בית חולים לילדים ברמבם / צילום: זאב ביץ
"הקהל שעבורו נעשית האדריכלות של בתי החולים הוא קהל של כאב, של טראומות, של חרדות, לחץ נפשי. גם המשפחות וגם הצוות הרפואי והסיעודי - כל המערכת נמצאת בסיר לחץ. אני חושב שסבא שלי התחיל להבין את זה. אני, בקצה השני והפכתי את זה לאקטיבי".
משרד האדריכלים של ארד שרון אחראי לתכנון עיריית ראשון-לציון, ולשורה ארוכה של מבנים בבתי חולים מבנה הכניסה ומכון הלב בבית החולים איכילוב, בית החולים לילדים ברמב"ם, מבני מחלקות נשים ויולדות, אשפוז וכניסה בבית חולים סורוקה בבאר-שבע, המרכז הרפואי אסף הרופא ועוד.
הסבא שאליו הוא מתכוון הוא אריה שרון, "האדריכל של המדינה".
"סבא שלי, שלמד בבאוהאוס אצל האנס מאייר, שם הנושא החברתי היה חזק, בחר בבתי חולים כי זו מכל הנושאים שבהם אדריכלות מתעסקת, זו הייתה נישה שיכולה להשפיע על האדם. לקח לי הרבה זמן להבין את זה. יחד עם אידלסון הוא בנה את בית חולים בילינסון בפתח-תקווה, וב-1965 אבא שלי (האדריכל אלדר שרון) הצטרף ואז הם הקימו את תל-גיבורים (וולפסון), את סורוקה בבאר-שבע, את רמב"ם, את אסף הרופא בצריפין, את איכילוב ואת גהה.
"סבא שלי השתלט על נישה מאוד ספציפית באדריכלות שהייתה, אפרורית ואפילו מוזנחת בתודעה הציבורית".
במה שונים בתי החולים שהוא תכנן מבתי החולים שאתה מתכנן?
"תוכנית האב הארצית שמה למטרה להשתלט על שטח, וסבא שלי מילא את הקונספציה הלאומית. הוא יישם את התפיסה הזאת גם בתכנון המרכזים הרפואיים. בסורוקה ובאיכילוב הוא מיקם את הבניינים הראשיים בשני הקצוות של המגרש וככה הוא תפס קרקע והשאיר מקום להתפתחות עתידית. אבא שלי מילא את המשבצת הזאת, ואני המשכתי למלא את החללים שביניהם.
"תמיד צריך איזון בין הרפואה - החללים הרפואיים כמו חדרי הניתוח, טיפול נמרץ, מחלקות אשפוז, כל הפונקציות המדויקות, לבין מה נשאר לאדם - ההמתנות, חללי מפגש, מסחר. בתקופה של סבא שלי, החללים הציבוריים היו מאוד מצומצמים. סבא שלי היה מאד פונקציונלי, 'form follows function'. לא היה אז הרבה כסף ולכן זה נחשב כבזבוז. בתכנון שלו היו מעט מאוד שטחים ציבוריים. החצרות היו מקומות המפגש. אבא שלי קצת שינה את זה ועשה חצרות פטיו. אני לקחתי את זה לקיצוניות יותר גדולה".
ומה ההבדל מבחינת החומרים?
"סבא שלי מיקם את הבניינים בכיוונים צפון-דרום, כי לא היה אז מיזוג אוויר, אבל אני השתחררתי מהנושא של האקלים כי גיליתי את החומרים החדשים, האקטואליים, שזה בעיקר זכוכית חכמה - כלומר, הדפסה קרמית על זכוכית שמונעת חדירה של שמש וסינוור. התחלתי בזה עם בניין הכניסה באיכילוב. הבניין מורכב ממשחק בין זכוכית ואלומיניום. בניגוד לכל התזות שמלמדים בטכניון, זה קיר מערבי שעשוי כולו מזכוכית.
"ריחות של קפה וקרואסונים ולא של ליזול"
"רוב בתי החולים, כמו בתי הספר ובתי הסוהר, סגורים בגדרות. מישל פוקו הגדיר אותם כהטרוטופיות. אני מוביל מהלך שבתי החולים יהיו פתוחים, כמה שאפשר, לרחוב. בבניין הלב באיכילוב, עשינו, יחד עם אדריכל רני זיס, שינוי ראשון מבחינת הממשק של המבנה עם העיר. יש שם גדר סימבולית מזכוכית בגובה נמוך וניתן להיכנס לבית החולים מהרחוב, דרך בית הקפה. יש ריחות של קפה וקרואסונים ולא של ליזול. למרות שיש באזור עוד בתי קפה, אתה יכול למצוא בבית הקפה של איכילוב גם סתם אנשים מהרחוב שבאים לשתות קפה. עד שאתה עובר את המפתן של הגלריה העירונית, אתה לא מרגיש שאתה בבית חולים.
"השארנו גם מקום להתפתחות. במרכז הלב באיכילוב, שגודלו כ-60,000 מ"ר והוא אחד ממבני הרפואה הגדולים בארץ, ניתן למלא את הקופסה לפי ההתפתחות הרפואית. בית החולים השאיר חמש קומות ריקות להתפתחות עתידית. רק השנה התמלאו התכנים. בקומות התחתונות יש קרדיולוגיה, מעל יש מחלקות נוירולוגיות, פנימיות וגם מרכז אונקולוגי. כלומר, זה בניין אחד עם שלושה מרכזים רפואיים בתוכו. זו תפיסה מאוד חדשנית. להכניס בבניין אחד, עירוב שימושים. ברור שזה הרבה יותר קל להתמצא במרכז ורטיקאלי. במרכז רפואי על שטח גדול האדם קצת הולך לאיבוד".
ומה לגבי האדריכלות עצמה?
"אדריכלות צריכה לספר סיפור. זה לא הבניין שמספר את הסיפור ברטרוספקטיבה, אלא האדריכל. למשל, במרכז הלב, הרעיון היה לקחת קופסה מונוליטית ולחבר אותה עם מבנה איכילוב הישן, שסבא שלי בנה בשנות ה-60. התפר בין הבניינים, הממשק, הוא אטריום, חלל מקורה שמרכז את כל הפעילויות ומחדיר אור. אני רציתי שכל המערכות האדמיניסטרטיביות יצאו מהבניין הגדול ויעברו למרכז הלב לטובת שטחי אשפוז. דמיינתי שהפרופסורים יעברו ברמפות האדומות שמרחפות בחלל האטריום מבניין לבניין. אבל, הם לא רצו. ככה שבסופו של דבר הרמפות מחברות את אזורי ההמתנה. יש מתח פיגורטיבי בין המבקרים שיושבים בבניין הישן והחדש.
"מבחינת סגנון, רצינו ליצור מבנה אייקוני. החללים האדומים הם כמו חדרי הלב שפונים לעיר. בית החולים הוא לא רק מופנם, אלא משדר איזה חזון כלפי העיר.
"ברמב"ם בנינו את בית החולים לילדים על שם רות רפפורט, שמהווה את הפאזה הבאה בהתפתחות האורבנית של בית החולים. גם כאן יש מבנה מונוליטי, שבו יש שני חללי אטריום. בחלל התחתון יש את הכניסות הראשיות לבית החולים, וכאן יש גם מוזיאון, בית קפה ואולם הרצאות וגם מקשר עם המיון. באטריום העליון יש אזורי המתנה למרפאות החוץ של הילדים. לכל קומה יש תמה נפרדת - קומת הים, קומת השדה, האגם, הספארי.
"בסורוקה אנחנו מתכננים, יחד עם משרד מושלי אדריכלים, מרכז מחקר שישמש גם את בית החולים וגם את האוניברסיטה. הבניין הזה מעניין כי בחזית יש אלמנטים של הצללה. יש לו שתי כניסות. אחת מכיוון בית החולים והשנייה מכיוון שדרות רגר. יש פה מפגש בין בית החולים למחקר האוניברסיטאי".
אתה חושב שהאדריכלות שלך מקומית? מחוברת למקום?
"פטריק גדס רצה לעשות כאן עיר גנים סקוטית. סבא שלי למד בגרמניה והביא איתו דוקטרינות גרמניות. אנחנו מתייחסים יותר לתפיסה של הבניין ולצורך שיראה אייקוני, איך הוא ייראה מכיוון העיר. אני לא חושב שיש באמת אדריכלות מקומית. זה בליל של השפעות מכל מיני מקומות".
הסבא: מתכנן תוכנית המתאר הראשונה של ישראל
זו תקופה מרגשת עבור האדריכל ארד שרון. לפני כחודשיים נפתחה בביתן הלנה רובינשטיין במוזיאון תל-אביב תערוכה הסוקרת את פועלם של סבו, אריה שרון, "האדריכל של המדינה" וגם של אביו, האדריכל אלדר שרון. בשבוע שעבר נפתחה בגלריה של ארכיון עזריאלי, אף היא במוזיאון תל-אביב, תערוכה שסוקרת את האדריכלות שלו ובמקביל, יצא לאור ספרו "להציל את החולדה" המגשים את הפנטזיה של שרון להפוך לסופר והופך את ההיסטוריה הפרטית של משפחת שרון לפרוזה.
אבי השושלת, אריה שרון, למד בשנות ה-30 של המאה ה-20 אדריכלות בבית הספר המיתולוגי "באוהאוס", בדסאו, וכשחזר לארץ הפך לאחד מהאדריכלים המובילים כאן. לצד אדריכלות של מבנים (מעונות עובדים הו"ד, בית החולים בילינסון, קולנוע עמל בכפר-סבא) הוא עסק גם בתכנון ערים וריכז את צוות תוכנית האב הראשונה של מדינת ישראל, שהגדירה את מדיניות פיזור האוכלוסייה כיעד. בנו, אלדר שרון, למד אדריכלות בטכניון, והיה שותף לתכנון מבנים אייקוניים כמו עיריית בת-ים ובית דובינר ברמת-גן. הוא האחראי לתכנון של בנק ישראל בירושלים ובית החולים וולפסון.
ארד שרון סיים את לימודי האדריכלות באקדמיה המלכותית בלונדון (AA) ומאז מות אביו, בשנת 1994, הוא מנהל את המשרד המשפחתי.