דונלד טראמפ נואם \ צילום: רויטרס
שני מהלכים דרמטיים יצאו לדרך בדצמבר 2017: רפורמת המס של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, והשלב הראשון ביישום כללי ה-BEPS של ארגון ה-OECD. שני המהלכים הרעידו את מערכת המס העולמית, ורעידות המשנה שלהם עדיין מורגשות היטב גם בישראל, במסדרונות השלטון כמו גם במגזר העסקי. מה תהיה השפעתם של שני המהלכים? האם יסכנו את פריחת ההייטק הישראלי? מה עושים כדי להתמודד עם האתגרים? לכל השאלות האלה אין עדיין מענה ברור.
לפני שניכנס למהלכים עצמם, חשוב להבין מה גרם להם. במשך עשרות שנים - למעשה, מאז תום מלחמת העולם השנייה - מערכת המס הבינלאומית הייתה יציבה, רואי החשבון לא עניינו אף אחד ומנהלי החברות לא ממש הבינו בענייני מסים. המציאות הזאת הייתה נוחה במיוחד לחברות גלובליות, משום שהיא יצרה כר פורה לתכנוני מס יצירתיים.
הרעיון של תכנוני המס האלה היה פשוט: חברה ששרשרת ייצור הערך שלה מתפרסת על פני כמה מדינות, רושמת את הפעילויות הרווחיות ביותר שלה במדינות שבהן שיעורי המס הם הנמוכים ביותר. הטכניקה הזאת נקראת Profit shifting, או בתרגום חופשי לעברית "הסטת רווחים". המרוויחים הגדולים מהסטת הרווחים היו מקומות בעלי שמות אקזוטיים, כמו איי הבתולה, איי קיימן וברמודה - כולם מקלטי מס, או מדינות שמציעות מס אפסי לחברות שנרשמות אצלן, ומתבססות על ההכנסות מאגרות ומפעילויות אחרות של אותן חברות.
ממדי הסטת הרווחים תפחו והלכו, ככל שהכלכלה העולמית נעשתה חופשית יותר וככל שחברות גלובליות תפסו יותר ויותר את מרכז הבמה. כלכלנים המתמחים בחקר האי-שוויון מעריכים כי עד 40% מסך הרווח של הפירמות הרב-לאומיות מוסטים כתוצאה מתכנוני מס למדינות שאינן המדינות שבהן הופקו אותם רווחים - במטרה להפחית את שיעור המס המשולם. במהלך השנים הצטברו בדרך זו סכומים של טריליוני דולרים באותם מקלטי מס.
תרגיל כשר אבל מסריח
התהליך של הסטת רווחים אינו בלתי חוקי. גם מבקריו יודו כי, לכל היותר, הוא שייך לתחום "האפור" של החוק - כשר, אבל מסריח - ובמישור הציבורי מדובר בתהליך בעייתי מאוד. את הביקורת הציבורית נגד הסטת הרווחים מובילים כלכלני האי-שוויון. כלכלנים כמו תומס פיקטי הצביעו על התרומה האדירה של הסטת הרווחים להגדלת האי-שוויון העולמי ולשחיקת מעמד הביניים במדינות המפותחות.
מנגנון המסים הוא הכלי העיקרי של המדינות לחלוקה מחדש של העושר בחברה. כל דולר רווח שלא שולם בגינו מס כחוק במדינות המפותחות תורם, בסופו של דבר, להגדלת האי-שוויון באותן מדינות. התקשורת מעצימה כמובן את קולם של כלכלני האי-שוויון ומעוררת את דעת הקהל ואת הפוליטיקאים לפעול בעניין.
מעבר לממד הציבורי והתדמיתי, עוררה הסטת הרווחים גם כעס רב בקרב קובעי המדיניות במדינות המפותחות, שנאלצו להכיר בכך שאיבדו בעטיים הכנסות עתק ממסים. ההתמודדות של המדינות המפותחות עם תכנוני המס נעשתה בשתי דרכים. הראשונה היא הכנסת שיפורים במשטרי המס המקומיים במטרה להשיג יתרון תחרותי על פני מדינות אחרות. מדינות מסוימות כמו אירלנד, שהצטיינו בשיעורי מס אטרקטיביים במיוחד (12.5%), משכו אליהן חברות בינלאומיות רבות, למרבה קנאתן של מדינות אחרות.
בדרך זו הופחתו בהדרגה שיעורי מס החברות ומס ההכנסה על יחידים: שיעור מס החברות הממוצע (סטוטטורי) במדינות ה-OECD ירד מ-38% בשנות ה-90 ל-30.6% ב-2003 ול-25.3% ב-2016. אלא שבשלב מסוים הפנימו קובעי המדיניות שהמפסידות היחידות מהמרוץ שמתנהל בין המדינות הן המדינות עצמן, משום שמדובר במרוץ שיוביל אותן, בסופו של דבר, לאיפוס המסים - מה שמכונה באנגלית Race to the Bottom ("מרוץ לתחתית").
על רקע ההבנה שמהתחרות בין המדינות כולם מפסידים, נולדה יוזמת ה-BEPS, שעלתה לראשונה בדיוני ה-G-7. הרעיון היה לבצע מהלך בינלאומי מתואם לשינוי כללי המס באופן שיקשה כמה שניתן על הסטת הרווחים. כללי ה-BEPS נוסחו וקודמו על ידי ארגון המדינות המפותחות (OECD), שהציג אותם ב-2013. מאז חתמו על הכללים 82 מדינות - מה שאומר שמי אינו מציית לכללים, מצטרף לרשימה שחורה מאוד לא מכובדת. 2016 היא השנה הראשונה שבה הכללים מופעלים. דצמבר 2017 הוא נקודת המבחן הראשונה של הכללים, משום שזהו מועד סיום הגשתם של דוחות המס לשנת 2016.
ה-BEPS וההתמודדות הישראלית
(BEPS (Base erosion and profit shifting - מה מסתתר מאחורי השם הבלתי קליט הזה? כדי להילחם בתופעה של הסטת הרווחים, קובעים כללי ה-BEPS שני עקרונות בסיסיים: הצמדת הרווח למקום שבו הוא נוצר, ושקיפות.
ניקח כדוגמה את חברה איקס - חברת הייטק אמריקאית, שמרכז הפיתוח שלה נמצא בישראל. עד היום נהגה אותה חברה לרשום את הפעילות של מרכז הפיתוח הישראלי כ"קוסט פלוס" - כלומר, התקשרות דומה לחוזה קבלן-מזמין, שבו משלם המזמין לקבלן את הוצאותיו (שכר עובדים, שכירות בניין וכדומה) בתוספת רווח בסיסי. את הערך המוסף שהניבה הפעילות בישראל, את הכסף הגדול שהכניסו הפיתוחים הטכנולוגיים, או במלים אחרות, את נכסי הקניין הרוחני (IP), רשמה אותה חברה אמריקאית במקלט מס, נניח ברמודה.
כללי ה-BEPS אינם מאפשרים יותר את התכנון הזה, משום שהם קובעים שהרווח חייב להיות מיוחס למדינה שבה הוא נוצר (Align profit with value creation). כדי לוודא שזה אכן קורה, נקבע הכלל המרכזי השני - שקיפות - המחייב את התאגידים לגלות לרשויות המס את מלוא המידע על שרשרת הערך הבינלאומית שלהם. במקביל הרחיב מנגנון ה-BEPS את מנגנוני שיתוף המידע בין רשויות המס השונות. התוצאה הפרקטית של יישום הכלל השני הייתה הצפת רשויות המס בעולם במידע - והכנסות עתק לחברות המתמחות במערכות לניתוח ביג דאטה.
בישראל פועלים יותר מ-300 מרכזי פיתוח של חברות ותאגידים בינלאומיים. לקראת יישום עקרונות ה-BEPS הבינו כאן שמדובר בסכנה, אבל גם בהזדמנות. אם החברות הבינלאומיות יחליטו להעביר את מרכזי הפיתוח שלהן למדינות שבהן המס נמוך יותר, עלולה תעשיית ההייטק המקומית לספוג מכה קשה - ויחד איתה המשק כולו. מצד שני, אם יחליטו החברות הבינלאומיות להשאיר כאן את מרכזי הפיתוח ואולי אף להעביר לישראל IP - הרי שמעבר לתרומה לכלכלה ולתעסוקה, גם המדינה תרוויח מכך הכנסות הרבה יותר משמעותיות ממסים, הודות למיסוי הערך המוסף האדיר המיוצר במרכזים.
התוצאה הייתה הכנסת מסלול ההייטק בחוק לעידוד השקעות הון. המסלול החדש מבטיח לחברות הייטק שיישארו כאן, כמה אטרקציות עיקריות: הראשונה והבולטת היא הורדת מס החברות. מס החברות הכללי בישראל עומד על 23%. חברות שמייצאות את תוצרתן משלמות מס מופחת של 7.5%, אם הן פועלות מאזורי פריפריה (אזור פיתוח א') או 16% אם הן פועלות מאזורים אחרים. מסלול ההייטק מאפשר לחברות לשלם מס מופחת של 12% או 6% (לחברה שמחזור עסקיה מעל 10 מיליארד דולר) וסוכריה נוספת: בעלי המניות של החברה (בדרך כלל החברה האם) ישלמו מס מופחת של 4% על דיבידנדים שתשלם חברת ההייטק (לעומת מס של 30% שמשלמים בעלי שליטה על דיבידנדים).
אטרקציה נוספת הייתה מסלול ירוק לתשלום מסים, שמאפשר לחברות לעבור את תהליך המס ללא התערבות של פקידי רשות המסים, והבטחת יציבות שהמשטר החדש לא ישונה במשך 10 שנים.
השריף טראמפ מגיע לעיר
רפורמת המס של טראמפ קטעה את השאננות שהשתררה בישראל אחרי הכנסת תיקוני החקיקה ומסלול המס האטרקטיבי לחברות ההייטק. הסימן המדאיג הראשון, שעליו דווח גם ב"גלובס", היה כששמונה חברות ענק אמריקאיות, שהתעניינו בהעברת מרכזי הפיתוח שלהן לישראל, בעקבות הכנסת מסלול ההייטק לחוק לעידוד השקעות הון - הודיעו בעקבות הרפורמה כי הן מקפיאות את המגעים.
המהלך של טראמפ שייך לסוג הראשון, הבעייתי, של התמודדות עם הסטות הרווחים. לא מדובר כאן במהלך בינלאומי מתואם כמו יוזמת ה-BEPS, אלא במהלך חד-צדדי, שלא לומר אגואיסטי, של הנשיא האמריקאי, שמזרז את המרוץ לתחתית ופועל לטובת האינטרסים של ארה"ב על חשבון האינטרס המשותף (ביקורת דומה, אגב, אפשר להשמיע גם על המהלך הישראלי של הורדת המס לחברות ההייטק).
לזכותו של טראמפ ייאמר שהוא בא לתקן עיוות היסטורי - את העובדה שארה"ב נותרה הרחק מאחור במרוץ לתחתית. משטר המס האמריקאי, ששונה באחרונה בתקופת ממשל רייגן, התייחס למציאות מיושנת ולא רלוונטית, ששררה בשנות ה-80.
בלי לפרט את שלל העיוותים והקשיים שהציבה מערכת המס בפני תאגידים אמריקאיים, נציין רק ששיעורי מס החברות בארה"ב עמדו עד לרפורמה של טראמפ על 40%, ובניו-יורק וקליפורניה סביב 45%. פערי מיסוי כה דרמטיים תמרצו את התאגידים האמריקאיים להסיט רווחים - למדינות בעלות משטרי מס נמוכים כמו אירלנד או למקלטי מס אקזוטיים, והתוצאה - רווחים כלואים בהיקף של 3 טריליון דולר, לפי הערכות, שהתאגידים האמריקאיים השאירו בחו"ל ונמנעו מלהביא לארה"ב.
המהלך של טראמפ הגיעו אמנם באיחור של כמה עשורים, אבל בוצע במהירות מפתיעה. החוק אושר בקונגרס ב-22 בדצמבר ונכנס לתוקף כבר ב-1 בינואר. בקהיליית רואי החשבון מתבדחים שהקורבנות המיידיים של הרפורמה היו יועצי המס, שנאלצו לבלות את חופשת חג המולד שלהם במשרד, בניתוח והבנה של 1,200 עמודי הרפורמה של הנשיא האמריקאי. אבל לא צריך לרחם עליהם: בכסף שירוויחו משעות העבודה הנוספות האלה, הם יוכלו לממן לעצמם לא מעט חופשות במקלטי מס אקזוטיים.
אז מה בעצם עושה רפורמת טראמפ
המהלך הראשון והמוכר ביותר הוא הורדת שיעור מס החברות בחוק מ-35% ל-21%. ההורדה הדרמטית הזו של שיעור המס בכ-40% מוחקת באחת את הפער שנוצר בין ארה"ב לשאר המדינות המפותחות. זהו צעד שיזרז מן הסתם את המרוץ לתחתית מצד אותן מדינות שירצו לשמר פער מול ארה"ב.
הצעד השני המשמעותי שרפורמת טראמפ עושה, מכוון נקודתית להתמודדות עם הסטת הרווחים. מדובר ב-Mandatory Repatriation Tax - מס חד-פעמי של עד 15% על כלל הרווחים שצברו התאגידים האמריקאיים מחוץ לארה"ב.
המהלך הזה דורש הסבר קצר. רפורמת המס של טראמפ משנה, למעשה, את שיטת המס בארה"ב, משיטה שמטילה מיסוי על בסיס פרסונלי (כלומר, על רווחים שנכנסים לכיסיהם של אישים ותאגידים אמריקאים באשר הם) לשיטת מיסוי טריטוריאלית (כלומר, על רווחים שמופקים בארה"ב).
המס הזה מנוגד לכאורה לרעיון הטריטוריאלי, אבל למעשה הוא נועד "ליישר קו": לבטל את התמריץ שיש לתאגידים האמריקאיים להחזיק ברווחים כלואים מחוץ לארה"ב, בכך שישלמו בכל מקרה מס, אבל בגובה מופחת של 15% (מזומן וניירות ערך) או 8% (רכוש קבוע). החברות האמריקאיות יכולות לפרוס את תשלום המס הזה על פני שמונה שנים, אבל כבר השנה דיווחו חברות ציבוריות רבות על הוצאות מס גדולות עבור ה-Mandatory Repatriation Tax.
אחרי המס "מיישר הקו" שמטילה הרפורמה, באים צעדים נוספים שנועדו לתמרץ את החברות האמריקאיות להעביר את פעילותן מחו"ל לארה"ב. בין הצעדים השונים יש כמה שמשפיעים ישירות על חברות שפועלות בישראל.
קחו, למשל, את ההוראה שזכתה לשם המרנין GILTI - ההוראה הזאת פוגעת בכל חברה אמריקאית שיש לה פעילות בחו"ל, שמוטל עליה מס נמוך במיוחד. הדוגמה הבולטת ביותר בישראל היא אינטל, שפעילות הייצור שלה, לפי פרסומים, ממוסה בהתאם למסלול אסטרטגי, שמטיל עליה מס אפקטיבי של 5%. על פי הוראות ה-GILTI, חברות כמו אינטל יחויבו בתשלום מס מיוחד בשיעור אפקטיבי של 13.125% על רווח עודף שהפיקו כתוצאה מתשלום מס בחו"ל, שהיה נמוך מ-10.5%.
הוראה בעייתית אחרת, שזכתה לכינוי BEAT, יוצרת בעיה לחברות זרות שמחזיקות בפעילות כלכלית משמעותית (מחזור עסקים של יותר מ-500 מיליון דולר) בארה"ב. ההוראה הזאת, שנועדה להרחיב את בסיס המס בארה"ב, מטילה מס אחיד של 10% על רווחים המופקים בארה"ב, תוך שהיא מבטלת את ההסדר הקיים, שאפשר לחברות לקבל הוצאות למו"פ.
בעיה נוספת נוצרה עבור חברות טכנולוגיה ישראליות גדולות, שרוכשות חברות בארה"ב, בין אם בשביל לייצר ערוצי הפצה נוספים או בשביל לייצר סינרגיה עם הטכנולוגיות שלהן. חלק גדול מהחברות האלה לקחו מימון לצורך הרכישה, ורצו לקזז אותו כנגד ההכנסה - מה שלא יתאפשר להן לעשות מכאן ולהבא.
"יש פה סט חדש של כללים"
מאז השקת הרפורמה עסוקות החברות הישראליות בעיקר בחישוב מחדש של כל המהלכים האפשריים. "מה שטראמפ עשה היה בעצם Reshuffle של הקלפים", אמרה דינה פסקא-רז, שותפה וראש מחלקת המיסוי הבינלאומי ב-KPMG סומך חייקין. "הוא חילק את הקלפים מחדש, ועכשיו כל השחקנים פותחים ידיים ומנסים להבין איזה קלפים יש להם ביד. יזמים חושבים מחדש איפה כדאי להם לפתח את הקניין הרוחני. תאגידים בינלאומיים חושבים מחדש איך להקצות את הסיכונים על פני הגלובוס".
לדברי פסקא-רז, "יש פה סט חדש של כללים, שמחייב חשיבה מחדש אצל טווח רחב מאוד של שחקנים: חברות שהקימו חברה בארה"ב וההנהלה שלהן יושבת בישראל; יזמים שרוצים להקים סטארט-אפ ומתלבטים אם לפתח את הקניין הרוחני בישראל או בארה"ב; קרנות הון סיכון אמריקאיות, שהשקיעו עד היום בחברות ישראליות בגלל פער המיסוי הדרמטי, אבל מעדיפות כעיקרון להשקיע בחברות האמריקאיות המוכרות להן; ולבסוף, מדינת ישראל עצמה, שגילתה שידידתה הטובה ביותר הזיזה לה את הגבינה וטרפה את הקלפים".
אז מה עושים עכשיו? בהתייעצויות פנימיות בממשלה התקבלה החלטה לפעול בדיסקרטיות מול האמריקאים בניסיון לשכנע אותם לקבל פרשנות לרפורמת המס, שפוגעת פחות באינטרסים הישראליים. המסלול לעשות זאת הוא האמנה הבילטרלית למניעת כפל מס בין ישראל לארה"ב. הדיסקרטיות כאן היא מלת המפתח, משום שבכל העולם עוקבים בעצבנות רבה אחרי הרפורמה, ובוודאי לא ישמחו לגלות שישראל זכתה לוויתורים מיוחדים מארה"ב.
במקביל בוחנת ישראל את האפשרות לעשות מהלכים חד-צדדיים, כמו למשל, לשפר עוד יותר את מסלול ההייטק בחוק לעידוד השקעות הון, או להבטיח סוג של שיפוי לחברות שייפגעו כתוצאה מכללי המיסוי החדשים של טראמפ. בישראל לא ממהרים להחליט אילו צעדים לנקוט, ובמקרה כה מורכב ורגיש, אפשר להבין זאת.
ההמלצה של KPMG: "מבנים פשוטים"
כיצד מתמודדים היועצים המקצועיים עם השינויים הטקטוניים במערכת המס? דינה פסקא-רז, שותפה וראש מחלקת המיסוי הבינלאומי ב-KPMG סומך חייקין, רואה את מהלכיו של טראמפ ואת כללי ה-BEPS בהקשר רחב של מציאות חדשה, שבה הציבור, הפוליטיקאים ורשות המסים הופכים לשחקנים הרבה יותר אקטיביים ומבקשים מהפירמות להסביר את תכנוני המס שלהן.
"ההמלצה שלנו להנהלות תאגידים היא להיות מעורבים באסטרטגיית המס של החברות. לא להשאיר את זה למחלקת הכספים", היא אומרת למגזין ההשקעות של "גלובס". "ההמלצה החד-משמעית היא למבנים פשוטים ושטוחים, ושהמנכ"ל, סמנכ"ל הפיננסים והדירקטוריון יהיו מסוגלים להסביר בשלושה משפטים: האסטרטגיה שלנו היא כזאת, הערך נוצר במקום א', הרווחים שלנו שם, יש לנו חברות הפצה ואנחנו משאירים שם 2%-3%. משהו מאוד פשוט וקוהרנטי".
למה זה חשוב?
"כי כיום לא ניתן יותר להסתתר מאחורי חוות דעת משפטיות מפולפלות. ברגע שהדיון, במיוחד בחברות גדולות עם פרופיל תקשורתי גבוה, הפך לציבורי, אתה חייב להיות מסוגל להסביר ולהתגונן ברמה הציבורית, וזה מחייב הסברים פשוטים והגיוניים. למנכ"ל נאמר: 'אם אתה לא מסוגל להגן על זה בעצמך, בשפת בני אדם, אל תעשה את זה".