ערים ירוקות עשירות מול עניות
ההכרזה המסורתית על "עשר הערים הירוקות" בישראל, שתתקיים במסגרת תערוכת קלינטק הבינלאומית בסוף החודש, מזכירה לנו שוב את הצורך להגדיר "מהי עיר ירוקה". כדי להתמודד עם הסוגייה, גופים שונים ניסו למצוא נוסחה שתהלום את ההגדרה של "עיר ירוקה". ההגדרה של התחרות מתבססת על הערכת העשייה של הרשות המקומית בעשרה תחומים עיקריים, בהם שימוש יעיל וחסכוני במים, חיסכון באנרגיה ושימוש באנרגיה חלופית, פעולות לחינוך סביבתי, ניקיון וטיפוח טבע עירוני; במיוחד בהקשרים של פארקים וחופי ים, עידוד השימוש בתחבורה ציבורית, אימוץ מדדים לבנייה ירוקה ועוד.
המשרד להגנת הסביבה, המעודד ותומך בפעילויות סביבתיות שונות ברשויות המקומיות, נמנע עד כה מלהגדיר חד משמעית מהי עיר ירוקה, ומסתפק במדדים נקודתיים כגון "תג סביבה" המתייחס לפעילות של הרשות המקומית ולאו דווקא של העיר עצמה, או בעידוד החלת התקן לבנייה ירוקה.
מי שניסה להרים את הכפפה, ולא במקרה, היה "פורום ה-15" של הרשויות המקומיות החזקות והגדולות בישראל. במסגרת זו, השיק הפורום את "ברית ערים לאיכות הסביבה", הקובעת סטנדרט אחיד לקידום הקיימות העירונית מול האתגרים האורבניים של גידול באוכלוסייה, צפיפות, תחבורה וכדומה. הרעיון הוא, שאימוץ כללי "הברית" יתרום להעצמה של הקהילה המקומית, ויעודד את התושבים לחיים עירוניים איכותיים ומהנים יותר.
גם "פורום ה-15" משתמש למעשה במדדים דומים להגדרת "עיר ירוקה", ומתייחס לנושאים עירוניים, כגון גינון ונטיעת עצים, שימוש וניהול במי נגר, מיחזור, סלילת שבילי אופניים וכדומה. נקודת החולשה במדדים אלה היא השימוש במונח הקיימות, המנחה אותנו להשתמש בדרך מושכלת במשאבים הטבעיים שלנו, כמו מים, קרקע ואנרגיה, על-מנת להשאיר מספיק לדורות הבאים.
השאלה המרכזית היא - האם ניתן להשוות קיימות בעיר חזקה ומבוססת, כמו הערים החברות ב"פורום ה-15", לקיימות ביישובים חלשים שאינם חברים בפורום, כגון עיירות-פיתוח השוכנות בפריפריה, יישובים ערביים או חרדים.
יתרה מכך, מבחינה סביבתית נוצר מצב פרדוקסלי, שלפיו דווקא יישובים קטנים וחלשים, שלכאורה לא עושים הרבה למען הסביבה, תורמים לאין שיעור יותר למען הסביבה לעומת יישובים חזקים המיישמים תוכניות גרנדיוזיות. כך למשל, ביישוב חרדי או בעיירת-פיתוח, התושבים משתמשים הרבה יותר בתחבורה ציבורית מאשר ביישובים מבוססים, ובכך מורידים ומצמצמים את השימוש ברכב פרטי, ואת זיהום האוויר הכללי.
כמו כן, ביישובים "החלשים" רווחים המגורים ב"שיכוני רכבת" עם דירות קטנות ושטחים ציבוריים קטנים יחסית, אם בכלל. כך שאולי לא ברצונם תורמים התושבים לשימוש יעיל וחסכוני יותר בקרקע.
במצב זה, האתגר הרובץ לפתחנו הוא למצוא דרכים לעודד ולהנחות דווקא את היישובים הללו - הערביים, החרדים, עיירות-הפיתוח - כיצד להשתמש במשאבים הטבעיים העומדים לרשותם באופן יעיל, חסכוני, אשר ישפר את איכות חייהם. המשרד להגנת הסביבה ויתר המשרדים הממשלתיים, נדרשים לתת את חלקם במימון פעילויות אלה.
הדרך הנכונה להתמודד עם הסוגיה היא על-ידי ייחוד קטגוריות של "עיר ירוקה" ליישובים קטנים וליישובים מן המגזר; סוג של העדפה מתקנת. למשל, כך זכתה העיר אלעד בפרס על העבודה יוצאת הדופן שלה לקידום הקיימות בקרב האוכלוסייה החרדית.
יש דרכים נוספות להתייחס ל"ירוק" ביישובי ישראל, בדומה למקובל בעולם; בעיקר בעידן של בנייה מואצת והפשרת קרקעות המשפיעות על הסביבה. אבל מעבר לכול נציין, שקיימות אינה רק מושג המתייחס לאיכות סביבה. זו דרך חיים חברתית, המבוססת על צדק בין האדם לסביבה, ויותר מכך, צדק בין בני-אדם לבני-אדם אחרים.
■ הכותב הוא מתכנן ערים ויועץ סביבתי.
