת של כור גרעיני להפקת חשמל יש אמנם פלוטוניום, אבל הפקת פלוטוניום מהפסולת הזו היא משימה שעדיין לא התמודדו איתה. צריך לפתח תהליך מיוחד לשם כך. אבל אם היזמים הנלהבים רוצים להפחיד את הציבור שאינו מבין דבר - שיבושם להם. בעיניי זו שטות".
לדברי עילם, ידוע לו רק על מספר קטן מאוד של מקרים שבהם נמצאו חומרים רדיו-אקטיביים בידי טרוריסטים, "ובכל מקרה, אין בכך שום איום אסטרטגי".
גם התוכנית של ACU להציע לתע"א חוזה לשיגור 10 לוויינים כדי לסייע בניטור אתרי הכורים במפרץ הפרסי, במצרים ובירדן, זוכה לביקורת חריפה ממנו. לדבריו, "פיקוח לווייני על פעילות כורי כוח? איזה קשקוש. לוויינים אינם יכולים לראות מהחלל שום דבר שנוגע בפעילות הכור עצמו. נכון אמנם שאם מתבצעת פעולת בניה חשודה, לוויין אכן יוכל לגלות אותה, אבל להציג את הפיקוח הלווייני כתפישה ש'תציל את העולם' זו טעות שפוגעת באמינות המציעים".
עוד מציין עילם, כי לא ברור לו כיצד יוכנסו לשותפות במיזם כל מדינות האזור וכיצד מערך הביטחון הישראלי לאבטחת הכורים, לפי תוכנית ACU, יזכה באישורן של מדינות אלה. הוא מדגיש, כי הטבות הלוואי החזויות של המיזם, כגון פרויקטים ענקיים של התפלה, כיבוש קרקע מהיום ותיעוש מסיבי, אינן חלק מהמיזם עצמו. אלה פרויקטים שעומדים בזכות עצמם והם עשויים להתממש עם יבשילו תנאים מסוימים, לא דווקא בגלל כורים גרעיניים.
"היזמים מקווים שרה"מ נתניהו ישתכנע וישכנע את ידידו טראמפ לתמוך במיזם", אומר עילם. "אך מה יציג נתניהו שעשוי לשכנע את טראמפ? בעיניי זו משאלת לב".
"היתרון - אי זליגת טכנולוגיות רגישות"
בעוד שהביקורת הקטלנית של עילם מהדהדת, יש מומחים אחרים שחושבים אחרת. ד"ר ארז גלעד, ראש קבוצת המחקר לפיזיקת כורים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, אומר כי "הרעיון בבסיס היוזמה הוא בעל יתרונות רבים לכל המדינות השותפות, בוודאי בהשוואה למצב שבו כל מדינה במזה"ת מפתחת תוכנית גרעין אזרחית משלה. לדבריו, "היתרון המשמעותי ביותר של תוכנית זו מבחינת המזה"ת, מנקודת מבט אסטרטגית וגיאופוליטית, הוא ההקפדה על אי זליגת טכנולוגיות גרעיניות רגישות למדינות האזור ופיקוח הדוק על הדלק הגרעיני, מהרגע שהוא מוטען לליבת הכור ועד להוצאתו כפסולת גרעינית אל מחוץ למזרח התיכון".
עם זאת, בצד היתרונות הרבים מציין גלעד כי התוכנית טומנת בחובה שאלות מהותיות כבדות משקל. "לדוגמה, מי יהיה הרגולטור שיפקח על ההפעלה הבטוחה של כורים אלה, לרבות בדיקת כשירות כוח האדם והנהלים לפעולה בשגרה ובחירום? רגולטור מקצועי, אמין ובלתי תלוי, שהאינטרס הציבורי הוא נר לרגליו, הוא מרכיב מרכזי בכל תוכנית גרעין אזרחית. איך הוא ימונה ואיך יוגדרו סמכויותיו בתוכנית הזו?"
סיכון אפשרי נוסף, לפי גלעד, הוא המורכבות הרבה הכרוכה בפיקוח על הדלק הגרעיני ומניעת הזליגה של טכנולוגיות גרעין מתקדמות. למרות הניסיון הרב והיכולות המרשימות של הקהילה הבינלאומית והסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, מדינה נחושה תמיד תחפש (ולרוב תמצא) דרכים להערים על מנגנון הפיקוח, מתוחכם ככל שיהיה.
ועוד סיכון משמעותי: הפוטנציאל לאי-יציבות פוליטית, כלכלית ו/או צבאית במזה"ת. במקרה של הפיכה צבאית או אי-יציבות שלטונית, קיימת סכנה פיזית לשלמות הכורים. ד"ר גלעד מדגיש, כי ליבה של כור גרעיני יחיד מכילה כ-100 טון אורניום מועשר, ובמיזם של ACU מדובר על כ-40 כורים. המשמעות של פגיעה פיזית בדלק גרעיני היא תקלה גרעינית חמורה ביותר שהשלכותיה עלולות להיות דומות לאלו של התקלה בכור בפוקושימה שביפן ב-2011. בנוסף, כאשר משך חיי כור הם כ-60 שנה, יש לקחת בחשבון כי גם ארה"ב ושותפות אחרות עלולות לסגת מתוכנית זו, כפי שארה"ב נסוגה במאי מהסכם הגרעין עם איראן.
אנחנו נקים כורים, אתם תקנו מאיתנו חשמל
גדעון פרנק, לשעבר מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, מתמקד במה שנראה לו כהיבט חשוב של הפרויקט: הנתק המובנה בין המדינות שבהן יוקמו הכורים לבין התהליך הגרעיני שיתבצע בשטחן. במילים אחרות - המדינות האלה יהיו צרכניות חשמל בלבד, ולא תהיה להן שום נגיעה בתהליך הגרעיני של הפקתו, למרות שהתהליך יתבצע בשטחן הריבוני.
"היתרון הגדול הוא שלא צריך לפחד למכור כורים גרעיניים למדינות אלה או אחרות בתנאי שהמוכרים - מקימי הכור - הם אלה שיספקו את הדלק הגרעיני והם אלה שיסלקו את הפסולת הגרעינית משטחי מדינות אלה", אומר פרנק.
הגישה הזו, הוא מדגיש, מייתרת את הצורך להקים מפעל להעשרת אורניום לתפעול הכור ועוקפת את הסיכון של מפעל להפרדת פלוטוניום מהפסולת הגרעינית, מפני שהפסולת הזו לא תושאר במדינות שבהן מוקמים הכורים.
המסר למדינות-הלקוחות הפוטנציאליות הוא: אנו נקים כורים, אתם תקנו מאיתנו חשמל, אומר פרנק. מבחינה כלכלית, זה כדאי מאוד למדינות כמו אלה שבמפרץ, מדינות שאין להן תשתית מקצועית לבנות ולתפעל כורים כאלה. מבחינה מסוימת, התפיסה הזו דומה לזו של הקמת כבישי אגרה בשיטת BOT, כלומר - הקם, תפעל, מסור. ההבדל הוא, שבמיזם של ACU הכורים לא יימסרו לעולם למדינות המארחות.
עיקרי התוכנית של ACU:
■ גוף אקזקוטיבי בין-לאומי דו-קודקודי יקים, יתפעל וינהל 40 כורים גרעיניים בסעודיה, בכוויית, באמירויות הערביות המאוחדות, בקטאר, במצרים ובירדן.
■ הקודקוד האחד: רשת חשמל מזרח-תיכונית, שבה יהיו חברות מדינות המפרץ, ירדן, מצרים וישראל. הרשת תהיה רשומה כחברה אמריקאית, ותהיה הבעלים של כל הכורים.
■ הקודקוד האחר: "סופר-קונסורציום", שיקים ויתפעל את כל הכורים, יהיה אחראי על אבטחתם, ידאג לאספקה שוטפת של דלקים גרעיניים לכורים ולפינוי סדיר של הפסולת הגרעינית.
■ השותפים בסופר-קונסורציום יהיו חברות ממשלתיות ותאגידים תעשייתיים ציבוריים או פרטיים מארה"ב, צרפת, בריטניה וישראל.
■ כל המדינות החברות יחתמו על הסכמים למניעת הפצתו של נשק גרעיני.
■ מדינות המפרץ הפרסי יממנו את הקמת הכורים תמורת מטריית הגנה מפני איראן שיספק הקונסורציום בערבות המעצמות הגדולות לתקופת חיי הכורים, כ-60-80 שנה.
■ אף כור לא יוקם בשטח ישראל, אך ישראל תקבל את מלוא התפוקה החשמלית של שני כורים שיוקמו במצרים.
■ הסופר קונסורציום יפקיד את אבטחת כל הכורים, לרבות אלה שבמפרץ הפרסי, בידי ישראל ויממן (מקופות מדינות המפרץ) את פרויקט.
■ פלח אחד של פרויקט האבטחה יהיה שיגור 10 לווייני ריגול, שייוצרו ויופעלו ע"י התעשייה האווירית. הלוויינים ינטרו את כל הכורים ויעבירו את המידע למרכזי בקרה.
■ חברות ישראליות פרטיות יספקו שירותי אבטחה לכל הכורים במדינות הערביות.