אבי אחמד עלי, ראש ממשלת אתיופיה \ צילום: רויטרס, Stringer
בשני קצוות של אפריקה נעשו אתמול, לפחות למראית עין, ניסיונות להתנקש בחיי מנהיגים. אחד נעשה באתיופיה, השני בזימבבואה.
קשה להניח שיש קשר בין המאורעות האלה, חוץ מצירוף המקרים שזימן אותם לאותו יום עצמו, בנסיבות דומות להפליא. אבל יש להם מכנה משותף מובהק: שתי המדינות מנסות להיחלץ מתהום, שכרתה בשבילן רודנות חד-מפלגתית דה-פאקטו. בשתיהן, את ניסיון החילוץ עושה אותה המפלגה שהכניסה את המדינה אל הבוץ. שתי מפלגות השלטון הכול-יכולות החליפו את מנהיגיהן בחודשים האחרונים. המחליפים היו אתמול, לפחות למראית עין, על הכוונת של מתנקשים.
הזהירות שלעיל, והשימוש ב״למראית עין״, הם תוצאה של חשד עמום, לא של ידיעה. כבכל תיאוריות הקונספירציה, החשד מסתמך על שתי שאלות: מי-היו-יכולים-לצאת-נשכרים ומי-יצאו-נשכרים. השאלות האלה אינן בהכרח משלימות זו את זו. אדרבא, הן רומזות לפחות לדבר והיפוכו.
ראש ממשלה נגד הסטאטוס-קוו
אתיופיה כמובן קרובה וחשובה יותר בשביל ישראל מזימבבואה. מה שקרה אתמול בכיכר המרכזית של אדיס אבבה יזכיר לישראלים את הלילה ההוא ב-4 בנובמבר 1995. כמו אז, בכיכר המרכזית של תל אביב, ראש ממשלה ירד מן הבמה בסוף עצרת, שנקראה כדי להעניק לו תמיכה ציבורית בנקודה קריטית. בישראל ובאתיופיה, ראש הממשלה על הכוונת קרא תיגר על הסטאטוס קוו, וניסה לחזור ולכתוב את כללי הפוליטיקה והדיפלומטיה. בין תומכיו לפחות הוא עורר תקווה לשינוי היסטורי.
שם מסתיים הדמיון. אבי (Abiy) אחמד עלי, ראש ממשלת אתיופיה, היה ידוע למתי מעט עד לפני שלושה חודשים ופחות. ב-27 במארס, כרעם ביום בהיר, הקואליציה השלטת באתיופיה העמידה אותו בראש הממשלה.
אתיופיה, למרבה העניין והסקרנות, היא הרפובליקה היחידה באפריקה שראש ממשלה, לא נשיא, הוא העומד בראש הרשות המבצעת שלה. לפנים היו הרבה ראשי ממשלה אקזקוטיביים, במיוחד בארצות שירשו את שיטותיהן הפוליטיות מן הבריטים, אבל עד מהרה רובן ככולן עברו אל משטרים נשיאותיים, המיטיבים להתיישב עם סגנון סמכותני, עם פולחן אישיות ועם שלטון נצחי. משום מה, אתיופיה, לאחר שהתנערה מרודנות צבאית עם צביון קומוניסטי ב-1991, אימצה שיטה פרלמנטרית - ועמדה בה, לפחות נומינלית. זה לא הפריע לראש הממשלה ב-20 השנה הבאות, מלס זנאווי (Meles Zenawi), לנהל את אתיופיה ביד רמה מאוד.
100% שלטון של 6% מהאוכלוסייה
זנאווי הגיע לשלטון מכוח מלחמת אזרחים. הוא הנהיג בה את "חזית השחרור העממית של טיגרה". הטיגריאנים הם אחת הקבוצות האתניות המרכיבות את אתיופיה, בערך 6% של האוכלוסייה. הם הדיחו משטר, שבראשו עמדו חבריה של הקבוצה האתנית השנייה בגודלה, האמהרה, 27% של האוכלוסייה, שנהנתה מהגמוניה היסטורית.
החזית הטיגריאנית כוננה קואליציה עם שלוש מפלגות אתניות נוספות, והברית המרובעת ניהלה מה שתוארה על הנייר כ״דמוקרטיה פרלמנטרית״. היא אולי הייתה פרלמנטרית, אבל שיעורי הדמוקרטיה בה פחתו עד שנעלמו. מלס עצמו מת ב-2012, ויורשיו לא השתוו לו בכישרונותיהם הפוליטיים ובסגולותיהם האוטוקרטיות.
מלס יצר נוסחה מעניינת בשביל ארצו, כמעט עניין של איפכא מסתברא. כדי להבטיח את אחדותה הטריטוריאלית הוא חילק אותה למדינות אתניות חצי אוטונומיות. בדרך כלל מדינות רב-לאומיות מנסות לעשות את ההיפך. ניגריה התחילה כמעט לפני 60 שנה כפדרציה של ארבע מדינות לאומיות (או שבטיות), שהתמוטטה במלחמת אזרחים איומה. היא גמרה אז אומר להפקיע את ההיגיון האתני מן המדינות המרכיבות אותה. יש בה כיום 36 מדינות, החוצות קבוצות אתניות, לא מאחדות אותן.
60% החליטו שמספיק ודי
מלס חשב שהנוסחה שלו תפור בעיות שהטילו את אתיופיה אל שלוש מלחמות גדולות ושורה של מלחמות קטנות מאז 1960. הוא צדק, במובן זה שאתיופיה עדיין קיימת; הוא טעה, במובן הזה שהבעיות האתניות חזרו וביעבעו. החמורה ביותר הייתה במדינה האתנית של האורומו, הקבוצה האתנית הגדולה ביותר (34%). התסיסה בין האורומו גברה במידה כזאת שהממשלה ראתה צורך לפתוח דיכוי מסיבי.
שתי ממשלות בהנהלת הטיגרה קמו ונפלו מאז מות מלס. השנייה התמוטטה בפברואר. 180 חברי המועצה המנהלת של הקואליציה השלטת נקראו להצביע בבחירות חשאיות על ראש ממשלה חדש. הם פנו ברוב גדול, 60%, אל אבי אחמד, חבר פרלמנט מן האורומו. אגב, פירוש השם ״אבי״ הוא ״מהפכני״; הוא נולד ב-1976, בסמיכות זמנים למהפכת דמים של קציני צבא אולטרה-שמאליים. עניין רגיל אז היה להעניק שמות מהפכניים לתינוקות.
בחירתו של אבי הייתה כשלעצמה אקט מהפכני: הטיגרה איבדו את ההגמוניה, עניין מכאיב מאוד, הכרוך גם בהשפלה, גם בוויתור על זכויות יתר, גם באובדן של כוח כלכלי. אבי אחמד (אביו הוא מוסלמי, אמו באה ממשפחה נוצרית) שינה כיוון. הוא שחרר אסירים פוליטיים, התחיל להידבר עם האופוזיציה, קרא לפיוס עם מיעוטים אתניים אחרים; ובשבוע שעבר הוא חולל סנסציה בינלאומית, או לפחות אזורית, כאשר הזמין משלחת מאריתריאה לשאת ולתת על נרמול היחסים. שתי השכנות ניהלו מלחמת גבול מוטרפת לפני עשרים שנה ויותר, שעלתה בחיי מאה אלף בני אדם.
״שלושה מיליון״ אנשים בכיכר
העצרת שבה נעשה הניסיון למראית עין לרצוח את אבי הוכנה בשקדנות. ביטאון הממשלה באדיס אבבה, שאינו אלא אוסף נלעג ועילג של רשימות תעמולה, הקדים להודיע ש״מצפים לשלושה מיליון משתתפים״.
ישראלים לא יתקשו להיזכר בוויכוחים הנצחיים כמה-אנשים-נכנסים-לכיכר. הכיכר באדיס גדולה יותר, היא הייתה צפופה מאוד, ונכנסו בה הרבה מאוד אנשים. שלושה מיליון? נו, טוב. על פי הקלטת וידיאו, רימון יד הושלך לעבר במת הנואמים מיד לאחר שראש הממשלה סיים את נאומו במשפט ״זה יום של גאווה לאתיופיה״. אגב, המשפט הושמע באנגלית.
זמן קצר לאחר ניסיון ההתנקשות התחילו מעצרים. אחד העצורים היה סגן מפקח המשטרה של עיר הבירה. האם הוא נעצר מפני שלא הצליח לסכל את הניסיון? או מפני שהוא חשוד בארגונו? איננו יודעים. האם בימים הבאים נראה גל מעצרים, בייחוד של קצינים בשירותי הביטחון, המזוהים עם האליטה הטיגריאנית שאיבדה את השלטון?
חזקה על שמועות ותיאוריות קונספירציה שימלאו את החלל. אבי עומד עכשיו במבחן ארדואן. נשיא טורקיה (העומד היום לבחירה חוזרת) ניצל ניסיון הפיכה הרבה יותר מאורגן נגדו ב-2016, כדי לעשות טיהורים עצומי ממדים, ולהשליך 100,000 לכלא. אם אבי יבחר בנוסחת ארדואן הוא יאותת שפניו לשינויים רדיקליים. לשינויים כאלה תהיה בהכרח השפעה גם על הפוליטיקה של קרן אפריקה בואכה ים סוף. שלומה של הארץ בעלת האוכלוסייה השנייה בגודלה באפריקה (105 מיליון) הוא כמובן חיוני לסביבתה הקרובה והרחוקה.
אפשר להוסיף על זה שלפיוס בין אתיופיה לאריתריאה תהיה נגיעה ישירה לשורה של אינטרסים ישראליים: כמובן אסטרטגיים, אבל גם אנושיים. שלום בקרן יגזול מן הרודנות האריתריאית את התירוץ העיקרי שלה להוסיף ולדכא את נתיניה. אולי כמה מדיירי תל אביב יוכלו לחזור הביתה.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב- https://tinyurl.com/karny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny