אחרי שהתפזר העשן של שמינית הגמר במונדיאל, נותרנו עם 6 נבחרות אירופיות ורק שתיים מדרום אמריקה (ברזיל ואורוגוואי). בפועל מדובר כמובן בסמנטיקה לא רלוונטית, כי הכדורגל היום מדבר בשפה יבשתית אחת בלבד - של אירופה. העובדה שלמעלה מ-95% מהשחקנים בנבחרות שהעפילו לשמינית הגמר משחקים כולם באירופה, הופכת את הכדורגל לדומה פחות או יותר.
נבחרת אנגליה, שהדיחה אתמול (ג') את קולומביה, פגשה מולה נבחרת דרום-אמריקאית ש-12 מ-15 השחקנים בה ששותפו במשחק מתפרנסים וחיים באירופה מגיל צעיר. שער השוויון של קולומביה לא הגיע מפעולת כדרור "דרום-אמריקאית", אלא היה "שער אנגלי" קלאסי, עם הגבהה לרחבה ונגיחה של בלם עצום-ממדים (ירי מינה) בגובה 1.95 מטר.
המונדיאל הזה מעצים את הפערים שפותח הכדורגל האירופי. במונדיאל הקודם (2014) שיחקו ברבע הגמר 4 נבחרות לא אירופיות, ובזה שלפניו (2010) אפילו נרשם לראשונה מאז עידן ה-32 נבחרות רוב לנוכחות לא אירופית ברבע הגמר, עם 5 נבחרות. העובדה ששבדיה ושווייץ התמודדו אתמול ביניהן על מקום ברבע גמר גביע העולם, ואפילו רוסיה החלשה מאוד עלתה לרבע, היא אולי בשורה לא נעימה לאוהדים של המשחק שמחפשים משהו קצת אחר ממה שהם רואים כל השנה, אבל זה כרגע המצב.
אחרי הדקה ה-90
המגמה היותר מעניינת שהעצים שלב שמינית הגמר הוא האופן שבו משחקים מוכרעים, וזו דווקא בשורה טובה למשחק. 22 שערים נכבשו אחרי הדקה ה-90 - יותר מכמות השערים שנכבשה בדקות האלה בשלושת המונדיאלים האחרונים יחד. אתמול זו הייתה קולומביה שהצליחה לחלץ הארכה עם שער בתוספת זמן, וכמובן השער המדהים של בלגיה מול יפן.
זו בשורה טובה, כי בעולם טכנוקרטי של מערכים, שיטות משחק וטקטיקות, בסוף אין תחליף לדינמיקה שמייצר הייאוש. אין תחליף לייאוש כדי לשבור מערכי ביצורים - מאמנים זורקים למערכה את כל מה שיש ומתפללים שזה יעבוד. הכדור נדחף קדימה לתוך הרחבה במקום לרוחב, ומשם הסיכויים לשערים ולדרמות גדלים. המאמן הבלגי היה צריך להגיע לפיגור 0-2 מול יפן כדי לזרוק לפח את כל התכנונים והשרטוטים ולשלוח למגרש את פלאייני הענק, בתקווה שאחד הכדורים יעבור מעל היפנים ויפגע לו בראש.
אין עוד משמעות להחזקת הכדור לצורך החזקת כדור. השיטה שהובילה לזכייה במונדיאל לפני 8 שנים, ונראתה פחות רלוונטית לפני 4 שנים, הפכה לפתטית במונדיאל הנוכחי. מי הנבחרת ההתקפית מבחינה סטטיסטית במונדיאל? ספרד כמובן. הנבחרת הספרדית ייצרה 288 התקפות - יותר מכל נבחרת במונדיאל הנוכחי, ומסרה 3,120 מסירות - יותר מכל נבחרת אחרת. מה יצא מזה כולם יודעים. לצרפת הספיקו 295 מסירות מדויקות כדי לפצח ארבע פעמים את ההגנה של ארגנטינה. ספרד מצאה זמן ל-1,031 מסירות כדי למצוא את הרשת של רוסיה פעם אחת.
שמינית הגמר והמונדיאל הזה מוכיח כי הנתון החשוב ביותר לכיבוש שערים ופיצוח הגנות הוא המהירות מרגע ההשתלטות על הכדור - שער ממוצע במונדיאל הזה נכבש פחות מ-10 שניות אחרי שקבוצה השתלטה על כדור. רוב הנבחרות שהעפילו לרבע הגמר הן גם אלה שהחזיקו פחות בכדור מהיריבה - הדוגמה הקיצונית היא ספרד שהחזיקה בכדור 74% מהזמן מול רוסיה, הכול כדי להיות מודחת בסוף מול נבחרת נחותה בהרבה. והיכולות הגופניות מאפשרות פעילויות בזק ללא החזקת כדור גם בשלבים שבהם שחקנים כבר אמורים להיות תשושים - בלגיה ביצעה התקפה מתפרצת מצד אחד של המגרש לצד השני תוך 10 שניות כדי להכריע את יפן.
המונדיאל הטוב בהיסטוריה?
יש דיבור עצום על המונדיאל הזה. הוא נמצא בפינת הקפה בבוקר, ברשתות החברתיות, בקבוצות הוואטסאפ, גורר אליו מעגלים של אנשים שלא מכירים במשחק. כבר עכשיו יש מי שמכנה אותו המונדיאל הטוב בהיסטוריה. אין כמובן שום מדד שעליו יכולה להישען אמירה כזאת. הוא לא המונדיאל הכי טוב מבחינת כיבושים - עם 2.6 שערים למשחק, הוא רחוק אפילו מהמונדיאל הקודם בברזיל (2.7) ומדורג בשליש התחתון של רשימת המונדיאלים מבחינת שערים; ומכל המהפכים והדרמות יש בו עד עכשיו בסך-הכול שתי הפתעות גדולות שהובילו להדחה (הניצחון של רוסיה על ספרד, ודרום קוריאה על גרמניה). הוא לא הביא בשורה טקטית שלא ראינו. הוא לא הביא עד עכשיו איזה נו-ניים, שפתאום נחת עלינו משום מקום ונתן הופעה בלתי נשכחת.
אז מה הוא המונדיאל הזה? הוא בעיקר נותן לנו פצצה אדירה לפנים. זה חוסר הוודאות, דפיקות הלב, האפשרות לשאוג, להתעצבן על פרשנים, לצאת מהשבלונה של בית-עבודה-השכבות. האפשרות לראות אנשים רצים על מגרש כדורגל עד כלות כוחם, יודעים שחיים של אומה שלמה תלויים בהחמצת פנדל. היכולת ליהנות מטכנולוגיה שמאפשרת קלוז-אפים לתוך הנפש של אנשים ברגעים הכי מאושרים/גרועים שלהם. בכמה תוכניות ריאליטי בשנה האחרונות או אפילו בחיים האמיתיים ראיתם בכי מר ואושר עילאי כמו זה שראיתם בשבועיים האחרונים?
