ישיבת דירקטוריון, אילוסטרציה / צילום: שאטרסטוק
בקשות לתביעות ייצוגיות ונגזרות בנושאים שונים ומגוונים מוגשות מדי יום לבתי המשפט בישראל. העילות: החל מאי-גילוי מידע בזמן למשקיעים ועד להגינותן של עסקאות בעלי שליטה. בהמשך למגמה זו אשר הולכת וגוברת, קרב היום שבו בית המשפט - סביר להניח כי יהיה זה בית המשפט הכלכלי - יידרש לדון בעתירה של בעל מניות נגד החלטה חשבונאית של הדירקטוריון. למשל, האם ההחלטה לאמץ או לא לאמץ תקן חשבונאי המאפשר לחלק דיבידנד, או להכיר בהכנסה, נעשתה לטובת החברה.
כאשר תוגש "עתירה חשבונאית" כזו, אחת השאלות העקרוניות שתעלה היא האם "כלל שיקול-הדעת העסקי" חל גם במקרה זה. במישור העקרוני, "כלל שיקול-הדעת העסקי" מעניק להחלטות עסקיות של מנהלי החברה (הדירקטוריון) חסינות מהתערבות שיפוטית. ברם, בהתאם לתקדים שקבע בית המשפט העליון ב"פרשת בזק" (השופט יצחק עמית ב"פסק דין ורדניקוב"), כלל שיקול-הדעת העסקי לא יחול בהחלטות עסקיות אשר מטבען מעוררות אצל מקבלי ההחלטות מניעים שאינם בהכרח זהים עם טובת החברה.
למשל, התנגדות למיזוג החברה - אף שזה לטובתה - כאשר התנגדות הדירקטורים יכולה להיות מושפעת מהאפשרות שיאבדו את משרותיהם, אם המיזוג אכן יאושר. כאשר ישנו חשש שההחלטה העסקית היא כזו שלדירקטורים ייתכנו מניעים שאינם בהכרח טובת החברה, בית המשפט יבקר את ההחלטה העסקית ויחיל סטנדרט הדורש מהדירקטוריון להוכיח כי החלטתו הייתה סבירה.
התשובה לשאלה - אם החלטה חשבונאית היא כזו שבה ייתכן שלדירקטורים יהיו מניעים שאינם בהכרח טובת החברה - היא שבהחלט יש מקום לסבור כך. שכן החלטות חשבונאיות מעצבות את תוכני הגילוי של החברה וכן משפיעות על חוזים שבהם קשורה החברה, לרבות תוכניות השכר למנהלים.
בנושא הגילוי - בניגוד לדירקטורים ולבעל השליטה בחברה, למשקיעים ולרגולטור אין נגישות ישירה לחברה, ולכן הם תלויים במידע שהיא מגלה. ההחלטה אם לאמץ תקן אשר מחייב שיערוך נכס, משמעה גילוי לציבור של המידע הקשור בערך הנכס. לדירקטוריון יכולים להיות מניעים שונים בתזמון מועד הגילוי, לרבות שחרור המידע לציבור לצורך ייפוי תוצאות תפעוליות חלשות של החברה.
בדומה, החלטה חשבונאית יכולה להשפיע על אופן מדידת הרווח של החברה, ומכך על מגוון חוזים שבהם קשורה החברה. החל מעמידה באמות-מידה בהלוואות (covenants), ועד לאופן חישוב הבונוס למנהלים. במקרים שבהם החברה קרובה להפר אמות-מידה של סדרת אג"ח, או שהרווח המדווח בתקופה הנוכחית אינו מגיע למדרגת הבונוס, ישנו חשש כי מנהלי החברה ישפרו את מצבם באמצעות החלטות חשבונאיות שישפרו את התוצאות המדווחות.
מלבד כל זאת, בהקשר הישראלי קיימת סיבה נוספת אשר מצדיקה, ואף מחייבת, את התערבות בית המשפט בדרך של ביקרות על החלטות חשבונאיות. בישראל, חלים כללי ה-IFRS, כללי דיווח מבית ה-International Accounting Standards Board (ה-IASB). ה-IASB הוא גוף פרטי שממוקם בלונדון, ואשר כתוצאה ממעמדם הנורמטיבי של כללי החשבונאות המקובלים בישראל, קובע בדרך ישירה - מה חברות ישראליות ידווחו וכיצד. הפרת כללי הדיווח של אותו גוף, יכולה גם לעלות לכדי עבירה פלילית בישראל.
כך, חברות ישראליות וחלקים נרחבים מהמשק הישראלי מוצאים את עצמם כפופים, לרבות בפן הפלילי, לנורמות דיווח שקובע גוף פרטי שאינו כפוף לביקורת ישראלית. יש כאן כשל אסדרתי חמור ביותר, כאשר חברות במשק הישראלי, ציבוריות ופרטיות, כפופות לנורמות דיווח שאף גורם ישראלי אינו מעורב ביצירתן.
לא מדובר בכשל תיאורטי: תוכני הדיווח מבית ה-IASB אינם אידיאליים (בלשון המעטה) לצורכי המידע בישראל, שבה הדיווחים משמשים, בין השאר, גם את מערכת המס. דא-עקא, במצב הנוכחי אין לאף גורם ישראלי אפשרות להשפיע על עיצוב תקני הדיווח.
הפתרון הממסדי היחיד הוא מתן חופש פעולה לבית המשפט, לרבות תוך מתן זכות עמידה לחברות אשר יבקשו לסטות מהתקנים בדיווחיהן, וכן לבעלי מניות אשר יבקשו סעד נגד החלטות חשבונאיות אשר אינן משרתות את טובת החברה.
■ הכותב מרצה בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית ומתמחה בחקר יחסי משפט וחשבונאות.