גיא לרר / צילום: איל יצהר
פסיקת בית הדין לעבודה בעניין גיא לרר (בית הדין דחה את תביעת ערוץ 10 וקבע כי עמוד הפייסבוק של "הצינור" יישאר בבעלותו של המגיש גיא לרר, שעזב את הערוץ) מחדדת את אחת השאלות הבוערות שמציב בפנינו עידן הרשתות החברתיות: מה דינם של נכסי מדיה חברתית (עמוד, פרופיל, עוקבים, חברים, תמונות וכיו"ב) אשר נוצרו "ונרכשו" בעמל עובדי ויועצי הארגון העסקי, כחלק מפועלם לקידומו המסחרי של העסק? למי תהא נתונה הזכות לנהוג בנכסי המדיה החברתית "מנהג בעלים" או למצער, הזכות להשתמש או לשלוט בנכסים וליהנות מפירותיהם?
אף שרצוי ומומלץ להסדיר את יחסי הצדדים בתחילת ההתקשרות ביניהם, פעמים רבות המציאות היא ששאלות אלה מתעוררות מקום שבו נסתיימה ההתקשרות בין החברה לבין מפעיל המדיה החברתית מטעמה. עם זאת, גם בפעמים שבהן יחפצו הצדדים בהסדרת זכויותיהם בנכסים הדיגיטליים בעיצומה של מערכת היחסים, נדמה כי אין הדבר פשוט כלל ועיקר, והוא תלוי באופן שבו פותח הנכס הדיגיטלי.
נדמה כי המשותף למרבית הרשתות החברתיות הוא השאיפה לשמור על הפרדה מסוימת בין תוכן עסקי לתוכן פרטי. זאת, מטעמים שונים ומגוונים, למשל רצונן של הרשתות לבידול העמודים לצורכי פילוח מידע, רווחיות וכיו"ב. כך למשל, ברשת החברתית פייסבוק נהוגה חלוקה דיכוטומית, המבחינה בין עמוד "ציבורי" (Page) לבין עמוד "פרטי" (Profile), ותנאי השימוש של הרשת אף אוסרים שימוש מסחרי ועסקי בפרופיל פרטי.
כאשר מדובר במצב שבו נוצר עמוד עסקי-ציבורי על-ידי חברה, והפלטפורמה הדיגיטלית פותחה ותופעלה עבור קידומם המסחרי של עסקי החברה, בין שעל-ידי העובד עצמו או קודמו בתפקיד ובין שעל-ידי החברה עצמה, והכול תוך הקפדה על מספר כללים בסיסיים - הדבר יסייע לבסס קביעה כי נכסי המדיה החברתית הם בבעלות ובשליטה של החברה (בכפוף לנסיבות הספציפיות של כל מקרה).
שונים פני הדברים כאשר מדובר בעמוד פרטי (Profile), שעימו "הגיע" העובד למקום העבודה, או שהוקם עצמאית על-ידו בקשר עם שירותיו עבור החברה, ושתוך כדי פעילותו בה התפתח מסחרית לצד שימוש בפלטפורמה לצרכים פרטיים (כגון, שיתוף בתכנים אישיים ומשפחתיים).
דינמיות החיים ברשתות החברתיות מכתיבה קצב שימוש מהיר בפלטפורמה החברתית, וכפועל יוצא מכך, פיתוח מהיר של נכס המדיה החברתית (העלאת תמונות, ביצוע שיתופים, צבירת עוקבים וכיו"ב). בכך נוצר מצב מורכב למדי: עצם עירוב השימוש, דהיינו, פרטי-אישי אל מול ציבורי-עסקי, יוצר במהרה אי-ודאות משפטית לגבי מיהות (זהותו ושייכותו) נכס המדיה החברתית וכן הבעלות והשליטה בו. בשפת בני האדם: למי, למשל, "שייכים" העוקבים בפרופיל? האם הם בכלל "נכס"? האם אפשרי הדבר (מוסרית)? האם ניתן "להעבירם" בלחיצת כפתור? אכן, שאלות כבדות-משקל וקצרה היריעה.
יתרה מכך, גם אם ירצו הצדדים להסדיר את זכויותיהם בהסכמה, הם עתידים לגלות כי חלק מתקנוני הרשתות החברתיות מגבילים באופן כזה או אחר "העברת בעלות" פרקטית של עמוד פרטי לידי גורם עסקי.
על אף האמור, ניתן לנסות ולהסדיר חוזית את מעמדם של נכסים אלה. אמנם אין אלה פתרונות מושלמים, אך הם עדיפים על האפשרות של אי-הסדרה, ולו בשל רכיב ההסכמה, אשר עשוי למנוע או לפחות לצמצם מחלוקות (ועלויות) עתידיות, אם וכאשר נכס המדיה החברתית יצבור שווי מסחרי משמעותי.
כפי שבעל עסק מבטיח לעצמו בעלות ושליטה על נכסים פיזיים וקניינים אחרים - רצוי שידאג להבטיח לעצמו בעלות ושליטה גם על נכסי המדיה החברתית שנוצרים למען העסק ותוך שימוש במשאביו. בנוסף, רצוי עוד שעסקים וחברות אשר מתפעלים זה מכבר עמודים קיימים בעלי מאפיינים פרטיים, לא יטמנו את ראשם בחול ויקדימו לפעול לצורך הסדרת הזכויות והאינטרסים בנכסים אלה, לתועלת כל הצדדים - מעסיקים ועובדים כאחד.
■ הכותב הוא שותף במשרד עורכי הדין גורניצקי ושות'.