שרגא ברוש / צילום: התאחדות התעשייינים
1. חזקת החפות עומדת כמובן לזכותו של שרגא ברוש ושל אחיו. צריך להדגיש ולזכור זאת כל אימת שמועלות חשדות, שנערכים מעצרים, ואף מוגשים כתבי אישום. כל עוד בית משפט לא החליט ולא פסק את דינו, כל נאשם וכל חשוד הוא זכאי - עד שהוכחה אשמתו. זה נכון לפלוני אלמוני, וזה נכון גם לנשיא התאחדות התעשיינים שרגא ברוש.
אחרי שהדגשתי זאת, ראוי להתייחס לכמה פרטים פיננסיים מעניינים העולים מהבקשה על מעצרו של ברוש, אחיו ורואה החשבון שלהם - מעצר שבעקבותיו שוחררו בערבות. שרגא ברוש הוא איש עסקים רב-פעלים, אבל גם פוליטיקאי, מעצם הגדרתו כנשיא התאחדות התעשיינים - תפקיד שיש בו חיכוך צפוף עם פוליטיקאים, הן עם משרדי הממשלה מצד אחד והן מהצד של העובדים (ההסתדרות ואבי ניסנקורן, שאיתו יש לו יחסים טובים).
ניתן להניח כי העמדה הפוליטית הזו אף פעם לא הזיקה לעסקיו, נהפוך הוא. קשרים ויחסים טובים במדינה קטנה כמו ישראל, הם תמיד מקפצה לעסקים. למשפחת ברוש יש שני מפעלים - סלינה, העוסקת באריזות פלסטיק לתעשייה ולחקלאות; ומפעל איילת ברקן, העוסק בייצור סיבים לשטיחים - ועסקים נוספים.
אחד מהם, נושא החשדות, היא חברה בשם "עושרד גז טבעי", שהקים ברוש יחד עם ידידו עופר עיני, לשעבר יו"ר ההסתדרות. כשמה כן היא: עושרד משווקת גז טבעי למפעלים, כשהיא מקבלת על עצמה את האחריות לטיפול בכך: תכנון, רישוי, ביצוע, חיבור לחברת החלוקה האזורית, וכן בקבלת האישורים המתאימים - ואף מימון מלא לפרויקט. כלומר, היא מסירה את האחריות מהתעשיין ועושה לו את כל העבודה הביורוקרטית בחיבורים לגז הטבעי.
החברה הוקמה בתחילת 2014, ולקראת סוף 2015 מכר ברוש באמצעות חברה שלו 14% ממניות עושרד תמורת כ-8.6 מיליון שקל (אפשר להניח שעיני מכר מניות בהיקף דומה). מכאן ואילך ניסה ברוש לצמצם את חבות המס שלו בעקבות המכירה, באמצעות סיווגה של החברה המוכרת כחברת משפחתית, וזה עומד כעת על הפרק במרכז החשדות.
מה שמעניין הוא שבעת העסקה, עושרד, פחות משנתיים לאחר הקמתה, הייתה שווה לצורך העסקה כ-60 מיליון שקל. אפשר להניח כי עם ההתקדמות, האיטית אומנם, של חיבורי מפעלים לגז טבעי, השווי אף עלה מאז העסקה.
השורה התחתונה: עופר עיני הפך לאיש אמיד בעקבות הידידות רבת-השנים עם ברוש. הוא מכר כנראה מניות במיליוני שקלים, ומניותיו שוות "על הנייר" כמה עשרות מיליוני שקלים בודדים. כיום מחזיקים ברוש ועיני, כל אחד, יותר מ-30% מהמניות, כשהשאר פזורים בין כמה אנשי עסקים, שהבולט שבהם הוא הפרסומאי יורם באומן.
בנוסף לכל אלה, יש לברוש מעורבות בקרן מעגלים, עמותה שהוקמה על-ידי לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים (שברוש הוא היו"ר שלה) וההסתדרות, לצורך סיוע בפתרונות של קשיים שצצו, ואשר נועדו לבעלי מקצועות שוחקים. בפועל, הבוסים האמיתיים של הקרן הזו הם ברוש ואבי ניסנקורן. ומאיפה התקציבים? לא מהתאחדות התעשיינים ולא מההסתדרות. כמובן, ממדינת ישראל.
בסוף 2011, נחתם הסכם בין משרד הכלכלה לבין העמותה, עם התחייבות של הממשלה להקצות 600 מיליון שקל בפריסה של 10 שנים, 60 מיליון שקל בכל שנה, לעמותה, שתפעל לסיוע בפתרונות הנובעים מהעלאת גיל הפרישה. מעניין, שאנשים שתמיד מדברים גבוהה-גבוהה על שוק חופשי ועל מינימום של התערבות ממשלתית, תמיד מעורבים בעמותות עם מטרות נעלות - ותמיד זה מתקציבי מדינה.
אגב, יו"ר העמותה היא יפה ויגודסקי, לשעבר מנכ"לית הטלוויזיה החינוכית, שנחשבת למקורבת לברוש. הקרן ספגה ביקורת קשה מצידו של מבקר מדינה על ניהולה הכושל, כשהמבקר קובע כי קיים "ספק ניכר בנוגע לאפקטיביות של פעולות הקרן; ליקויים בסדרי ניהול הוצאותיה ונתוניה; פגיעה ביציבותה הניהולית עקב היעדר חלוקה ברורה של סמכויות בין יו"ר הקרן לבין המנכ"ל".
בעטיו של הדוח התפטר המנכ"ל, ו-ויגודסקי מילאה את מקומו באופן זמני. ויגודסקי זוכה לשכר של יותר מ-30 אלף שקל ברוטו לחודש, עבור חצי משרה בלבד.
אין כמו הג'ובים הללו על חשבון המדינה.
2. האם תכנון המס היצירתי של שרגא ברוש יעמוד במבחן החוק? את זה נראה בסוף התהליך. מה שבטוח הוא שיש דבר אחד שאנשים שצברו הון-עתק שונאים יותר מכל: לשלם מס לקופת המדינה. כולנו שונאים לשלם מסים, אבל עשירים שונאים זאת יותר, ולהם גם יש אפשרות לשלם פחות. ככל שההון שלך רב יותר - המוטיבציה שלך להפחית את תשלומי המס גדולה יותר. כל האמצעים כשרים, ולפעמים זה נעשה במסגרת החוק, לפעמים על הגבול ופעמים אחרות מחוץ לחוק.
האפשרויות הללו, כמובן, לא ניתנות לשכירים, שאין להם שום יכולת למזער את חבות המס שלהם. היא אוטומטית יורדת מהתלושים על-ידי המעסיקים.
כתבתי אין-ספור פעמים על השיטה ועל חוסר היכולת של רשות המסים להתמודד איתה בצורה אפקטיבית (הביקורת מייצגות אחוזים בודדים מסך התיקים), והמטרה של השיטה היא להוריד עד למינימום על תשלומי המס. וזו השיטה: ברמה התאגידית וברמת הנישום הפרטי, הכלים שעומדים לרשות אלו שצברו הון הוא גן עדן לרואי חשבון ולעורכי דין. אלה יכולים "לשחק" במנגנון כדי להפחית את תשלומי המס ללקוחותיהם. הטריקים הולכים ומשתכללים אם יש לנישום כמה עיסוקים ועסקים, למשל הקמת חברה ועוד חברה ועוד שרשור של החברה. השרשור מגוון את תכנוני המס ופותח אופציות אינסופיות להפחתת חבות המס.
העלמות מס הן שם נרדף לבעלי המקצוע הקטנים. בפועל הם רק חלק קטן מהחגיגה. דורון ארבלי, לשעבר מנהל רשות המסים, גילה את הסוד הידוע הזה בעבר בראיון ל"גלובס". ארבלי אמר אז כי 20% מהעלמות המס הם של בעלי המקצוע הקטנים, אלה שמשפצים בתים, מתקנים ליקויים בבתים או מעניקים שיעורים פרטיים. רובם עושים זאת במזומן, בלי חשבונית - זה חגיגת השחור הישראלית.
אלא שהחגיגה האמיתית מתנהלת בתחום "האפור", והכוונה היא כמובן לתכנוני המס, לתחמוני המס וללוליינות המס של חברות, בין היתר חברות פרטיות שמוקמות על-ידי אנשים כמו ברוש. זו לא תופעה ישראלית אלא תופעה כלל-עולמית.
הטענה של המצדדים בתכנוני המס היצירתיים היא שהם במסגרת החוק, שזו זכות של כל נישום לפעול למען עצמו במסגרת חוקי המס. זו הטענה הכי שגורה בפי מי שמתכנן אותם - תעשייה שלמה של רואי חשבון ועורכי דין שמתפרנסים היטב מזה, חלק לא קטן מהם עבדו ברשות המסים ויודעים את כל הטריקים.
משפטית הם צודקים, פרקטית הם טועים לחלוטין. מרבית מהתכנונים מסובכים כל-כך, עד שרשות המסים מתקשה לפצח אותם; את חלקם היא כלל לא בודקת (כי היא בודקת כאמור מקצת השומות), על חלק היא בכלל לא יודעת. אז אפשר לקרוא לזה כלכלה שחורה בתחפושת לבנה, או פשוט יותר: שחיתות חוקית.