בפסק דין שניתן לפני פחות מחודש בבית המשפט העליון עלתה שאלה עקרונית שעסקה בכללים החלים על חלוקת הסיכונים בין לקוח לבין הבנק, במקרה שבו הבנק מאבד צ'ק שהפקיד הלקוח בחשבונו. במסגרת פסק הדין נקבע עקרונית כי בנק שמאבד צ'ק ללקוחו, עלול לחוב בפיצוי לקוחו עד כדי זיכוי חשבונו. זאת, גם אם הבנק נתן ללקוחו כתב שיפוי לצורך פנייה למושך הצ'ק (להלן: נותן הצ'ק) בבקשה לקבלת צ'ק חדש.
שופטת העליון, דפנה ברק-ארז, קבעה כי כתב השיפוי לא נועד להסדיר את היחסים שבין הלקוח לבין הבנק שהצ'ק נמסר לו לפריעה, אלא את היחסים שבין מי שאחז בצ'ק שאבד לבין נותן הצ'ק. לפיכך נקבע כי בנק לא יכול לצאת ידי חובתו במסירת כתב שיפוי ללקוח. בית המשפט העליון ערך חלוקת סיכון בין הלקוח הקטן לבין הבנק הגדול, וציין כי לבנק הידע, המיומנות והמשאבים לפעול לגביית הצ'קים האבודים, ואין זה הגיוני שפעולה זו תגולגל לכתפיו של הלקוח.
קיזוז חוב כנגד אובדן
מקרה זה עסק בחברת ארז תעשיות עץ בע"מ ושני בעלי המניות בחברה, אילנה שרעבי ורז לוי, המשמשים כערביה של החברה לקיום כל חיוביה.
בין השנים 2006-2011 החזיקה החברה שעסקה בייצור ושיווק מוצרי עץ, בחשבון בבנק מרכנתיל דיסקונט (סניף חדרה). במהלך התקופה שבה נוהל החשבון, איבד הבנק 12 צ'קים שהחברה הפקידה בחשבונה בסכום כולל של כ-60 אלף שקל והבנק לא זיכה את חשבונה של החברה בגין הצ'קים האבודים.
מה כן עשה הבנק? הנפיק כתבי שיפוי.
כתפי שיפוי אלה, ניתנו לחברה, על-מנת שזו תלך למושך הצ'ק ותבקש צ'ק חדש, כנגד מתן כתב השיפוי, המחייב את הבנק לשפות את המושכים בעתיד במקרה שהצ'קים יחוללו.
באוקטובר 2010 ולאחר שהחברה נטלה הלוואה מהבנק בסך 200 אלף שקל אותה לא פרעה כסדרה, העמיד הבנק את ההלוואה לפירעון מיידי במסגרת החשבון של החברה. כתוצאה מכך, עמדה יתרת החובה בחשבון החברה על סך של כ-270 אלף שקל.
נגד החברה, שרעבי ולוי (בעלי המניות בה וערביה) הוגשה על-ידי הבנק בשנת 2011 תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום בעכו (השופטת דנה עופר), כאשר במקביל ננקטו נגד החברה הליכי פירוק, הוצא לה צו פירוק וניתן בעניינה צו הקפאת הליכים. לבסוף התנהלה התביעה נגד שרעבי בלבד.
טעתה העיקרית של שרעבי, הייתה, שיש לקזז מסכום התביעה של הבנק, את סכום הצ'קים אותם איבד הבנק אותו היא העמידה על סך של 120 אלף שקל. מנגד, נאחז הבנק בכתבי השיפוי שהעביר לחברה וטען כי מדובר בתחליף מספק לצ'קים שאבדו.
בית משפט השלום קיבל את תביעת הבנק, דחה את טענת הקיזוז של שרעבי, תוך שהוא קובע כי כתבי השיפוי שניתנו על-ידי הבנק הם תחליף מספק עבור הצ'קים שאבדו. בית משפט השלום הדגיש "כי בהתאם לסעיף 70 לפקודת השטרות, כתבי השיפוי אפשרו לחברה להגיש תביעה משפטית לפירעון הצ'קים שאבדו, ומאחר שלא עשתה כן, היא אינה יכולה להעלות עוד טענות בעניין".
העליון: לא לגלגל את הנטל
בית המשפט העליון נדרש במקרה זה להכריע, האם ככלל יכול הבנק להסתפק במתן כתב שיפוי בלבד לחברה, לצורך קבלת צ'ק חדש ממושך הצ'ק ובכך, בין היתר, לגלגל את האחריות ב"רדיפה" אחרי מושך הצ'ק ללקוח או שעל הבנק לפצות את החברה ולזכות את חשבונה חרף העובדה שהצ'קים אבדו?
השופטת דפנה ברק-ארז (אליה הצטרפו בהסכמה השופטות יעל וילנר וענת ברון), ענתה על שאלה זו בשלילה, תוך שהיא קובעת כי לא ניתן לקבל את הנחת הבנק אותה אימצו הערכאות הקודמות, הרואה באפשרות העומדת לחברה לקבלת צ'קים חדשים כ"מאפסת" את אחריותו של הבנק כלפי הלקוח.
השופטת ברק-ארז מצאה לנכון להדגיש כי על אף שברמת העיקרון בנק יכול לפנות למושך הצ'ק בעצמו, ולדרוש ממנו צ'ק אחר כנגד מתן כתבי השיפוי, ואף לשתף פעולה לשם כך עם הלקוח לצורך ביצוע הפניה למושך הצ'ק, אין הבנק יכול היה לפטור עצמו באופן חד-צדדי מאחריות לאובדן הצ'קים, רק בשל כך שקיימת חלופת פעולה כזו.
בהקשר זה קבע בית המשפט העליון, תוך שהוא משיב את הדיון בעניינה של החברה לבית המשפט השלום כי בהתחשב במערכת היחסים המיוחדת שבין הבנק ללקוח, ובריבוי הדינים החלים על מערכת יחסים זו, אין להסתפק בחוזה הכתוב ביניהם ובדיני השטרות שאינם ממצים, אלא יש לפנות אל שאר מערכות הדינים החלות על יחסים אלה, ולבחון את החובות הנובעות מהן (ראו מסגרת).
בכל הנוגע לדיני שטרות ציינה השופטת כי סעיפים 69-70 לפקודת השטרות "מסדירים את היחסים שבין מי שאחז בצ'ק שאבד לבין מושך הצ'ק, ולא את היחסים שבין הלקוח לבין הבנק שמונה לפרוע את הצ'ק עבורו".
השופטת ברק-ארז הוסיפה כקביעה עקרונית-נורמטיבית כי נסיבות המקרה, ממחישות את ההצדקה שבחלוקת הסיכונים שבין הבנק ללקוח במקרה שאובד צ'ק, "כאשר האשם רובץ לפתחו של הבנק ומולו ניצבת בעלת עסק קטן אשר תלויה באשראי הניתן על-ידי הבנק".
בהתאם לאותה חלוקת סיכונים קבעה השופטת כי "לבנק היו הידע, המיומנות והמשאבים לפעול לגביית הצ'קים שאבדו" ומשכך קבעה כי לא היה מקום לקבוע שנקודת המוצא לדיון במערכת יחסים זו, היא "גלגול הנטל שבניהול ההליכים המשפטיים כלפי כל אחד ממושכי הצ'קים" לכתפיה של החברה.
הלכה למעשה קובע בית המשפט העליון, כתבי השיפוי שניתנו לחברה, הובילו את שרעבי "למסע מייגע ומפותל שהעלה חרס". בהתאם פניותיה של שרעבי למושכי הצ'קים בבקשה לקבל צ'קים חדשים, נענו בסירוב ומכל מקום מסביר בית המשפט, מסלול ההוצאה לפועל נחסם בפניה של שרעבי ואילו הגשת תביעה כנגד כל אחד ממושכי הצ'קים קשה עליה מבחינה כלכלית.
לאור האמור, ביטל בית המשפט את החלטת הערכאות הקודמות, חייב את הבנק בתשלום הוצאותיה של שרעבי בסך 5,000 שקל והחזיר את הדיון בתביעה לבית המשפט השלום, על-מנת שזה ידון ויכריע במלוא טענותיה של שרעבי וזאת, בהתאם לעקרונות שהותוו על-ידי בית המשפט.
חובותיו של בנק כלפי לקוח - עקרונות כלליים
במסגרת פסק הדין מצא לנכון בית המשפט העליון לפרט פעם נוספת את העקרונות הכלליים החלים על בנק במערכת היחסים שלו עם לקוחותיו. בית המשפט העליון קבע כי מערכת יחסים זו כפופה למספר רב של דינים ואינה מתמצה בחוזה הכתוב שבין הבנק ללקוח. כך, ובין היתר, כפוף הבנק לחובות הנובעות מדיני החוזים (נוכח ההסכמה החוזית בין הצדדים) וכן לחובות הנובעות מדיני הנזיקין, דהיינו, לחובה הכללית שלא להתרשל כלפי הלקוח. אולם, בכך, לא באים לידי מיצוי חובות הבנק. לבנק ישנה חובת אמון כלפי לקוחותיו והוא כפוף בנוסף על הדינים שצוינו, למספר דינים ספציפיים הנוגעים לתפקידים שונים של הבנק אותם הוא ממלא כלפי לקוחותיו, כגון דיני השליחות ודיני השטרות. במילים אחרות מסביר העליון (ולא בפעם הראשונה), "בהתחשב במערכת היחסים המיוחדת שבין הבנק ללקוח ובריבוי הדינים החלים עליה, החוזה הכתוב אינו ממצה את חובות הבנק כלפי הלקוח". העליון הוסיף כי מלבד חובות אלה שבין בנק ללקוח, הדין מכיר בחובות נוספות בהן נושאים הבנקים, הפעם, כלפי ערבים לחובותיהם של לקוחות הבנק וזאת מכוח חוק הבנקאות (כמו במקרה הנוכחי).
עו"ד עדינה וייל ב"כ בנק מרכנתיל דיסקונט מסרה כי "בנק מרכנתיל דיסקונט בע״מ מכבד את פסק הדין של בית המשפט העליון נוהג וינהג על פיו. כיום לאור חוק סליקה אלקטרונית של שיקים תשע״ו - 2016 אין להלכה זו כמעט כל נפקות מעשית בפועל בהתנהלות היומיומית של הבנק. יש לציין כי התיק הוחזר לבית משפט השלום לצורך המשך שמיעתו בעניין זה בלבד בהתאם לעקרונות שהותוו בפסק הדין ויש להמתין לסיום ההתדיינות ולמתן פסק דין סופי. עוד יצוין כי המערערים טענו טענות רבות כנגד התנהלות הבנק אשר נדחו על ידי בית משפט השלום בעכו, בית המשפט המחוזי בחיפה ואף על ידי בית המשפט העליון אשר הורה כאמור כי יש לחזור לדון רק בעניין השיקים שאבדו -שסכומם עמד על כ-60 אלף שקל בלבד מתוך סכום התביעה".