מנהלים את העיר גם אחרי הבחירות
בשבוע שעבר זכיתי לפגוש את ראשת עיריית פריז, אן הידלגו. "זכיתי" - כי על אף שהכרתי קצת את פועלה קודם לכן, אחרי הפגישה הבנתי עד כמה גדולים הפערים בתפיסתה את התפקיד שלה, לעומת האופן שבו הוא נתפס בישראל.
מעבר לעובדה שהידלגו היא אישה פורצת-דרך, הראשונה בהיסטוריה שמכהנת כראשת העיר פריז, נראה שהיא כמעט נולדה לתפקיד. אחת התכונות הנדרשות ממנהיג היא היכולת לחשוב לטווח ארוך ולקבל החלטות לא-פופולריות. שינויים מטבעם הם מורכבים, ארוכים ורצופי מהמורות. מי שלא יודע (או לא מעוניין) להתמודד איתם, חוטא לתפקידו וגם דן את עירו לעתיד מעורפל ולבכייה לדורות.
הידלגו קפצה למים העמוקים, ועשתה זאת כמעט מיד ובלי מצופים: העיר משקיעה ברכישת נכסים בשכונות קיימות, תוך הצבת יעד שאפתני של 25% דיור ציבורי מכלל הדירות בעיר, ובנוסף, הרחיבה את זכות הסירוב הראשונה לקניית נכסים גם ליחידות בודדות, בבתים משותפים על-מנת ליצור תמהיל חברתי נכון.
על-מנת לצמצם את זיהום האוויר בפריז, שהיה מהחמורים באירופה, היא ביצעה שינויים בתחבורה: איסור על כניסת כלי רכב מזהמים לחלקים מהעיר בימים מסוימים; והצבת יעד לאיסור מוחלט עד 2030, השקעה בשבילי אופניים (300 ק"מ ב-2017), העלאת תעריפי החניה, והפיכת חלק מהכביש המהיר לאורך נהר הסיין לפארק לציבור.
בעולם מקביל, במדינה כלשהי במזרח-התיכון, נבחרו בעבר ראשי ערים על בסיס תכונות דומות לשל הידלגו - יושרה, חזון, אג'נדה וקשר לקהילה, ששימשו כעוגן המסייע לניהול ענייני העיר. אולם השנים חלפו, האתגרים השתנו, המסרים התקצרו, והמועמדים התאימו עצמם לרוח התקופה. במאה ה-21 די בקצת כסף פנוי ובאיש יחסי ציבור מוצלח כדי לשפר פלאים את עקומת הסיכוי של מועמד לראשות עיר בישראל.
ואם אין כסף? מתחברים לכסף. בערי ישראל צצים מועמדים ומועמדות, חסרי ניסיון ציבורי ופוליטי, שמעלתם הגדולה היא קשר הדוק לבעלי הון כיזמים, כאנשי עסקים, כקבלנים וכמתווכים, הקרויים בלשון העם "מאכערים", שתפקידם להוות את המקף בין ההון-לשלטון, ואת התמיכה שבלעדיה אין למועמד שלהם סיכוי להיבחר אפילו לוועד השכונה.
על האינטרסים הצולבים ועל החוב שצריך להחזיר אחרי הבחירות, אתם יכולים לחשוב לבדכם. הידלגו, לשם ההשוואה, פילסה את דרכה במערכת הפוליטית העירונית של פריז לאט ובהתמדה, הייתה ראשת מועצת הרובע ה-15 בעיר, וכיהנה גם כסגניתו של קודמה בתפקיד 13 שנה (האישה הראשונה גם בתפקיד זה). יחי ההבדל הגדול.
וההבדל בין ישראל לפריז לא מתמצה בתרבות שלטונית ובנורמות ציבוריות, אלא משפיע ישירות על החיים של כל מי שחי בעיר. התושבים בוחרים מנהיג שיצעיד את עירם קדימה, על-ידי מימוש הבטחותיו וחזונו. בפועל, תרבות השקר הישראלית זוקפת קומתה גם כאן, כאשר חלק מההבטחות נשכחות כלא היו, וחלק נוסף עוברות "מיתוג מחדש", ביטוי מכובס למהלכים שנועדו בעיקר לשמור על כיסא המועמד הנבחר. מעטים הם נבחרי הציבור, ויש כאלה, הנשארים נאמנים לעקרונותיהם ולחזון שאותו הציגו טרם נבחרו.
הסופר-המחזאי הצרפתי, מרסל איימה, אמר ש"כאשר פריז מנוזלת, צרפת כולה מקנחת את אפה", והצליח בשמונה מילים שנכתבו ב-1938 לתמצת את תפיסת העיר המודרנית של המאה ה-21. בעוד ראשי רשויות בישראל נכנעים לגחמות השלטון המרכזי, וחותמים על הסכמי-גג, שאולי יכסו מעט על הגירעון ההולך ותופח, אבל יותירו עיר גרועה ולא מתפקדת, אן הידלגו מבינה כי תכנון עירוני נכון הוא מפתח לאיכות חיים לתושבי העיר, וכי לפריז יש תפקיד חשוב כמנוע הצמיחה הלאומי המרכזי של צרפת כולה.
אפשר לדון על הדרך או הסגנון, אבל על אי-אפשר להתווכח - הידלגו פועלת על-פי תוכנית מסודרת להגשמת חזונה, לא חוששת מביקורת, ומבינה שתפקידה הוא להיטיב עם תושבי העיר, גם הרבה אחרי שתפקידה יסתיים.
השורה התחתונה, לכו תסבירו את זה לפוליטיקאים ישראלים. ועוד בשנת בחירות.
■ הכותבת היא אדריכלית, מומחית לקיימות וממובילות מטה המאבק לבינוי שפוי.
