גלעד ארדן / צילום: ענבל מרמרי
הם כל הזמן בוכים שאין משילות. שלפקידים יש יותר מדי כוח. אבל כשצריך לקבל החלטות ממלכתיות לא נעימות ולא פופולריות, ראש הממשלה והשרים שלו נעלמים. מתפיידים מהשטח ומשאירים את הפקידים להתמודד עם קבוצות הלחץ והנזקים. השבוע הרוויחו מההפקר השוטרים, הסוהרים, גמלאי המוסד והשב"כ, ולהבדיל, מעלימי המס ומלביני הכספים. מדינת ישראל "הרוויחה" התבזות בינלאומית והקופה הציבורית נקנסה ב-7 מיליארד שקל. אבל למי אכפת?
גמ"ח שיש לו מדינה. "בושה גדולה למדינה", אמרה השבוע פרידה ישראלי הממונה על הכנסות המדינה באוצר. נציגי האוצר, משרד המשפטים ורשות המסים ישבו בוועדת הכספים של הכנסת ומרטו שערות בתסכול. כבר שנה הם מנסים להעביר בוועדה את הכללים שיאפשרו חילופי מידע בין רשויות מס בישראל ובחו"ל על חשבונות בנק חשודים. ישראל התחייבה, מאה ומשהו מדינות כבר אישרו, אבל הכללים לא עוברים. למה? כי מנהלי הגמ"חים הנחו את יו"ר ועדת הכספים של הכנסת, ח"כ משה גפני, לחסום את החקיקה בגופו.
הגמ"חים הם ישות דו-פרצופית: מצד אחד מוסד חברתי מעורר הערצה שמסייע לנזקקים. מהצד השני, מערכת בנקאות צללים שמגלגלת מיליארדים ופועלת בניגוד לחוק, ללא בקרה ופיקוח, ערוץ להלבנת הון ולהעלמת מס שפורח ומשגשג מתחת לעינו הסגורה של המפקח על הבנקים, במדינה המתחזה למתקדמת ומערבית.
כל הבעיה מתעוררת בגלל שהגמ"חים חוששים לשמור אצלם את הכסף ומעבירים אותו לחשבונות שהם פותחים בבנקים "חוקיים". הבנקים אמורים לדרוש גילוי מלא של מקור הכספים, אבל למען הגמ"חים נתפר הסדר זמני - מסוג ישראבלוף - שמסווג אותם כ"מוסדות למען הציבור" שאינם חייבים בגילוי. תוקף ההסדר יפוג באוגוסט וגפני רוצה לעגן אותו בחקיקה. חוק שיכשיר התנהלות מופקרת ועבריינית. יתרה מכך, גפני זועם על בנקאים שחוששים מהליכים פליליים (לפי חוקי איסור הלבנת הון) ומסרבים לעבוד עם הגמ"חים מבלי שידווחו מה מקור הכספים. גפני דורש לקבוע סנקציות בחוק כדי שניתן יהיה להעניש את הבנקאים הסוררים האלה שלא מוכנים לקחת אחריות על קומבינת הגמ"חים.
מזכ"ל ארגון ה-OECD, אנחל גורייה, שלח מכתבים לראש הממשלה ולשר האוצר והזהיר - אך לשווא. נתניהו וכחלון מוכנים לסבול התבזות בינלאומית, רק לא להתעמת עם גפני והחרדים. אף ח"כ מהקואליציה לא הגיע לישיבה השבוע לתבוע את עלבון המדינה. ח"כ מיקי לוי (יש עתיד) היה היחיד שניסה לדבר אל לבו של גפני. "הסיפור הזה יגרום למדינה נזק עצום, תן לי לטפל בזה" אמר. אפילו בכנסת, מתברר, יש צדיקים.
7 מיליארד זה לא כסף. באירוע אחר בא חוסר המשילות של ראש הממשלה והשרים עם תג מחיר כספי. השבוע דחה בית הדין הארצי לעבודה את ערעור המדינה על פסק דין שמחייב אותה לשלם תוספת שכר "בגין היעדר יציבות תעסוקתית" לשוטרים ולסוהרים ולגמלאי השב"כ והמוסד. התוספת הזאת ניתנה ב-2006 לצה"ל תמורת הסכמתו לפטר אלפי אנשי קבע. במשטרה, בשב"ס, בשב"כ ובמוסד אי-אפשר לפטר עובדים (בניגוד לצה"ל) ולכן אין סיבה הגיונית להרחיב גם להם את התוספת, אבל מה עושים כשיש הצמדה לשכר אנשי הקבע? עלות תשלום תוספת השכר רטרואקטיבית מ-2006: 7 מיליארד שקל, ועל הסכום הזה יש להוסיף עוד 700 מיליון שישולמו מעתה והלאה בכל שנה. מאיפה יבוא הכסף? יש רק אפשרות אחת: קיצוץ רוחבי. פחות לחינוך, פחות לבריאות, פחות לרווחה, פחות לחלשים.
באוצר משוכנעים שאפשר היה בקלות למנוע את פסק הדין. הממשלה הייתה צריכה רק לקבל החלטה שלמרות שהתוספת מותנית, היא משולמת בגמלה - החלטה כזו הייתה מביאה לדחיית העתירה וחוסכת את התשלומים המטורפים. אבל השר לביטחון פנים גלעד ארדן סירב לשתף פעולה, ראש הממשלה לא התערב והממשלה לא דנה. צודקים נתניהו וארדן. למה להם לריב עם השוטרים והסוהרים? שכחלון ישבור את הראש עם הפלונטר התקציבי. 7 מיליארד שקל זה לא הכסף שלהם - זה כולה הכסף שלנו.