גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

עו"ד מימי צמח. צילום: יונתן בלום/ איפור: מיכל אזאצ'י

האקסטזה שמייצרת זירת הסטארט-אפים משתלטת על הכותרות הראשיות של העיתונות הכלכלית כבר שנים. בעידן אקספוננציאלי כמעט 5 מיליארד דולר מגויסים בשנה לזירה הזו. 6,000 סטארט-אפים פועלים בישראל, ורק בשנה החולפת נחתמו מעל 100 עסקאות אקזיט בהיקף של כ-23 מיליארד דולר. העסקאות המסנוורות לא עוברות מעל הראש של אף אחד מאיתנו. יש להן השפעות שזולגות הרבה מעבר לתחום הכלכלי. האתוס התרבותי הולך ומשתנה לנגד עינינו בעקבות סיפורי ההצלחה הפנומנליים, שגורמים לנו לחשוב כמה שהחיים יכולים להיות מובּיליים. כמה שגם לנו זה יכול לקרות, כל הטוב הזה.
בגלל ריבוי ההצלחות נראה כאילו בעשור האחרון עברנו סוג של אינדוקטרינציה, שמביאה אנשים מוכשרים רבים לחשוב שהקמת סטארט-אפ היא הצעד המתגמל ביותר עבורם. האקזיט, הרי, מחכה מעבר לפינה.
תחת ידיה של מימי צמח, עורכת הדין המובילה בתחום ההייטק, עוברות מאות עסקאות של סטארט-אפים. היא מייצגת מאז שנת 92' סטארט-אפים וגם קרנות הון סיכון ומשקיעים פרטיים. היא מלווה את השחקנים בזירה מקרוב, ורואה גם את החצר האחורית, זו שלא כותבים עליה בעיתונים. והיא נוצצת פחות. הרבה פחות.
מה עשתה לנו תרבות האקזיט? איך היא משפיעה עלינו כחברה?
"הפכנו תרבות של אינסטנט וקצוות. אני עובדת עם סטארט-אפים 25 שנה. כולם רצו קדימה, כולם 24/7. בעשור האחרון נהיינו סטארט-אפ ניישן, אבל נוצר עיוות. כל הזמן אתה שומע פינג של מישהו שעשה אקזיט, וזה משגע אותך. הוא התחיל איתך באותה נקודה, ופתאום הוא עשיר. ואתה לא".
זה לא רק עשיר, זה בא עם סט ערכים שלם, שהפך להיות סט הכיסופים שלנו.
"כסף, גלובליות, מידע שזורם על הסטארט-אפ שלהם בכל העולם, כולם מכירים את אלה שעשו אקזיט בכל מקום. 'דיי מייד איט ביג'".
אבל בסופו של דבר האקסטזה הזו מייצרת תודעה חברתית כוזבת.
"יש תחושה שזה קורה בבת אחת. הנה הוא היה איתי בבית ספר, ובום הוא מיליונר. זה גורר שתי תוצאות מרכזיות: האחת, שדברים קורים בן לילה. השנייה, שיש פסגת הצלחה שצריך להגיע אליה, ואם לא נגיע - נכשלנו".
ההצלחה והכישלון עוברים תהליך של הגדרה מחדש.
"העולם באינסטנט: הצעירים היום חיים בעולם שבו התגמול הוא מיידי, ניתן להשיג הכול מיד. גם התעשייה מגיבה לזה: הקצב הרבה יותר מהיר, סרט או ספר שבו העניין לא מגיע מיד - נכשל, אספקה של מוצרים היא מיידית, אחרת לא נרכוש אותם, כל התעשייה רק הולכת ומתפתחת בכיוון הזה של המיידיות. היום אתה הופך מאנונימי לנטע ברזילי בשנייה, אותו דבר קורה בתחום הסטארט-אפ".
קשה להישאר מחוץ לצנטריפוגה הזו ששואבת אליה. הסטנדרטים השתנו.
"אנשים רואים את זה ואומרים אני מוכרח גם כן לעשות את זה. זו הופכת להיות תרבות של קיצורי דרך ותרבות של רק אחד זוכה - רק אחד כוכב נולד. ואם אני צריך להגיע למיליארד - אני חייב לעשות את זה בקפיצות. אין לי זמן לבזבז בדרך. אנשים רוצים להגיע לפסגה, ההר עצמו כבר לא מעניין אותם".
כולם רוצים להגיע לפסגה, אבל רק מעטים בסופו של דבר מגיעים.
"וזה מביא לתוצאה השנייה: יש פסגה שחייבים להגיע אליה, ומי שלא מגיע - נכשל. מי שהגיע גבוה במעלה ההר אבל לא נגע בפסגה, לא באמת עשה את זה. וזה משפיע על כל התחומים, על הסטארט-אפים, שמכוונים לאקזיט - כבר לא די בחברה מרוויחה שמחלקת דיבידנדים מדי שנה. סטארט-אפיסטים בונים חברות לאקזיט - חברות שיהיו אטרקטיביות לרוכשים. זה משפיע אפילו על השפה שלנו".
הצעירים היום מדברים במונחים של 'מושלמות'. זה מושג שלא היה קיים בז'רגון עד לאחרונה.
"אם בחורה תעלה תמונה שלה לאינסטגרם, ולא תקבל מיד 200 או 300 תגובות של כמה היא מושלמת, ומספר עצום של לייקים, היא תוריד את התמונה. מושלמת. לא סתם יפה או מעניינת - מושלמת. איבדנו את האמצע ואת האותנטיות. כי אותה בחורה הרי יודעת שהיא לא מושלמת, היא לא באמת מאמינה לפידבק המושלמות שהיא מקבלת, ואז היא נשארת בלי כלום".
דינך ליפול.
"דינך ליפול, ברוב המכריע של המקרים, כי החיים הם האמצע. וגם אם נניח שהגעתי ואני בפסגה, אני כל הזמן הולך על הצוק. נתנו לי כבר את הכותרת של מושלם, ואני עסוק בלתחזק אותה. זו עבודה קשה מאוד!".
זה מקום מאוד פגיע להיות בו.
"זה הדרייב לעבוד מסביב לשעון יום ולילה רק לא לעצור, כי אם נעצור - הכול נופל".
אתה חייב להתיישר עם אתוס הווינריות.
"כי אם אתה אומר שלא הצלחת - זה אסון".
אם על פי הסטטיסטיקה רק 5% מהסטארט־אפים מצליחים, מה זה אומר על כל ה־95%?
"זה עובד רק לאחד מתוך עשרת אלפים שהקימו סטארט-אפים. התוצאה היא שאנחנו מייצרים 9,999 מאוכזבים. מעטים מצליחים, וכל היתר מתוסכלים. התרבות הזו מייצרת דור שלם של אנשים שמסתובבים עם דימוי עצמי של כישלון".
ועכשיו הרבה מאוד יזמים מכוונים לסטארט־אפים שהם יוניקורן, ששווים מעל מיליארד. יש רק עשרה יוניקורן של ישראלים.
"ויש אלפי סטארט-אפים שלא עמדו בציפיות. בתקופה של ההורים שלי, אם מישהו הקים חברה שמפרנסת בכבוד 20 איש, הוא הצליח. בתקופתנו, אם הקמת סטארט-אפ ולא גדלת מעבר ל-100 עובדים, אז יש בעיה".
מניסיונך, כמה קשה הם לוקחים את זה?
"קשה מאוד. אין להם זמן לבנות את החברה נכון, כי הם רצים. במידה מסוימת זה מה שהופך אותנו לסטארט-אפ ניישן. זה גורם לכולנו לרוץ קדימה נורא מהר. אנחנו אלופים בלרוץ 100 מטר, אבל אחר כך צריך לשנות סגנון ריצה כדי להמשיך ולהצמיח חברה, ובדרך כלל אנחנו לא מתאימים לסגנון של ריצה ממושכת, שהוא הכרחי לתחזוקת חברה מצליחה לאורך זמן.
"הייתי בכנס על הביטקויון וברקע, על מסך גדול, הוצגו כל העסקאות שנעשות באותו זמן בביטקוין. כל עסקה הוצגה כבועה על המסך, שגודלה כגודל העסקה. פעם בכמה דקות, בין הבועות הקטנות, עלתה בועה ענקית של מישהו שעשה עסקה בעשרות מיליוני דולרים. ואז אתה פסיכולוגית כבר לא יכול להתעסק עוד בעסקה של 1,000 דולר לפה או לשם, זה נעשה חסר ערך. יש אינפלציה, שבה הערך של הדברים יורד כל הזמן".
כשהייתי בעמק הסיליקון באוניברסיטת סינגולריטי הדהים אותי לגלות איך מדרבנים אותך לחשוב על הרעיון שישנה חיים למיליארד איש. פחות מזה, זה משחק של קטנים. יש פרדיגמה תרבותית שמזלזלת בכל מה שלא נוגע במספרים הגדולים.
"מוצר שמאות אלפים יקנו כבר לא מעניין, כי החברות המעניינות מוכרות למיליונים. אין כמעט סטארט-אפ שלא אומר: השוק הישראלי קטן מדי בשבילי. פעם ישראל הייתה שוק מדהים. היום, בגלל שכל השוק העולמי נגיש, השוק הישראלי הפסיק לעניין. יש בזה משהו עצוב. בכזו קלות מוותרים על הקהילה וחושבים רק בענק.
"באים אליי עם מצגות ואומרים 'זה שוק של 2 מיליארד איש. מספיק שיהיו לי 10% מהשוק, מכרתי ל-200 מיליון איש ב-10 דולר, אני כבר נהיה מיליונר. ואני צנוע - רק 10% מרקט פנטריישן (חדירה לשוק)'".
האתוס העכשווי הוא לחשוב רק בגדול, ולצמוח בהתמדה, כי אם לא, נמות.
"בגלל התפיסה ה'ערכית' החדשה שאם אני לא מצליח בגדול אני לא שווה. זה משהו שמשפיע על כל החברה - זו הופכת להיות חברה של שחור או לבן: או שהקמתי חברה של מיליונים, או שאני לא מעניין".
את סטיב ג'ובס העיפו המשקיעים והביצועים של החברה ירדו.
"מותר שירדו. אז מה אם הביצועים ירדו. נורא קשה לנו לקבל את זה בעולם של שלמות".
כל החברות הציבוריות חיות את הציווי לצמוח מרבעון לרבעון.
"הריצה הזו קדימה והפיכתנו לתרבות אינסטנט גורמת לכך שאנחנו נמדדים בטווחי זמן נורא קצרים. חברה שהשווי שלה ירד, אפילו זמנית, מוכתמת בחותמת נוראית. ייתכן שבחברה עושים עצירה לרגע. אולי הם חושבים ומתכננים מחדש. דווקא אם נעצור ונבקר את המוצר שלנו, אולי נמצא דרכים לשפר אותו ולשפר את הרווחים, במקום לרדוף אחרי אקזיט מיידי למוצר הקיים".
בהייטק יש מעט מאוד טולרנטיות של משקיעים לעצירה.
"נכון. זה אבסורד. יש לי לקוח שלחברה שלו יש 70 חברות בנות. הוא עובד בלי תוכנית עסקית לחברות הבנות. הוא הסביר לי פעם: 'המנהלים בחברות הבנות לוקחים את התוכנית משנה שעברה, מוסיפים עוד 10% וזו התוכנית העסקית שלהם לשנה הבאה. אני לא רוצה שיחשבו גידול כל הזמן. לפעמים צריך לעצור את המרוץ אחרי ההכנסות אפילו במחיר של להגדיל הוצאות ולשנות כיוון. אני רוצה שמנהל ירגיש חופשי לעשות את זה. שלא יפחד להפר את התוכנית העסקית אם זה דרוש לצורך שינוי כיוון'.
"כשאני כל הזמן נבחן לפי כמה אני מצליח בעבודה והאם אני מביא את המספרים, אני כל הזמן בסטרס מטורף, ואני לא בטוחה כמה זה יכול להיות חיים טובים".
תרבות האינסטגרם מטפחת את זה, פוסט הוא טוב אם הוא מביא הרבה עוקבים. אתה כל כך בתוך המציאות המדומה שאתה לא רואה את העיוות.
"עוקבים זו קרבה? הפכנו את ההצלחה למבחן המושלמות. אם אני מושלם אני מצליח. אם יש לי הרבה עוקבים אני אהוב. מה שכחנו בדרך? קרבה ואושר. אם יש לי 10 אלפים עוקבים, סביר להניח שאין לי יחסי קרבה עם אף אחד מהם. אנחנו מאבדים הרבה בתרבות של המושלמות. מאבדים את האותנטיות, את הקרבה ואת הסיפוק. הסיפוק מגיע מהדרך הארוכה שצריך לעבור, לא מהקפיצה מיד לקו הסיום".
עשית אקזיט. ואז מה?
"חבר שלי הביא את החברה שלו למחזור של 300 מיליון דולר וקיבל הצעת רכישה. לכאורה, הצלחה מסחררת. לפני שקיבל את ההצעה הוא אמר לי: 'תביני, אני מפחד. מה אני אעשה אחרי זה?'".
אז מה באמת עושים אחרי האקזיט?
"יש כאלה שקונים מטוס ויאכטה, מחליפים את הבתים ואת המכוניות. אבל גם הם, כמו רוב מי שאני מכירה שעשה אקזיט, לא פרשו. כי הם עדיין רוצים להיות רלוונטיים. להיות בעשייה".
את אישית מציבה יעדים מאוד גבוהים לעצמך, נכנסת חזק למרתונים.
"גם אני חטאתי בלהגדיר לעצמי פסגה ולשכוח את הדרך. יש המון סיפוק בלשים לעצמך יעד רחוק ולהשיג אותו. אתה מתמכר לזה, להשגת יעדים.
"עשיתי שלושה מרתונים. רציתי לרדת מארבע שעות, זה היה החלום שלי. באחד המרתונים, אחרי 13 קילומטר, התחלתי להרגיש לא טוב. בקילומטר ה-17 הרגל התכווצה והתקפלה לי ולא הצלחתי ליישר אותה. אבל הייתה לי מטרה, אז האופציה לעצור לא הייתה קיימת. מבחינתי לא לסיים את המרוץ זה היה להיכשל. ולהיכשל לא הייתה אופציה. אז המשכתי עוד 25 קילומטר בצליעה וסיימתי בסוף ב-5:40 שעות, ובסבל לאורך כל הדרך".
מה הבנת על עצמך מההתנסות הזו?
"רק שנה לאחר מכן הבנתי שלעצור זה לא כישלון. שההצלחה מורכבת לא רק מקו הסיום, אלא גם מהאימונים במשך חצי שנה לפני המרוץ, ומהפרגון של המשפחה והתמיכה של החברים שנסעו איתי לעודד, וההצלחה היא החיבוק של האוהבים, גם אם לא אגיע לסיום.
"לא היה לי האומץ לעצור באמצע כי לא הבנתי שיש המון סיפוק גם מהדרך, לא רק מהפסגה. היום אני מבינה את זה. עשיתי מרתון בטבריה עם בעלי. הילדים חיכו לנו באמצע הדרך ונתנו לנו חיבוק, ופגשו אותנו שוב חצי קילומטר מהסוף ורצו איתנו לקו הגמר.
"את הרגעים האלה של האהבה והתמיכה שקיבלתי מהמשפחה אני אזכור הרבה יותר מאשר את התוצאה. עם כל הכבוד למרוץ שלנו לפסגה, אסור לוותר על הדרך. אי אפשר באמת להשיג סיפוק בלעדיה, ואי אפשר להשיג קרבה בלי השיתוף בקשיים שבדרך".

החיים אחרי האקזיט

"סטארט-אפים ואקזיטים הם חלק חשוב מהתרבות", אומר יובל טל, שכבר עשה אקזיט ענק. טל הוא המייסד של פיוניר, חברת הפינטק הגדולה והמצליחה בישראל, ואחת החברות הישראליות המצליחות בעולם, עם שווי של כמיליארד דולר. עוד קודם לכן עשה אקזיט עם החברה הראשונה שלו, בורדרפרי.
"כשאתה נכנס לסטארט-אפים יש חוקי משחק כמו בשחמט. כשאתה בונה חברה ולוקח כסף מאנג’לים וקרנות, הם רוצים את הכסף שלהם בחזרה עם מכפיל גבוה מאוד. אחת לעשר חברות תצליח להחזיר את ההשקעה, רוב החברות ייפלו. אלה תנאים חיצוניים.
"יכול להיות שהחברה לא תהיה רווחית ועדיין יכולה לייצר ערך עצום לחברה אחרת, שתרכוש אותה (כמו ווטסאפ שנרכשה על ידי פייסבוק). תמיד יהיו חברות יותר גדולות שירצו לקנות חברות יותר קטנות. אף אחד לא ישקיע בך כי הוא רוצה לרפא סרטן, אלא כדי שיקנו אותם כשתגיע לפייז 3".
מה קרה לך אישית אחרי האקזיט?
"בהתחלה אתה מרגיש ריקנות. אתה מתאושש אחרי חודש. אף אחד לא אוכל שמונה ארוחות ביום, אבל אנשים שעשו אקזיט חיים ברמת חיים שלא חסר להם יותר מדי. החרדות של המשכנתא התחלפו בחרדות אחרות. מתוך מי שעשה ממש מכה, מי שרוצה יאכטה קונה יאכטה, ומתחיל להסתובב עם אנשים שיש להם יאכטה. לא נשמע לי כיף. אני עושה יוגה".
מעבר לתגמול הכספי, זו חוויית קיצון של מימוש והצלחה.
"בסופו של דבר אתה והחברה נמדדים לפי איזה מכפיל בעלי המניות הרוויחו. זה המדד. פי 20, פי 50. הכסף הוא כן מדד להצלחה. עכשיו אתה מסתכל על המשמעות ליומיום. אני לא חושב שעושים את זה בשביל האקזיט. אתה רוצה להיות רלוונטי ומשמעותי בחברה שאתה נמצא בה. בפיוניר, למשל, אנחנו גדלים להיות חלק מתשתית האיקומרס בעולם. אורח החיים של מיליוני אנשים מתאפשר בגלל התשתית שאנחנו מספקים".
רוב הסטארט-אפיסטים לא מצליחים, כך שנוצרת חברה שמייצרת הרבה מאוד יזמים מתוסכלים שחיים בתחושת כישלון.
"זה נכון. כדי לעשות את מה שעשיתי הייתה לי כמות פסיכית של מזל. בלי שורה של נסים לא הייתי במקום הזה. כשאתה מתחיל להיות סטארט-אפיסט אתה צריך לקחת בחשבון שרוב הסיכויים שתיכשל. ומצד שני נדרשת ממך מחויבות טוטאלית. אתה נוכח-נפקד בחיי הילדים שלך במשך שנים, אתה לוקח אינספור סיכונים לא סבירים. אתה מפוקס כמו לייזר בתחום אחד, שגם יכול להיות לא מעניין. ואתה שואל את עצמך: 'וואט דה פאק. למה לי?'. צריך להיות מוכשר, מודע, מפוקס ואז אולי אולי תצליח. בכאב לב, אני אומר, שנים ארוכות הסנפתי את הילדים במשורה. אבל אני לא מרחם על מי שלא הצליח לו בפעם הראשונה. זה גרף לימוד מאוד תלול ומרתק".
מה אתה עושה היום כדי לשחזר את חוויית הריגוש האקסטרימית שהייתה לך?
"האקזיט עצמו לא כל כך מרגש. זה לא אירוע סינגולרי, אתה לא נהיה מואר בן לילה. אירוע של אקזיט מייצג הגשמה מסוימת, במיוחד אם מי שהשקיע בך הרוויח כסף. זה אומר שחלק מהמניות שלך נמכרו. 'עשיתי וי, סבבה'.
"החבר’ה שאתה עובד איתם הם משפחה. כשהעבודה מוצלחת היא קצת תירוץ להתקרב, לבלות זמן ביחד. אם יש משבר אני עוזב הכול, כי צריכים אותי ויש הזדמנות להיות רלוונטי, חשוב, מוביל וקריטי".
התיוג הזה כמי שעשה אקזיט והקים שתי חברות גדולות מלווה אותך כל הזמן.
"בקונטקסט מסוים, אם אתה מביע דעה בגיוס כסף או אנשים - היא מבוססת על משהו שנכתב בדם. מעבר לזה לא. אולי זה היה עוזר בדייטים, לא ניסיתי.
"הרבה אנשים מסתכלים על מה שקורה בסטארט-אפים ורוצים להיכנס לזה. אני אומר לאדם כזה: 'בוא תעשה תהליך פנימי של חשיבה עם עצמך'. אם אתה בן 40 והיית פקיד בנק, או עבדת בעירייה, אם לא עשית עד עכשיו שום דבר קיצוני - לא בטוח שהעולם הזה מתאים לך.
"אם מספרים לך על חוויה סופר פסיכית שיש בה הרבה סכנות וסיכוי קטן להצליח - האם זה עושה לך את זה? רוב האנשים בהייטק יגידו: ‘תביא לי, תביא לי’. הם מחפשים את הריגושים האלה. אם יש לך היסטוריה של מצוינות במשהו - היית טייס, לוחם בסיירת, פסנתרן מחונן, השגת את אליפות אירופה - כלומר - יש לך דרייב לעוף על משהו שאתה טוב בו עד הסוף? לך על סטארט-אפ. מי שאומר לעצמו 'עזוב אותי מסטרס קיצוני כזה' לא בנוי להקים סטארט-אפ".
ולאן לוקחים את הליבידו אחרי המימוש?
"אני יוצר. יצרתי עכשיו סרטון של אקרו יוגה שיש לו כבר 6 מיליון צפיות. זו המלחמה שלי בגיל. התחושה של להשתפר ולהשתכלל ולהיות יותר טוב.
"זה נכון שאחד ל-100 יעשה אקזיט שישנה את חייו כמו ב’מסודרים’. לי ולצוות שסבל אותי זה קרה פעמיים. אבל מי שהלך על זה - גם אם לא עשה אקזיט, הוא לא יפסיד. זה אמנם שנים של תופת, אבל הוא אישית הופך להיות בנאדם אחר. הידע שלך הצטבר. מי שהפסיד זה האנג’לים והקרנות".
רוב המשקיעים לא מרוויחים.
"לא צריך לדאוג לחופשת הסקי שלהם בגלל חברה אחת, אבל כן, כתרבות חשוב שהם ירוויחו כתנאי להמשך התעשיה".
ומי שלא מצליח להגיע לאקזיט?
"אני מלווה הרבה חברות ואתה רואה את מפח הנפש של מי שלא מצליחים להגיע לאקזיט. אחרי ארבע שנים, נניח, של אי ודאות נוראית, אינסוף טיסות בעולם, הם באפיסת כוחות. לעתים, הצוות המוביל מתחיל לחטוף. מגיעים משקיעים היסטריים ולחוצים, ולא מבינים מה עובר על המנכ"ל החבוט".
אתה קורא לזה 'תופת'.
"היו שנים שהייתי קם בבוקר וטס לארה"ב, ובכל לילה הייתי בעיר אחרת לפגוש לקוחות ולעשות מכירות. כבר לא ידעתי איפה אני מתעורר. למשל, יום אחד לקוח הודיע שהוא רוצה לעבור למתחרה שלנו. עזבתי הכול ולקחתי טיסה למשרדים שלו. חיכיתי לו למחרת ליד המעלית באוקלנד קליפורניה. אמרתי לו: 'מעולם לא איבדנו שום לקוח ואתה לא תהיה הראשון'. הוא נבהל ונשאר. נחישות עוזרת. קחי לדוגמה את היזמית אורית חשאי (שהקימה את בריולה), היא לא רואה בעיניים. זה מעורר השראה".

אורח חיים מחורבן

"אנשים נורא אוהבים את התמונה של כל העובדים בים מחייכים אחרי אקזיט, אבל לא מבינים שמאחורי זה יש הרבה מאוד דם, יזע ודמעות", אומר גיגי לוי וייס, מי שנחשב לאחד המשקיעים הגדולים בארץ, שכבר הביא 03 חברות לאקזיט.
זה סוחב להוויה של קצוות.
"העולם, לצערי, נהיה עולם של קצוות ושל כותרות. זה נהיה עולם שבו ההצלחה הקיצונית מעניינת והכישלון הקיצוני מעניין ומה שבאמצע - איפה שהרוב נמצא - פחות מעניין. סיפורים על סטארט-אפים, שמלכתחילה הם קיצוניים מאוד בתוצאותיהם, מושפעים עוד יותר. חברה צריכה להיות הכי מגניבה, הכי חכמה, הכי מצליחה והכי מכניסה כדי להיות הדארלינג של התעשייה. זה מעודד קיצוניות מאוד גדולה בדרך שבה סיפורים מסופרים".
הסטראט-אפים הופכים להיות סמנים קיצוניים של התרבות.
"כולנו אוהבים סיפורי סינדרלה. מה זה בעצם? מוביליות חברתית אינסטנט. מישהי שנמצאת נמוך מאוד בסולם החברתי הופכת לנסיכה. בגלל זה הסטארט-אפים כל כך תופסים את הדמיון. הם הפיירי טייל המודרני.
"בישראל, בגלל שהשוק קטן, הקפיצות האלה יכולות לקרות רק סביב סטארט-אפים טכנולוגיים. התוצאה של כל התופעות האלה היא אחת: סטארט-אפים בהצלחתם הופכים להיות החלום הרטוב של כולם. הנה הילד של השכנים שנהיה מולטי מיליונר".
מה אנחנו מחמיצים בסיפור הזה?
"בתוך כל זה אנשים שוכחים את הקשיים והבעיות. התרבות מקדשת את הסטארט-אפים גם בגלל ההצלחה האובייקטיבית של התעשייה, וגם כי יש פחות במה להתגאות בתחומים אחרים, ואז המיזמים הטכנולוגיים כבר נתפסים כסוג של ציונות. ילד מגיע לצבא, הולך ל-8200 ומקים סטארט-אפ. זה הופך להיות חזות הכול".
מה נגזר מהתרבות הזו?
"יש את מה שיוצא החוצה, ויש מה שקורה בתוך חיי הסטארט-אפיסט, וזה לא השתנה ב-15 השנים האחרונות, למרות התדמית החיצונית. סטארט-אפ זה אורח חיים די מחורבן. אתה יוצא עם מעט מאוד משאבים נגד הענקיים, ויש סיכוי של 5% להצליח.
"אתה נמצא ברולר קוסטר אמוציונלי תמידי. אתה קם בבוקר ובטוח שאתה יושב על חברה שתהיה שווה מיליארדים, ובערב אתה כבר בטוח שנכשלת לגמרי. ככה בכל יום. אלה חיים מאוד קשים, שדורשים פרופיל אישיותי מאוד ספציפי. חיי היזם הם מאנים-דפרסיבים בהווייתם".
מה קורה אחרי האקזיט?
"עד היום 30 חברות שהשקעתי בהן נמכרו ברמה זו או אחרת. אבל כמות היזמים שחייהם נעשו פלאשיים כמו בסדרות הטלוויזיה - קרובה לאפס. רובם הגדול של האנשים שעשו אקזיט של עשרות מיליוני דולרים מקימים עוד חברה, או משקיעים בחברות של אחרים. נכון שחלקם הגדול קונים בכספי האקזיט בית, אולי אפילו עם בריכה, מחליפים לאוטו מפואר יותר ויוצאים לחופשות אקזוטיות (או לחופשות בכלל, מה שלא עשו קודם מחוסר זמן), אבל כולם ממשיכים לעבוד, בהחלט עם אותה רמה של דחף להצליח".
בוא נעשה סדר במספרים.
"אקזיט ממוצע הוא של כ-100 מיליון דולר. יזם ממוצע מחזיק, נאמר, 15% מהאקוויטי של הסטארט-אפ. כלומר, נשאר עם 15 מיליון דולר לפני מס, שהם כ-10 מיליון דולר אחרי מס.
"בסופו של דבר היזם מסיים בתחושה של 'נרגעתי', לא ארעב ללחם. לילדים שלי יהיו חיים בטוחים, אבל כמעט אין לנו פה את מה שקורה בסיליקון ואלי, שם רבים מהמצליחים עשו מאות מיליונים והם טסים במטוסים פרטיים וקונים חוות בכל העולם כי בא להם. פעם בכמה שנים יש בארץ מובילאיי שמייצרת עושר ברמות של הוואלי".
נשמע שאתה חווה את זה מתון יחסית.
"אני כן חווה את התופעה של תרבות האקזיט הזו בצורה הקיצונית יותר ביומיום. אין כמעט בית קפה שאני יושב בו שלא ניגש אליי מלצר, או מישהו אחר שאני לא מכיר, עם רעיון לסטראט-אפ. זה נובע מכך שכל אחד בטוח שהוא יכול להצליח בלי שמץ של ביקורת עצמית. באים אליי: 'יש לי רעיון פיצוץ שאפשר לעשות בו מיליארדים'. יש בזה משהו מהמם - לאף אחד לא אכפת לנסות ולהיכשל. כל מלצר הוא סטארט-אפיסט, כמו שבהוליווד כל מלצר הוא שחקן.
"צריך להבין שעולם הסטארט-אפים הוא עולם סופר אכזרי. אתה יכול לראות בנאדם מאוד מוכשר שהקדיש את חייו לסטארט-אפים מגיל 26 עד גיל 50 (לא תמצא מבוגרים מהגיל הזה). כישלון ממוצע לוקח, נאמר, ארבע שנים. הוא יכול היה להיות בששה סטארט-אפים, לעבוד קשה כל החיים, ולצאת בסוף עם כלום. זה החלק העצוב. הוא עלול להיות בלי פנסיה גבוהה, בלי חסכונות, למרות כל העבודה הקשה כל השנים. זה עולם מלא חלומות שבורים".
וזה לא קשור לכישרון שלך.
"אפילו אם תהיה טוב ממש, אבל גוגל הוציאו מוצר מתחרה בחינם - הלך כל המאמץ. צריך לעשות 'פיווט' ולהתחיל מחדש. לפעמים אלו סיפורים עצובים מאוד. האם זה יותר עצוב מאשר לעבוד 25 שנה בבנק ואז גם אי אפשר לפטר אותך? אין ספק מה יותר בעל ערך, ומה נותן יותר משמעות בחיים - בתחום הסטארט-אפים היחס מאמץ-תוצאה הוא אחר לגמרי. השאלה מה הוא יעשה אחרי גיל 50.
"העולם היזמי השתנה מאוד, ואחת הסיבות היא שהטכנולוגיה מאפשרת להקים עסקים חדשים בשבריר מהמחיר שנדרש בעבר. עסק שצריך היום מיליון דולר להקמה, צריך היה בעבר, כשאני רק נכנסתי לתעשייה, פי 5 ואפילו פי 10. השינוי הזה מוביל לעולם של יוצרים. עולם עם אפשרויות בלתי מוגבלות - על הנייר. העולם היום מתחלק למי שמוכן לקחת את הריסק לבין מי שלא מוכן לקחת את הריסק ונגזר דינו לעבוד בקורפורייט".
רק 5% מגיעים לגביע הקדוש. אז איך נמדדים ונשפטים בעיני הקולגות כל היתר?
"רוב האנשים נמדדים על פי החברות שבהן הם היו מעורבים. אנשים מוערכים גם אם לקחו חלק בכישלונות מפוארים. זו התעשייה היחידה שבה יכול להיכנס אליי מישהו למשרד ולומר: 'זה הסטארט-אפ הרביעי שלי ובשלושת הקודמים נכשלת, אבל למדתי כך וכך', ובעיניי ערכו גבוה יותר ממי שלא ניסה ולא נכשל אף פעם. הכישלון והיכולת לקבל אותו הם נכס בעולם היזמות.
"ביפן הענקית יש עשירית מכמות הסטארט-אפים שיש בישראל הקטנה. מבחינת היפנים כשאתה נכשל - זה מטיל חרפה על משפחתך. עולם היזמות הטכנולוגית זה מקום שבו רוב האנשים נכשלים. לכל מקום שאני הולך, אני אוהב לשאול הורים - 'מה הייתם רוצים שילדיכם יעשו בעתיד'. ביפן יענו לי: 'יעבדו בחברה גדולה'. בישראל יגידו לי שהם רוצים שהילד יקים סטראט-אפ טכנולוגי. זה מסכם את הכול. אם אתה לא מפחד להיכשל, יש לך נכס ענק ואז לא תשיג את מה שאתה רוצה אם תלך לעבוד ב'צים'. בהיבט הזה, ישראל היא כמו הסיליקון ואלי על סטרואידים".

על מה שלא מדברים

בגיל 28 עשתה איריס שור אקזיט עם הסטארט-אפ הראשון שהקימה (פלן פלטפורם - תוכנה ששינתה את עולם השרטוט), ב-25 מיליון דולר. השנה הקימה לבד לגמרי סטארט-אפ שלישי, תוך שהיא מגדלת את התינוק שנולד לה לפני תשעה חודשים. היא פיתחה מוצר ידידותי שמאפשר לכל חברה שיש לה אתר לבדוק מה גורם לאנשים לקנות ממנו.
אז מה קרה אחרי האקזיט?
"ברגע שהסתיימה העסקה, זה עבר מעליי. לא היה איזה וואו. לקחתי חופשה רק אחרי חצי שנה. היינו כל כך עסוקים בלגרום לחברה להצליח, שלא קלטנו שהיא כבר הצליחה. לקפוץ ברמת החיים לקח לי הרבה מאוד זמן אחרי שהכסף כבר עבר לחשבון. רק לקנות ספה לסלון לקח לי כמה חודשים. לא היה רגע שהגיע כסף לבנק ויצאתי למסע שופינג. היינו כל כך עסוקים, שמיד עברנו לשלב הבא בלי לעצור".
ואנשים התחילו להתייחס אלייך אחרת?
"דווקא שם היה שינוי גדול. זה נתן מין חותמת של 'מוצלחת'. יכול להיות מישהו הרבה יותר מוצלח ממני, שלא הצליח לעשות אקזיט, ופחות יסתכלו עליו. מסתכלים שונה על מי שעשה אקזיט".
ועל האחרים, שלא הביאו את הנעיצה?
"הבעיה הכי קשה של יזם זה שאתה יכול להיות שנייה אחת מהכישלון ושנייה אחת מההצלחה - אתה אף פעם לא יודע איפה אתה נמצא. יזמים שיודעים להמשיך ברכבת ההרים הזו למרות הכול, הם הכי מוצלחים".
גם אם אתה מנסה שוב ושוב ולא מגיע לנקודת האקזיט?
"החלק הפחות מוצלח בתעשייה הזו הוא שאין לגיטימציה לדבר על התקופות הקשות כשזה קורה. זה כמעט טאבו. כשאפגש עם יזמים הם כולם יגידו ש'הולך מדהים' ו'עושים אינסוף מכירות', למרות שססטיסטית רובם בתקופה קשה. רק האנשים הקרובים משתפים בתסכולים. לכל סטארט-אפיסט יש תקופות קשות שבהן הוא לא מבין למה הוא לא מצליח ולמה דברים לא הולכים על פי התחזיות. זה מקום שגורם הרבה פקפוק עצמי והרגשה שאולי אני לא מספיק מוצלחת. יש לי מחויבות גדולה לעובדים ולמשקיעים שהשקיעו בי, ואיך יכול להיות שאנחנו לא קרובים לתחזיות".
נוצר פה פס ייצור ליזמים מתוסכלים?
"יש מיילסטונס (ציוני דרך) לפני האקזיט - לגייס כסף, לגרום לאנשים לשלם על המוצר שלך. אני כל הזמן בלחץ ואני שואלת את עצמי: 'למה אני צריכה להיות כל הזמן במאבק?', זה הרי כל הזמן קשה. ברגע שאתה מגיע להישג, התגמול הרבה יותר משמעותי מבכל תעשייה אחרת. זה הרבה יותר מרגש. אני חווה את זה לעומק כשאני מצליחה לגייס כסף או להגיע לכמות של לקוחות משלמים".
עד כמה הפכנו לתרבות של קצוות?
"יש יזמים שנראים הכי ב'זן'. בחוויה שלי כל הזמן צריך להעלות את הרף. אין רגע סטטי, וזה גורם לכך שכל הזמן צריך לשנות וללמוד טכניקות חדשות, כל הזמן. ישנה תופעה שהתגברה בשנים האחרונות: נוצרה תרבות של יזמים שכל הזמן צריכים להראות שהם מצליחים.
"פרסמתי פוסט לא מזמן שבו כתבתי שעברנו תקופה קצת פחות טובה, והחלטתי לעשות שינוי. קיבלתי 051 הודעות מיזמים אחרים שאומרים: 'איזה אומץ' על כך שפרסמתי את זה. לא כתבתי משהו נורא. בסוף כל היזמים שאני מדברת איתם עוברים תקופות קשות, ועצוב שאסור לדבר על זה וחייבים להציג שהכול ורוד.
"פייסבוק של יזמים הוא כמו תרבות של נערות בתיכון. זה משהו נורא שטוח. כולם כותבים רק על הצלחות. נראה שכולם מגייסים כסף וסוגרים עסקאות ענק כל הזמן, ואין מקום למשהו יותר אמיתי. לא לגיטימי לכתוב שכבר כמה חודשים אתה לא מצליח לגייס עובדים ולא מצליח לגייס כסף. אלה דברים שכולנו עוברים, ואף אחד לא מדבר על זה".
זו תרבות שכופרת בחולשה ובאותנטיות.
"אפשר להגיד. כולם עסוקים בלמכור את עצמם כל הזמן: למשקיעים וללקוחות. הם פוחדים שאם לא יגידו שהכול מדהים - זה לא ייראה טוב למשקיעים".
השפה היא שיקוף של תודעה. הכול חייב להיות 'מדהים(!)'. אין אמצע.
"ביומיום שלי יש פיקים למעלה ויש פיקים למטה. אתה לא נמצא כל היום למעלה".
אלה חיים עם רמות ריגוש, שלא כל אחד בנוי להכיל.
"לא מכירה משהו אחר. כשמכרתי את הסטארט-אפ, הציעו לי עבודות שלא אומרים להן לא. ואמרתי לעצמי: 'מה, אני אלך להיות עכשיו סגנית נשיא בחברה?', לא יכולתי לחשוב על אופציה שלא להיות עם חברה משלי".

מי רוצה לעבוד בבנק

ד"ר קירה רדינסקי, שנבחרה לאשת השנה של 'ליידי גלובס' ב-2016, מכרה לאיביי את החברה שהקימה ב-40 מיליון דולר. היום היא מנהלת הפיתוח של חברת הענק. "אני מוטרדת מכך שאף אחד היום לא רוצה לעבוד אצל מישהו אחר. כולם רוצים להקים סטארט-אפ משלהם. בגלל שאת כולם מגניב היום להיות יזמים, קשה יותר למצוא עובדים מאשר למצוא עבודה. אם כולם מנסים להקים סטארט-אפ, מי יעבוד?
"החברות הגדולות בהייטק מתחילות לשלם סכומי כסף מטורפים. אנשים יוצאים מהלימודים ומבקשים סכומים של 06 אלף שקל ומעלה. תוסיפי לזה את המניות והאופציות וזה מגיע ל-08 אלף שקל בחודש.
"אנחנו מאוד מקדשים את הקונספט של סטארט-אפ. אני יודעת שהרבה רוצים להיות יזמים, אבל הם לא באמת יזמים. בשביל זה צריך כריזמה, יכולת לקחת סיכונים. איך מי שלא לוקח סיכונים יכול להקים סטארט-אפ? זה מטורף!".
תפיסת הכישלון השתנתה.
"התפיסה של הכישלון בארץ לא כזו קיצונית כמו בגרמניה, נניח. יש פה תפיסת סיכון מאוד בריאה".
מושג ההצלחה השתנה. מה שהיה בעבר הצלחה כבר לא קיים.
"מאוד מסכימה. היום זה לא נחשב מוצלח לעבוד בתפקיד בכיר בחברה גדולה. זה אומר עליך שבחרת להיות בינוני, כי זה קל, ללכת לעבודה במקום מסודר, אתה לא לוקח סיכון. ההייטק רותח. מעטים יאמרו היום: 'וואו, בא לי לעבוד בבנק', זה לא נחשב שאפתני. לפני עשר שנים החלום היה להתקבל לתפקיד בכיר במיקרוסופט. הגעתי להיות סגן נשיא במיקרוסופט. היום זו לא נחשבת שאפתנות. איך החלום שלך יכול להיות לעבוד בשביל מישהו אחר? זה לא שלך".