ג’וליאן אדמס / צילום: ליאור מזרחי
ג'וליאן אדמס, היו"ר וגם המנכ"ל בחצי השנה האחרונה של חברת הטיפול בסרטן גמידה סל, אחת מההבטחות הגדולות של הביומד הישראלי, היה, כהגדרתו, "הכבשה השחורה" של המשפחה שלו - אחת מ-30 המשפחות העשירות ביותר בקנדה - משום שהעדיף לפנות לקריירה מדעית במקום להמשיך את דרכו של אביו כטייקון נדל"ן. כיוון שכבר היה במעמד המתריס הזה, הוא מחוסן מחשש לעשות ולומר את אשר על לבו.
"האם גמידה סל יכולה לשנות את ההיסטוריה?", הוא שואל ועונה בראיון ראשון מאז שנכנס לתפקיד המנכ"ל: "אני לא רוצה להיות 'שוויצר', אבל זה החזון שלי, לבנות דבר נדיר - חברת ביומד גדולה וחשובה, ולאורך זמן, שבסיסה בישראל. ישראלים בונים משהו ומוכרים מהר. הם לא בונים כדי להישאר".
ואם בעלי המניות יקבלו הצעה מפתה למכור?
"לא אוכל למנוע מהם את זה, אבל מטרתי אחרת. הייתי מנסה, במקרה כזה, לשכנע אותם שכחברה עצמאית נבנה יותר ערך בעתיד".
אדמס, האיש שהוביל את פיתוח אחת התרופות הבולטות לטיפול בסרטן מסוג מיילומה - וולקייד - שבשיאה נמכרה ב-2.5 מיליארד דולר בשנה, והיה מעורב גם בפיתוח תרופה לאיידס ובגילוי מנגנוני ההדבקה של עוברים באיידס, כבר חשב לפרוש - לפני כשנה וחצי - מהעבודה השוטפת ולהישאר בתעשייה כדירקטור, שייעץ לחברות מניסיונו הרב. ואם כבר דירקטור, למה לא בישראל שאליה הוא קשור הן בשל העובדה שאחותו ואחיו מתגוררים בה - האח סילבן ידוע כמי שהביא לישראל את מרוץ האופניים מאיטליה, הג'ירו; הן בשל עברו הקצר בקיבוץ הראל ("אני בכלל שמוצניק", הוא מסביר בחיוך); והן בשל הזדהותו עם הרעיון היהודי של "תיקון עולם".
אז הכירו לו את גמידה סל, שריתקה אותו בשל "המדע שהיא עושה" ואחרי ישיבה אחת כדירקטור הפכו אותו ליו"ר הדירקטוריון. משם קיבל הצעה לכהן כנשיא ומדען ראשי של כלל ביוטכנולוגיה, אחת מבעלות המניות של גמידה סל, כדי להגשים את שאיפות ההנפקות והגדלת האחיזה בשוק האמריקאי של חברת האחזקות. ואז, לפני חצי שנה נקרא לדגל לעזוב הכול ולבוא לנהל במו ידיו את גמידה סל.
מה שאומר שבגיל 63, אדמס ממלא לראשונה בחייו תפקיד של מנכ"ל חברה. "בפרישה נכשלתי לחלוטין", הוא צוחק. "אבל הבנתי שזה הרבה יותר מספק לבנות חברה מאשר לייעץ לה". כמובן, אין לטעות באדמס. למרות ההצטנעות, הוא לא הגיע לתפקיד הזה עם החלוק הלבן מהמעבדה, אלא עבר כמה תפקידי מפתח כנשיא ומדען ראשי כפי שיתואר בהמשך, ולמעשה מדובר בשועל וול סטריט מיומן שמומחה בשיחות עם משקיעים, שגייס בתפקידו האחרון לפני כלל מעל מיליארד דולר עבור חברות שהיו תחת כנפיו. אבל ללכת בתלם של המסלולים המקובלים והאמירות המנומסות המקובלות הוא לא אוהב.
אין לו בעיה, למשל, לייעץ לטבע, שעם כל הכבוד לגנריקה, עתידה תלוי בהשקעות בחדשנות ישראלית, כי אחרת, הכישרונות יברחו מכאן.
בשעתו הייתה שמועה שהיית מועמד למנכ"ל טבע.
"לא ידעתי אפילו שהייתה שמועה כזאת. אולי זה נובע מזה שאני מכיר את סול בארר (כיום יו"ר דירקטוריון טבע) והתקשרתי אליו. אמרתי לו שאני מוכן לעזור בכל דרך והוא אמר לי, תאמין לי שאתה לא רוצה להיכנס לזה. וזה היה לפני כל החדשות הרעות".
ומה אתה חושב על מצבה של טבע?
"אני חושב שהם עשו טעויות קשות וזה עצוב. אני אישית אף פעם לא אהבתי גנריקה, כי זה לא הסגנון שלי ולא מעניין אותי להעתיק מוצר של מישהו אחר. אבל אני יודע שזה חשוב, כי תרופות זולות נחוצות. אני מודע לכך שיש להם חוב אדיר, ואין לי ניסיון כמו של טבע בתמחור ובמסחור של מאות מוצרים, אבל נראה לי שכאשר קצת ייצאו מהחוב, טוב יהיה אם יישארו גם בתחום החדשנות, ובעיקר ישקיעו בחדשנות ישראלית".
בין אברמוביץ לאדמס
אדמס נולד בקוויבק, קנדה, למשפחה יהודית ממוצא רומני. גם האב וגם האם עברו בדרך לקנדה בישראל - "אמא הייתה יותר שמו"ץ ואבא יותר הנוער הציוני", מתאר אדמס. אבל כל אחד מהם בנפרד החליט להגר לקנדה, ושם נפגשו. שם גם החליף האב את שמו המקורי, אברמוביץ, לאדמס.
האב, מרסל, שלא יצא לו בגלל הנסיבות ההיסטוריות אפילו להשלים תיכון, החל לבנות את עצמו בתחום הנדל"ן והמשפחה כיום היא אחת המשפחות העשירות והידועות בקנדה. "הוא בא משטייטל ברומניה ותמיד עבד קשה", אומר בנו. "ברומניה זה היה בעסק של עורות ולאחר המלחמה הוא היה בטראומה ממחנה העבודה שבו נכלא, תמיד היה בחרדה שתקרה עוד קטסטרופה, ולכן היגר לקנדה שנראתה לו מקום מאוד רגוע".
מבחינתו של אדמס, הוא לא גדל כבן עשירים. "כשנולדנו, לא היה לנו כסף, ואפילו כאשר הפכנו לעשירים, לא ידעתי את זה כילד. גם כשהיה כסף, אבא לא התחיל מיד להוציא אותו". אביו, הוא מספר, היה אחראי על הכסף, אבל אמו היא זו שהנחילה את הערכים. "אמא שלי הזינה אותי בספרים על ממציאים גדולים, תומס אדיסון, לואי פסטר. מילדות ידעתי שאני רוצה להיות ממציא, למרות שלא ידעתי מה אני רוצה להמציא".
אדמס חשב ללמוד בישראל ולעשות את התואר הראשון שלו בטכניון, אלא שהשנה הייתה 1973, האוניברסיטאות היו סגורות בשל המלחמה, והצעיר הקנדי בן ה-18 התנדב במקום זאת בקיבוץ הראל במשך כמה חודשים. בעברית שלמד אז לא השתמש 45 שנה, אבל כעת כשהוא נמצא בישראל לפחות שבוע בכל חודש, "הכול חזר אליי, זה פשוט נס". ואם את הישיבות בגמידה סל הוא מנהל באנגלית, הרי את השיחות בחדר האוכל ובמסדרונות הוא מקפיד לקיים בעברית.
כאשר סיים את הדוקטורט שלו במדעי החיים ב-MIT ב-1991, האב ציפה שבנו הבכור יצטרף לעסקי המשפחה, ודי כעס כאשר התברר לו שלא אלה כוונותיו של בנו. "הוא היה מאוכזב וכעוס, ואני הייתי מאוכזב וכעוס עוד יותר", משחזר אדמס. "אמרתי לו, אתה חושב שזה תחביב לעשות דוקטורט? זה החיים שלי. לא ביליתי ארבע שנים מחיי, שבעה ימים בשבוע, במעבדה, כדי למכור אחר כך נדל"ן".
ומתי הוא השלים עם הדרך שלך? כאשר ראה שהיא הופכת אותך מצליח גם מבחינה כלכלית ומניבה הרבה כסף על התרופות שהיית שותף בפיתוחן?
"אולי לכסף היה חלק בזה, אבל בעיקר שנינו התבגרנו. הוא ראה שלא הכול נדל"ן בחיים". האב, בן 98 כיום, הפשיר עד כדי כך, שאנחנו תופסות את אדמס מלא חוויות מטקס חלוקת מלגות לחוקרים מצטיינים, על שמו של אביו (ראו מסגרת למעלה).
את המקום שייעד לו בעולם העסקים תפס אחיו סילבן, הצעיר מג'וליאן בארבע שנים. לפני שנים אחדות עבר סילבן לישראל, רכש פנטהאוז מליאורה עופר ב-120 מיליון שקל - מה שנחשב לפחות אז לדירה היקרה ביותר בישראל, וכחובב רכיבת אופניים מושבע הביא לישראל את הוולדרום - מתקן רכיבת אופניים תחרותי - ההולך ומושלם בהדר יוסף, ואת הג'ירו כאמור, שרוכביו פידלו לראשונה בהיסטוריה ברחבי ישראל לפני זמן לא רב.
"לו יש התחביבים שלו ולי את שלי", אומר אדמס. "אני לא רוכב על אופניים, אבל כמו שאני לא מאוכזב שהוא לא מדען, הוא לא מאוכזב שאני לא רוכב".
בתשובה לשאלה האם אחיו יביא לישראל גם עסקי נדל"ן, ג'וליאן משיב שלא הוסמך לדבר על עסקי המשפחה.
התרופה שהביאה נובל
אחרי הלימודים והפוסט-דוקטורט הלך אדמס לתעשיית התרופות. 35 שנה העביר בגילוי תרופות ובפיתוחן ובפעילות בתעשייה. מתוכן, 25 השנים האחרונות התמקדו באונקולוגיה, כלומר בסרטן. מעבר שהוא חב לשני חתני פרס הנובל הישראליים, אברהם הרשקו ואהרן צ'חנובר, שקיבלו לימים את הפרס על גילוי הפרוטאזום - החלקיק בתא האחראי על פירוק החלבונים.
אדמס פגש אותם שנים רבות לפני הפרס ולא מעט זמן לפני הגילוי. השניים היו יועצים לסטארט-אפ בשם פרוסקריפט שאדמס היה חלק ממנו, באמצע שנות ה-90, וביחד בדקו את הביולוגיה של הפרוטאזום כדי להבין "איפה זה משמעותי". יום אחד, בשיחה אחד על אחד עם הרשקו, סיפר האחרון לאדמס על ניסוי שעשה במעבדה סביב חלוקת תאים והאופן שבו אפשר, דרך הפרוטאזום לעכב את חלוקתם. "ואז התחלנו לחשוב על סרטן. הוא לא היה מומחה לסרטן, אני לא ידעתי אפילו לאיית סרטן, אבל הקישור בין קצב חלוקת תאים לבין סרטן היה ברור לנו".
אדמס התחיל בשיתוף פעולה מחקרי עם מכון הסרטן הלאומי האמריקאי (NCI) "ואז העדויות החלו להיערם, ואני הלכתי אחרי הדאטה כמו חוקר טוב". תוך כדי עבודה, התברר שהמנגנון הזה יעיל יותר לסרטן דם מאשר לגידולים, וספציפית למיילומה נפוצה, ממאירות של תא הפלזמה בדם, וכך החלה הדרך לגילוי הוולקייד, אותה תרופה שפרסמה את אדמס והמשמשת עד היום תרופת מפתח לחולי מיילומה נפוצה. "זמן קצר לאחר שוולקייד אושר, ב-2004, הרשקו וצ'חנובר זכו בנובל", הוא אומר. "אולי זה עזר ואולי לא. אני אוהב לחשוב שלא הזקתי לקריירה שלהם. הם אנשים נהדרים".
ההתגלגלות של וולקייד לתוך חברת תרופות סרטן אחרת, מילניום, ומשם לחברת פיתוח התרופות אינפיניטי, שבה שימש נשיא ומדען ראשי במשך 13 שנים, לא רק העבירה אותו מן המעבדות אל העולם הכלכלי - של תמחור, שיחות עם חברות תרופות, גיוס הון וקשרי משקיעים - אלא גם, לדבריו, שינתה את כל תפיסת העולם שלו.
"כשהייתי צעיר, רציתי לפתור בעיות מדעיות, הוקסמתי על-ידי השאלה שבבסיס, ההיפותזה, הניסוי. זה היה מאוד טהור וממוקד, אבל מאוד צר. כשפיתחנו את וולקייד, פשוט התלהבתי שזה עובד. היה בזה משהו אגואיסטי. עם הזמן, נהייתי יותר מונע על-ידי הדאגה לחולים. הבנתי שגם אם תעשה ניסוי נהדר, עוד לא עזרת לחולים. אם לא תצליח בשוק, התרופה הנהדרת שלך היא ניצחון תיאורטי, והיא לא עוזרת לאף אחד. אתה חייב לדעת לטפל בכל האקוסיסטם, מהרופאים והמטפלים ועד חברות הביטוח.
"זה גם התחבר לי עם הרעיון של 'תיקון עולם', שהוא החיבור היחיד שלי ליהדות. אני לא דתי, אני שמו"צניק, אבל ה'דת' הזאת שהיא לא באמת דת, כי אין בה פן דתי אלא מחויבות אתית להפוך את העולם לטוב יותר - מדברת אליי. זה אולי פשטני, אבל אני חושב שאם אני עוזר לאנשים, אני עוזר לעולם בדרך מסוימת. אני לא עושה הסכמי שלום, ולא אנרגיה חלופית, אני עושה מה שאני יודע - אני מרפא אנשים".
אדמס זוכר היטב את המעבר מהמדע הטהור למגע ולמפגש עם חולים, עוד בשלב של הניסויים הקליניים של וולקייד שעליהם היה אחראי כבר במסגרת תפקידו כנשיא ומדען ראשי של אינפיניטי. למשל, "חולה שביקש לפגוש אותי, הקובני הכי עשיר באמריקה, הוא היה בדרך להוספיס או לניסוי הקליני שלנו. אחרי כמה שבועות היה על הרגליים והוא חי עד היום עם 11 נכדים, ומדי חג הודיה הוא מתקשר להגיד תודה, ומבשר ששלומו נהדר והוא התעשר בנכד נוסף". או חולה מספר 007 בניסוי קליני מסוים, שהגיע בתום הניסוי להציג את עצמו, במילים, "שמי ג'ים בונד", ואחרים שסיפרו בדמעות איך היו על סף המוות וקיבלו את חייהם במתנה.
לאחר 13 שנה, בעיות כלכליות שאליהן נקלעה אינפיניטי הביאו את אדמס להחלטה לפרוש. אחרי הכול, כבר היה בן 62 ופרנסה בוודאי לא חסרה לו. אבל הפרישה כאמור, לא כל-כך הצליחה לו. ועכשיו הוא על הקו בוסטון-ירושלים.
"אנחנו חייבים לגייס הון"
הסיבה שאדמס מדבר עברית בקפיטריה של גמידה סל היא מפני ש"אני לא רוצה להרגיש כמו המנכ"ל האמריקאי המוצנח שישנה את התרבות של החברה. אני גם לא רוצה שהם יהפכו לחברה אמריקאית, אלא לחברה מצליחה ברמה אמריקאית, עם משרד בארצות-הברית ועם יכולת לגייס שם הון. כי אנחנו לא יכולים לשרוד בסביבת המימון הישראלית".
מה רע בלהיות חברה אמריקאית?
"אני לא רוצה להרוס את החדשנות הישראלית. קראתי את סטארט-אפ ניישן. זה חתיכת פרופגנדה, אבל גם 80% נכון. יש איזו רצינות וחוסר פחד בתרבות הישראלית שהיא חומר גלם לבניית חברות".
איך באמת התגלגלת להיות מנכ"ל?
"חיפשנו מנכ"ל שבסיסו בארצות-הברית ולא מצאנו, ובעלי המניות והדירקטוריון ויעל (מרגולין, שהייתה מנכ"ל החברה ועכשיו הפכה לנשיאה) שאלו אם אני יכול לקחת את הפיקוד. אנחנו במצב מתקדם בניסויים הקליניים וזה מאוד יקר, וצריך לעשות ייצור ולהשיק את המוצר - וכמובן שאם נצליח, הטריטוריה הראשונה שנפעל בה תהיה ארצות-הברית. אז היה דיון, התלבטתי קצת כי זה אומר לוותר על דברים אחרים, ישיבה בדירקטוריונים ומשרות התנדבותיות שקשורות לסרטן. אבל החלטתי שכן".
ומה קורה עם גמידה בחצי השנה האחרונה?
"בששת החודשים האחרונים אנחנו בונים צוות הנהלה חדש. אני לא רוצה לבקר את גמידה סל, אני אוהב את המדע שפותח פה ואת היצירתיות, אבל לא היה מרחב לצמיחה. הייתה לנו הנהלה שהייתה יעל, אבל לא הייתה מתחתיה שכבת ניהול".
ועל-פי השמועות בשוק, זה חלק מהדרך להביא את החברה לשוק ההון, להנפקה בנאסד"ק.
"אני לא יכול לדבר על הנפקה אפשרית. אני יכול רק לומר שאנחנו חייבים לגייס הון, מעבר להון שגייסנו ביוני שעבר - 40 מיליון דולר, בעיקר מישראל ובהשתתפות נוברטיס וקרן מהונג קונג. במקביל, התחלנו לבנות את יכולות הייצור שלנו, ואנחנו נערכים לכך שכאשר הניסוי יצליח והמוצר יאושר, נוכל לשווק אותו. גם הודענו שאם נקבל אישור FDA למוצר, נבנה מתקן ייצור בישראל, בקריית גת".
המוצר שאדמס בונה על הצלחתו ואישורו הוא נייקורד (ראו מסגרת), שאמור לפתור בין היתר בעיה חסרת פתרון, של חולי סרטן דם שלא מוצאים תורם מתאים של מח עצם ונידונים למעשה למוות. נייקורד קיבלה מה-FDA מעמד של תרופה פורצת דרך, שגם מעידה על כך שהרגולטור האמריקאי התרשם מהנתונים וגם מאפשרת דרך מקוצרת יחסית לאישור.
תוצאות הניסוי של נייקורד אמורות להתפרסם ב-2020 ולדברי אדמס, הם מתקדמים הרבה יותר מהמתחרים. בעיקר מג'נטה שביצעה הנפקה מוצלחת לפני שבועיים. "אנחנו אוהבים את ההנפקה של מג'נטה", אומר אדמס. "כשאתה לבד בתחום מסוים, קשה לקבוע מה הערך שלך. כשיש מתחרים שיש להם שווי שוק, זה יותר קל".
אדמס סבור שעוד מוקדם להעריך את היקף השוק עבור נייקורד, אבל יש פוטנציאל מאוד גבוה, וניתן יהיה להרחיבו להתוויות נוספות. "פיתוח תרופות אמיתי מתחיל עם האישור הראשון שלך", הוא אומר, "כי אז עושים כל מיני בדיקות ושינויים ומוסיפים התוויות. ולא נזנח שום התוויה אפשרית. גם מחלות יתום (מחלות שבהן מספר החולים מועט) נחשבות. או שכולם נחשבים או שאף אחד לא נחשב. אין מחלה קטנה מדי".
אתה אידיאליסט?
"לא יודע אם אני אידיאליסט, אבל אני מרגיש שאני צריך להיות אתי, וזה אתי להציע טיפול עבור כל חולה שאתה יכול לטפל בו".
והתעשייה שלכם, תעשיית התרופות, היא אתית?
"יש שחקנים טובים ורעים. כמו בכל עסק. רק שאנחנו באור הזרקורים כי אנחנו עוסקים בחיי אדם".
מה לא אתי בעיניך?
"לדרוש פי 100 יותר על אינסולין. יש דוגמאות ברורות להעלאת מחירים בתחום התרופות הגנריות על-ידי יצירת מונופול או על-ידי יצירת חוסרים מלאכותיים; לשקר בנוגע לדאטה שלך. יש שחקנים גרועים בתעשייה שלנו - וצריך לתקן את זה".
בעיית הניהול הישראלית
כאשר אדמס מסתכל על תעשיית הביומד והביוטק הישראלית, הוא מרגיש גאווה וצער כאחת. גאווה על ההישגים החדשניים, צער על כך שלא לוקחים אותם קדימה, לחברות גדולות. "ישראלים לא בונים כדי להישאר", הוא אומר. "בחדשנות אתם עומדים כתף אל כתף עם בוסטון ועם סן פרנסיסקו. הניהול הוא סיפור אחר. לישראל אין מנהלים מקצועיים ומנוסים ומורשת של בניית צוות ניהול. כאשר המדען הראשי הופך להיות מנכ"ל, זה לא אומר שהוא יהיה מנהל טוב או יידע לבנות צוות, או להוביל את השלבים המאוחרים של הניסויים.
"מסחור כמעט ולא קיים כאן. כשקייט פארמה נמכרה ב-12 מיליארד דולר, כולם חגגו וסיפרו איזה גיבור אריה בלדגרין (המייסד שלה). אבל אני אמרתי, חבל. אם הוא כזה בחור מדהים, שיבנה את סלג'ין (חברת תרופות סרטן הנסחרת על-פי שווי 80 מיליארד דולר) הבאה".
מי יכול לסרב לסכום כזה?
"זו בדיוק הבעיה, מערכת יחסי האהבה-שנאה עם הכסף".
והסביבה המשקיעה הישראלית? המוסדיים וקרנות ההון סיכון בתחום מדעי החיים?
"פגשתי הרבה מאוד משקיעים בישראל, וכללית, הקרנות כאן לא מאוד מתוחכמות בתחום מדעי החיים. בבוסטון קהילת ההון סיכון מלאה מדענים, וכאן יש אנשים מאוד חכמים בתחום הפיננסים ועריכת הדין בקרנות, אבל בלי תשתית של אנשים מתחום מדעי החיים ישירות, וייקח דור כדי לבנות את המיומנות הזאת, אבל זה יקרה רק אם נבנה חברות שידרשו את המומחיות הזאת".
אתה אישית ישבת בתוך גוף ישראלי שמשקיע בחברות כאלה, היית במשך שנה הנשיא והמדען של כלל ביוטכנולוגיה. מה דעתך עליה?
"היא חברה נסחרת ציבורית, וזה קצת חריג שהיא גם חברת אחזקות וגם קרן הון סיכון. לא חוויתי דבר כזה בעבר. גם שוק ההון הישראלי לא מאפשר להם גיוס הון גדול, ולאחר שלן בלווטניק העביר אל כת"ב את האחזקות שלו בחברות אמריקאיות בתחום הביומד, נוצר מצב שאו שהם מחזיקים עיקריים בחלק מהחברות, או שהם מחזיקים באחוזים קטנים מאוד ואז יש להם רמת מעורבות מאוד מוגבלת.
"אפילו שהחברות האמריקאיות שבהן הם השקיעו מצליחות, ההצעה שלי אליהם הייתה להשקיע בישראל, ולא להתחרות בארצות-הברית בקרנות כמו ת'ירד רוק, פלגשיפ וארץ', כי הם יפסדו. אתה יכול לכתוב צ'קים, אבל מקצועית אתה לא יכול להשתוות לקרנות האמריקאיות.
"אני חשבתי שהם צריכים להשקיע בחברות ישראליות, לבחור את המובילים בארץ, וגם להתחזק ביותר אנשים שמבינים במדע. אבל אני לא יכול להגיד לכם אם הם קיבלו את ההצעה שלי. מה שאני מנסה להגיד לכלל, שיבנו את גמידה סל הבאה במקום להשקיע בחברות אמריקאיות".
שיבת המוחות | 119 חוקרים ישראלים זכו במלגות מרסל אדמס
מלגות מרסל אדמס, מפעל משותף לאדמס ולאקדמיה הלאומית למדעים, מיועדות לתלמידי מחקר במדעי הטבע, במתמטיקה, במדעי המחשב ובמדעי ההנדסה, המחולקות מאז 2005, ועד כה זכו בהן 119 חוקרים ישראלים צעירים ומבטיחים ב-13 מחזורים. "הסיבה לכך שהמשפחה ובעיקר אבא שלי החליטו להעניק את המלגות הללו", אומר ג'וליאן אדמס, "היא הרצון לתמוך במדע ובחדשנות ולנסות לעודד סטודנטים לא רק ללמוד בישראל אלא גם להישאר בה ולבנות את הבסיס לחדשנות בישראל. ולא משנה לנו מאיזה אוניברסיטה הם. בסבב האחרון, בטקס שבו הייתי השבוע, היו חמישה גברים ושלוש נשים, מאוניברסיטאות שונות".
מדובר במלגות שאכן מאפשרות לחוקר הצעיר לעסוק במחקר שלו באין מפריע: מדי שנה מוענקות המלגות לשמונה תלמידי מחקר צעירים, מהשנה השנייה ללימודי הדוקטורט שלהם, למשך עד ארבע שנים, וסכום המלגות הוא 27 אלף דולר לשנה, שמאפשר להשתתף בכינוסים מדעיים, סדנאות לימודים בחו"ל, שיתופי פעולה מדעיים ונסיעות כדי להתראיין למשרת בתר דוקטורט (פוסט דוקטורט) באוניברסיטאות בחו"ל. בנוסף לעזרה הכלכלית, עצם הזכייה במלגה מעניקה לחוקר הצעיר יוקרה אקדמית ותורמת לקריירה המקצועית שלו.
בין בוגרי התוכנית אפשר כבר למצוא חוקרים בעלי הישגים במחקר, כולל פרסומים נחשבים. עד כה, 30 מהם חזרו למשרות אקדמיות בישראל, שישה במשרות אקדמיות בחו"ל, 14 עובדים בתעשיות ההייטק והביוטק בארץ ושלושה בתעשיות הללו בחו"ל ושניים הם רופאים חוקרים בבית החולים בילינסון. כך שלפחות אנחנו יודעים, שהמוחות הללו לא התפזרו בעולם אלא חזרו ברובם הביתה.
הסיפור של גמידה סל | הבטחה, משבר, פיתוח והנפקה בפתח
גמידה סל היא אחת החברות הותיקות בסצנת הביומד המקומית ותמיד נחשבה לחברה מיוחדת ומבטיחה. היא הוקמה ב-1998, ופיתחה שיטה להגדיל את הכמות של תאי גזע בדגימה, מבלי להפחית את צפיפותם.
בעת הקמתה של החברה, תאי גזע היו הדבר החם. דובר ברפואת תאי הגזע כפוטנציאל לשחזור רקמות ובניית איברים להשתלה. ב-20 השנים שעברו, זה לא קרה והמיקוד של תחום תאי הגזע השתנה. יש עדיין פעילות בתחום תאי הגזע לבניית איברים, אולם היישום המיידי הוא שימוש בהם כדי להפריש חומרים התורמים לריפוי.
אולם, גמידה מעולם לא הייתה רק חברה של חלום רחוק ובלתי מושג. בתחום אחד תאי הגזע תמיד היו רלוונטיים כבר ב-1998 - טיפול במחלות מסוג סרטן הדם. כבר בשנה זו טופלו ילדים בהשתלה של תאי גזע מדם טבורי. התהליך כולל הרס מערכת החיסון הקיימת של החולה (שכן בתוכה מתרחשת המחלה), והשתלת תאי גזע המשקמים אותה. אלא שאם משתילים תאי גזע בוגרים, הם עלולים לתקוף את החולה, תהליך שנקרא (Graft Vs. Host Disease GVHD) ויכול להיות קשה עד קטלני. אם משתילים תאי גזע מדם טבורי זה לא קורה, אך מנת הדם הטבורי לא מספיקה לטיפול במבוגר שמשקלו מעל 45 קילו. לכן הטיפול בתאי דם טבורי היה שמור לילדים, ואילו מבוגרים נאלצו (ונאלצים עד היום) לחפש תורם דומה להם מאוד מבחינה חיסונית, אשר לא תמיד נמצא. הטכנולוגיה של גמידה סל יכולה להגדיל את מספר התאים בדגימה של דם טבורי ויכולה להפוך אותה למתאימה גם למבוגרים - זה היישום המיידי.
החברה מקווה כי תוכל להתפתח בהמשך לתחומים נוספים, חלומיים יותר, כמו השתלת מערכת דם חדשה לחולים באנמיה חרמשית או אנמיה אפלסטית. כמו כן, בתחומים אחרים שבהם משתמשים בתאים חיים בתור נשאי תרופה - כמו בתחום ה-CAR-T לטיפול בסרטן, ניתן יהיה להשתמש במוצר של גמידה סל כדי להגדיל את מספר התאים בדגימה בלי לשנות את פעילותם.
בתחילת דרכה הייתה גמידה סל בבעלות קבוצת ההשקעות גמידה, חברת ההשקעות ARTE של משפחת אריסון ואלביט הדמיה של מוטי זיסר. היא פיתחה מוצר ראשון בשם StemEx והשמחה הייתה רבה כאשר טבע הקימה מיזם משותף עם החברה לפיתוח המוצר ועמדה לקחת על עצמה את זכויות השיווק. גמידה סל הצליחה להשיג מה-FDA, רשות המזון והתרופות האמריקאית, הסמכה למסלול אישורים מקוצר למוצר על בסיס ניסוי ללא קבוצת ביקורת שישווה מול נתונים היסטוריים.
נדרשו שנים רבות להשלים את הניסוי, מעל לשש שנים, ועד השלמתו ה-FDA שינתה את דעתה ודרשה ניסוי נוסף. היה זה רגע של משבר לחברה שכבר החלה להיערך לפעילות מסחרית, אולם במקום להמשיך בפיתוח ה-StemEx, גמידה סל החליטה לזנוח אותו ולפתח את הדור הבא של המוצר, NiCord. למוצר זה היו מלכתחילה תוצאות טובות יותר, הוא היה כולו של גמידה ולא במשותף עם טבע, וכאשר StemEx נשלח לעוד ניסוי גדול, כבר לא הייתה סיבה להעדיף אותו.
הניסוי לאישור ה-NiCorrd כבר החל וצפוי, אם לא יהיו הפתעות, להסתיים בשנה הבאה, כך החברה עשויה להגיע לשוק בסוף 2019 או תחילת 2020.
גם מאז תחילת פיתוח ה-NiCord עברה החברה לא מעט תהפוכות. חברת התרופות הבינלאומית נוברטיס השקיעה בחברה ועמדה לרכוש אותה, אך ויתרה ברגע האחרון כאשר החליטה לוותר על כל פעילותה בתחום תאי הגזע. לאחר מכן שוב התקשרה נוברטיס בהסכם עם אופציה לרכישת גמידה סל, אך הודיעה עוד לפני פקיעת האופציה כי לא תממש אותה. בכל זאת, נוברטיס היא בעלת 10% מגמידה סל וממשיכה להשקיע ולשמור על חלקה.
כיום בעלי המניות העיקריים בגמידה סל הם כלל ביוטכנולוגיה, אלביט מדיקל, קרן שביט, קרן IBF ונוברטיס.
החברה נוהלה במשך רוב ימי חייה על-ידי ד"ר יעל מרגולין. לקראת ההנפקה, שעשויה להתרחש אפילו בחודשים הקרובים, גויס אדמס כמנכ"ל שמכיר הן את הפן המסחרי בעולם התרופות והן את וול סטריט.