חניכי "כוכבי המדבר" / צילום: אייל פישר
זהו סיפורם של שני גברים, שני מהפכנים, שלא אמורים היו להיפגש. בטח לא להפוך לחברים. בטח לא להקים ביחד ארגון. בטח לא ארגון שיהפוך לסיפור הצלחה. 15 שנה ועולם שלם עומדים ביניהם. האחד צעיר ישראלי, קצין בשריון, ירושלמי, אשכנזי, בן לאצולת היישוב העברי. השני גבר בדואי, גדל באוהל, כימאי וראש מועצת חורה שבנגב. ובכל זאת. "כוכבי המדבר" הוא הארגון שהקימו השניים לפני כחמש שנים. מטרתו: לפתח את דור המנהיגות הבא של הבדואים דרך החינוך. זה אולי יכול להישמע מעט בנאלי, "פיתוח מנהיגות" זו שפת תאגידים וניו-אייג', אבל אחרי שמבלים כמה זמן במדבר עם החברים, הדעה משתנה מהקצה אל הקצה. אפשר לטעון שמדובר בטיפה בים, וזה אולי נכון, אבל הדימוי מעט פסימי. אני מעדיף דווקא את הדימוי של נר בחשיכה. נר? שני הגברים האלה מזכירים יותר פרוז'קטור.
זה לא רק הסיפור שלהם, כמובן, זה בעיקר הסיפור של הבדואים בנגב. הם מככבים לא מעט בכותרות ובמהדורות בחודשיים האחרונים, ממלאים את התפקיד הקבוע שלהם בשלל אירועי אלימות; ירי בכביש 40, רצח, נקמות דם, תאונות. מצד שני, היהודים לא נותנים להם להיכנס לבריכות ועוד - כ-250 אלף אנשים שתמיד מנפקים את אותם סיפורים בדיוק. אף פעם לא יוצאים מהמשבצת.
מדינת ישראל מלאה במערכות יחסים מסובכות ואין ספק שזו עם הבדואים - כ-%3.5 מהאוכלוסייה - היא מהיותר מורכבות שבהן. אין טעם להיכנס שוב למעגל האינסופי של מי צודק ומי יותר גרוע. שני הצדדים נושאים יחד את האשמה והאחריות, ושני הצדדים נפגעים. אם כי לא באופן שווה; אין טעם להתבצר מאחורי הפוליטיקלי קורקט - אין ולו תחום אחד של החיים בישראל שהבדואים לא תופסים בו את הקצה הגרוע של המשוואה. הם הכי עניים, הכי חולים, הכי מובטלים, הכי פחות משכילים, הכי עבריינים. זכויות הילד, זכויות האישה, ייצוג בתקשורת, גישה למשאבים ולשירותים - אין לך ולו תחום אחד שהבדואים לא מפגרים בו הרחק מאחור. הפער בין האזרחים היהודים והערבים קטן מהפער בין האזרחים הערבים לבדואים.
המדינה אומנם משקיעה - רק השבוע פורסמה תוכנית חדשה של המועצה להשכלה גבוהה למימון מיוחד לתואר אקדמי לבדואים עד 80 אלף שקל (הבדואים מהווים רק 1% מכלל הסטודנטים בארץ). תוכנית אחרת תרשת את היישובים הבדואים במצלמות - אבל תוכניות באות ותוכניות הולכות כבר שנים. רק הבדואים, נדמה, לעולם עומדים. האם מתן יפה ומוחמד אלנבארי יצליחו לשנות את זה?
"לצאת מתדמית הקורבן"
מוחמד אלנבארי, 48, הוא ראש המועצה המקומית חורה משנת 2005 ונחשב לסיפור הצלחה. ד"ר לכימיה אורגנית בהשכלתו, עד שנבחר עבד בחברת התרופות פריגו (הבדואי השני לעבוד בחברה), רשם על שמו 12 פטנטים והתקדם לתפקידי ניהול. בחורה הוא הצליח להגדיל את התקציב פי 6, מ-30 ל-180 מיליון שקלים, פתח מפעלים להעסקת נשים, בית ספר למחוננים, מוסד לאוטיסטים, מתנ"ס ומכון לטיהור שפכים. הקים את החברה הכלכלית הראשונה בחברה הבדואית, הטיס את אחוזי גביית הארנונה, העלה את אחוזי הניגשים לבגרות והוריד את הפשיעה והוונדליזם כשהלך ראש בראש מול הקהילה שלו ורישת את חורה במצלמות. ההתנגדות הייתה גדולה - אסור לצלם נשים במרחב הציבורי - אבל התוצאות דיברו בעד עצמן והיום, יישובים נוספים מתקינים מצלמות במה שמכונה כבר "מודל חורה".
הוא שינה את חורה במו ידיו. זו עדיין חורה, כן? זו עדיין לא רמת השרון, אבל ההבדלים ניכרים. להוכחה, זה היישוב הבדואי היחיד שווייז יודע לנווט בו. באופן מפתיע, מי שעזר לו זה השכן שלו פיני בדש, ראש מועצת עומר. 15 ק"מ ואלף שנות אור מפרידים בין שני היישובים. עומר הוא אחד משלושת היישובים העשירים בארץ (לצד סביון וכפר שמריהו), חורה מהעניינים שבעניים. בדש נודע במלחמתו בבדואים, אבל אחרי שאלנבארי הרים טלפון וביקש "בוא תלמד אותי", הפך בדש למנטור ולחבר.
"פיתחנו גישה חדשנית לשינוי בקהילה", אומר אלנבארי. "אני לא מאשים אף אחד ואני לא מתקרבן - הדברים האלה לא מובילים אותך לשום מקום. אני מאמין בלהשקיע את הכול כדי להביא פתרונות לבדואים, לתת להם תקווה, אושר, לעבור מבכיינות להעצמה".
איך עושים את זה בפועל? בשתי דרכים, הראשונה היא דרך המדינה: "המדינה היא יזם גרוע", אומר אלנבארי, "אבל מה - היא בנק טוב ופרטנר יציב ומיומן. אם אתה הולך איתה, זה יכול לעבוד. המחלה של הסקטור הציבורי", הוא אומר כממתיק סוד, "היא תקציבים לא ממומשים". מה שאלנבארי עשה זה פשוט לפתוח את הדלתות. "אמרתי למשרד החינוך, יש לכם פרויקט, רפורמה או ניסוי? תביאו אותו קודם כול אליי. נסו עלינו. זה עזר לנו מאוד, קיבלנו הזנה, תוספות למורים, מה לא - 15 פיילוטים כאלה עשו עלינו. אין פה שום סוד, פשוט לא להתבכיין - לצאת מתדמית הקורבן, גם אם היא אמיתית. זה הרי לא משנה את המציאות".
בשביל זה היה צריך אלנבארי לשבור את הטאבו החזק ביותר בחברה הבדואית. השבטיות. "השבטים והחמולות זה מבנה חברתי שמווסת את השלטון המקומי. הבעיה היא שכשנכנסנו לציוויליזציה, לקחנו מהשבטיות את כל הדברים הרעים ואת הטובים השארנו בחוץ. פעם השבט היה מגויס לטובת הכלל - אם היה עבריין, למשל, שפוגע בשבט או במוניטין שלו - היו מעיפים אותו. היום הכול התהפך - השבט מתגייס לשריין ולהגן על האנשים האלה. גם אין יותר זקנים, זה מיתוס של היהודים. יש משהו כמו 3% מהבדואים שהם זקנים, לא סופרים אותם. אני לא יכול להתחבר לזה, פשוט לא יכול. בהייטק אין שבטים. במדע אין שבטים. זה דבר שאנחנו לא יכולים להאשים בו את היהודים. התוצאה היא שכרגע אנחנו נטל. משקולת. אנחנו פולטים למעלה מ-6,000 בוגרות ובוגרי מערכת החינוך כל שנה - איפה הם? מה התרומה שלהם?".
איך התמודדת עם השבטים בחורה?
"הבאתי מנהלים מחוץ לעיר, עקפתי את המנגנון. שברתי אותו. כשאתה מתמקד בבעיה, אתה נתקע בה", הוא אומר, "צריך להתמקד בפתרון. לדוגמה, כולם מדברים על אלימות, אבל אני מדבר על סולידריות. אתה מבין?".
הכול הלך טוב לאלנבארי עד שיום בהיר אחד ב-2012 דפק על הדלת שלו מתן יפה. "הסתכלתי עליו", הוא אומר בחיוך ומסתכל על יפה, "ואז גלגלתי אותו מכל המדרגות. אבל הוא חזר ואז הבנתי ששנינו מדברים על אותם דברים. קראתי לו ואמרתי לו, אני הולך איתך". בתחילת 2013 הקימו את כוכבי המדבר.
"יש בינינו שותפות גורל"
"הייתה לי את הילדות הכי אשכנזית, הכי נורמטיבית", אומר מתן יפה, 33. "הייתי קצין בשריון, אחרי הצבא טיול. על בדואים לא ידעתי שום דבר - מלבד הסטיגמות". הסטיגמות די התאמתו כשארבעה בדואים לכדו את יפה כשרכב על האופנוע שלו במדבר וניסו לשדוד אותו. יפה שלף אקדח, וזה שכנע את החברים לסגת. "שנאתי אותם", הוא אומר, "שנאתי את כולם. אבל את הנגב תמיד אהבתי".
יפה ומשפחתו עברו ליישוב צוקים בערבה, יפה ניהל את פונדק ה-101 של כושי רימון. בצוקים נפלו ליפה עוד אסימונים. "הבנתי שאנחנו, היהודים, בונים בנגב מבצרים - לא יישובים. זה ממש בלב המדינה, בלתי נתפס. ויותר מזה - הבנתי שהגדרות והחומות לא עוזרות בכלום - בקיבוץ רביבים חפרו חפיר עמוק מסביב לכל הקיבוץ - ובעתיד הן יעזרו עוד פחות, הרי מתישהו נצטרך לעבור את הגדר של הש"ג, נכון?".
"הבנתי", אומר יפה, "שאנחנו חיים במרחב משותף ויש בינינו שותפות גורל, נרצה או לא - עתיד הילדים שלי תלוי בעתיד הילדים של השכנים שלי. לא רציתי להמשיך ולבנות עוד גדרות, רציתי לעשות משהו אחר. משהו גדול, לא להתנדב שעה בבית ספר וללמד עברית - רציתי לשנות את המציאות, את המאקרו".
אני מפעיל עד למקסימום את גלאי הבולשיט שלי, מדובר במודל מתקדם בייבוא אישי, אבל שום דבר לא עולה על הרדאר. "ילד יהודי וילד בדואי נולדים אותו דבר, אבל במהלך החיים נוצרים הפערים האדירים ביניהם", אומר יפה. "יש פה כשל שוק שחייבים לתקן. צעיר בדואי גדל בלי תקווה, וזה הרסני לכולם - לו, למדינה, למרחב. ולא עוזר להשוות את התנאים שלו לסוריה או לבנון - כי הוא משווה את עצמו לאנשים שגרים בעומר. וכן, אני יודע שהיו אלף לפניי, אבל אני יזם וליזם לא משנה שאחרים ניסו ונכשלו - להיפך, זה ממריץ אותו".
יפה התחיל להסתובב בקרב הבדואים לבדו, פגש מאות אנשים, שאל, דיבר, הקשיב, הסתכל, חווה. ראה במו עיניו את המשבר העובר על הבדואים, מחברה נוודית לחברה מיושבת. את הירידה בתפקיד ובכבוד של הזקנים והשיחים. את משבר המנהיגות. הוא לא עושה להם הנחות ולא נשבה בקסם שהמציא. "הם יהיו חצי מתושבי הנגב עד 2030, הגורלות שלנו קשורים ואני יודע שאני חייב לעשות משהו".
פגשת מאות רבות של בדואים. תכליל.
"עובדים במוד של הישרדות. חושבים לטווח קצר, לא קדימה. הרבה פעמים לא בדיוק מבדילים בין המטרה והאמצעים. לימודים, למשל. כולם רוצים ללכת ללמוד. אבל לימודים זו לא המטרה, נכון?".
"המילה הראשונה ששמעתי מכל מי שדיברתי איתו הייתה 'סעב' - קשה (saeb). ולאט-לאט הבנתי שרק בדואים מתוך המערכת יביאו את הפתרון, שמנהיגות זה המפתח. מה זה מנהיגות? אחד שלא מסוגל לשמוע 'אכלו לי, שתו לי', שמאמין בלהיות פרו-אקטיבי, יוזם, שמרגיש חלק - לא אומר 'אתם צריכים להשתנות', אלא - אנחנו צריכים". בשלב הזה בערך דפק יפה על הדלת של אלנבארי, שהיה בסוף הקדנציה השלישית שלו. השניים הפכו לחברי נפש - מוחמד שימש כסנדק לבן השני של יפה, נגב שמו (לשניים האחרים קוראים נבו וארבל. הבחור הוא פוסטר של הציונות).
הבטחתי אצולה, לא? מתן יפה הוא נצר למשפחת יופה המפוארת, נכדו של אורי יפה ז"ל, שהיה מראשוני הפלמ"ח, חקלאי וראש מועצה. אחיו של אורי היו אברהם יפה שהיה אלוף בצה"ל, חבר כנסת, ממייסדי השומר הצעיר ומאוחר יותר התנועה למען ארץ ישראל השלמה ומנהל רשות שמורות הטבע, ושל שאול יפה שהיה סגנו של יצחק שדה וקצין השריון הראשי של צה"ל. שלושת האחים שינו את שמם מיופה ליפה בהוראת בן גוריון. אנשי מגל וחרב.
"חושבים 20 שנה קדימה"
חמש שנים אחרי הקמת הארגון, ולשניים יש במה להתגאות. את המודל שלהם, יהודי ובדואי שעומדים בראש הארגון, הם שכפלו כל הדרך למטה - כל עמדת ניהול מאוישת על-ידי בדואי ויהודי ביחד. אבל ההחלטה הכי חשובה שלקחו השניים הייתה שכל הפעילות היא על-שבטית ועל-יישובית. מאחר שבחברה הבדואית אין חשוב יותר מהשבט, הוחלט שהפעילות של העמותה תיעשה כולה על קרקע ניטרלית, קרקע של יהודים. "ככה אף אחד לא מחרים".
הפרויקט המרכזי של העמותה הוא "חממת מנהיגות", שנה בתנאי פנימייה בקיבוץ רוחמה לבוגרי תיכון. כ-60 בוגרים בשנה, וזו השנה החמישית. בינתיים משתתפים בו רק בנים. "זה עניין טקטי", אומר יפה, "לא עניין מהותי. פשוט היה קל יותר להתחיל פנימייה עם הבנים. הבנות יצטרפו בקרוב".
זה מאפיין את דרך המחשבה והפעולה של השניים. הם לא מנסים לפתור את הבעיות הכי גדולות וחשובות - הם פשוט מנסים לייצר אנשים שיעשו את זה בעצמם. "המטרה שלנו", אומר יפה, "היא לא לייצר הצלחות נקודתיות, אנחנו במוד סופר אסטרטגי - חושבים 20 שנים קדימה. זה ארגון מנהיגות, לא ארגון רווחה. הדולר שלנו, כמו שאומרים, לא מתפזר על שטח רחב. הוא ממוקד מאוד". עוד הוא מציין את הרוח הגבית שקיבל ממשרד החינוך על אגפיו השונים - החל במנהל הבינוי ועד למנהל לחינוך התיישבותי, שאמון על כל כפרי הנוער בישראל ואשר אימץ את כוכבי המדבר לחיקו באופן מלא ומסור. שותף מרכזי נוסף הוא משרד החקלאות, שמקדם עם כוכבי המדבר את הקמת מרכז המנהיגות בקמפוס חוסידמן לפיתוח מנהיגות בדואית.
יפה מספר על פער עצום בין הציונים שמופיעים בתעודות לבין רמת הידע של הילדים. "אנשים מגיעים עם ציון 90 באנגלית, אבל לא יודעים את ה-ABC. איך זה קורה? המורים פשוט נותנים להם את התשובות. אבל התועלת המיידית עולה ביוקר; מי שנותנים לו את התשובות הנכונות ולעולם לא דרשו ממנו להתאמץ, יגדל לא רק ללא ידע אלא גם ללא הערכה עצמית. תחשוב על עוד משהו", אומר יפה - "בחיים שלהם לא לימדו אותם להיכשל".
אני פוגש ארבעה ממנהיגי העתיד של החברה הבדואית שלומדים בחממת המנהיגות. אוסמה אבו כף מהכפר מולדה ליד חורה. לפני כשנה עלה הכפר לחדשות לרגע וחצי אחרי שעו"ד אדם אלהואשלה נרצח בכפר כחלק מנקמת דם. אוסמה בוגר מחזור ג' שנשאר להדריך את מחזור ד' הנוכחי (מכל מחזור נשארים שניים להדריך את המחזור הבא); עבדאללה אבו-שרב מחורה, בן 18, חניך במחזור ד'; רשאד אבו-גאנם, בן 19 מתל שבע. לפני שבועיים חסמו ארבעה רעולי פנים אוטובוס "מטרופולין" שנכנס לכפר וניפצו את שמשות האוטובוס עם גרזנים. למה? לא ידוע. רשאד, חניך מחזור ד', יישאר להדריך את מחזור ה'; והרביעי הוא עומר אבו-שרב, בן 18 מרהט. רהט משתדלת ללכת בעקבות חורה, אבל בהצלחה חלקית בלבד. בשבוע שעבר הותקפו שם שוטרים שהעזו לרשום דוח. עומר יישאר גם הוא להדריך את המחזור הבא.
ילדים טובים. אנחנו יושבים ומדברים. השנה הזו - בדומה לשנת מכינה טרום צבאית של צעירים יהודים - העמיסה עליהם חוויות לרוב. לא כולן חיוביות, חלקם הספיקו להיעצר בידי המשטרה אחרי שביקשו כוס מים או לספוג קללות "ערבים מסריחים" מיהודים טובים, אבל המכלול טען אותם לשנים קדימה. "הייתי אדם אחר לפני התוכנית", אומר עומר, "לא היה לי ביטחון עצמי בכלל. השנה הזו שינתה אותי. זו גם הייתה הפעם הראשונה שלי לטייל בישראל. אפילו הייתי במאה שערים! המפגש הכי מרגש היה עם בלה פרוינד - האישה הירושלמית שב-1992 הגנה בגופה על מחבל פלסטיני מפני לינץ' - זה היה ממש מרגש לראות אותה ולדעת שלא כולם בישראל שונאים ערבים". בלה פרוינד יש רק אחת, לצערנו. יהודים אחרים, כאמור, דווקא הזמינו להם משטרה.
תנועות נוער? רובוטיקה?!
הארבעה מספרים על הפידבקים בבית. אם בשנים הראשונות של התוכנית זכו המשתתפים בעיקר ללעג ולחשדנות (משת"פים של יהודים), הרי שעכשיו זה כבר נחשב ליוקרתי. אבא של עבדאללה לחץ עליו שיילך, ורשאד הגיע אחרי אחיו שעבר את התוכנית - "וזה שינה אותו. הלך ללמוד".
"בחיים שלי לא חשבתי שאהיה בבית של יהודים", הוא אומר ומספר סיפור מצחיק: באחת השבתות הראשונות התארח אצל משפחה ברוחמה. "אני יושב ליד השולחן, אוכל סלט, אוכל מרק, אוכל פשטידה - וכל הזמן שואל את עצמי איפה 'הלחם, מתי כבר יגיע הלחם' (לחם, lahm, בערבית - בשר). מחכה ומחכה, וכלום. בסוף הארוחה אמרו לי שהם צמחונים. לא ידעתי מה זה בכלל. אצלנו אין דבר כזה ארוחה בלי כבש".
חבריו מתענגים על הסיפור הזה אף שניכר שזו הפעם המאה שהם מתמוגגים ממנו, מה זה מתמוגגים - מתפוצצים מצחוק. צמחונות, איזה קונספט הזוי. "היינו בתל-אביב", אומר רשאד, "איזה מקום מטורף!"; "לא היה לי מושג שיש דבר כזה חרדים", אומר עבדאללה, "כל היהודים תמיד נראו לי אותו דבר". "ליהודים יש כל-כך הרבה יותר ממה שיש לנו", אומר רשאד, "גם לנו מגיע".
כמו מה?
"תנועת נוער", הוא אומר, "לא היה לי בכלל מושג שיש דבר כזה. או חוגי רובוטיקה!".
אבל עם כל הכבוד למפגשים עם החברה היהודית, הרי שהמפגשים הכי משמעותיים של החברים היו דווקא עם בדואים משבטים אחרים. לנו זה יכול להישמע מוזר עד מאוד, הרי כל הפחונים נראים לנו מהכביש עלובים באותה המידה. אבל לא. "בחיים שלי אפילו לא פגשתי בדואים משבטים אחרים", אומר עבדאללה, והשאר מסכימים. "זה הכי מטורף", אומר אוסמה.
הארבעה מספרים בגילוי לב על החיים בשבט: לפעמים קוראים לך לבוא ללכת מכות נגד חבורה אחרת. מה קרה? בן דוד שלישי שלך נעלב מאיזה בן דוד שני של מישהו אחר. מהתגרה הזו אתה יכול לצאת מוכה, דקור או ירוי - אבל אתה הולך. בלי שאלות?, אני שואל. "בלי שאלות", אומר אוסמה, "אתה פשוט הולך".
המשפחות, הם מספרים, היו בהלם טוטאלי מהחיבור. "הייתה המון חשדנות בהתחלה", אומר עומר, "אבל לאט-לאט זה עובר. פעם אחת, בסוף הרמדאן, אפילו מישהו מחורה לקח אותי טרמפ לרהט". לפי המבטים של החברים, שמהנהנים בהערכה, אני מבין שמדובר באירוע ראשוני וחד פעמי. "ברמדאן", מספר רשאד ששם את הדברים בקונטקסט, "הזמנו חברים מכל השבטים להיפגש. אתה יודע מה זה היה? אנשים היו בהלם. בהתחלה כולם היו חשדנים, אבל בסוף דיברו". "המעגלים מתרחבים", אומר אוסמה.
הם מדברים בחופשיות, יחסית, על החיים בעיירות ובכפרי פשע. מה שילד בדואי רואה עד גיל 18, ילד יהודי לא יראה בשלושה גלגולים, כולל בטלוויזיה; כמות האלימות, הפשע, העוני, המוות, המחלות, העיוותים החברתיים. ביגמיה למשל. האבות של חלקם נשואים פעמיים, אפילו שלוש. "אבל בדור שלנו זה יורד", אומר אוסמה, "בכל המשפחה שלי יש רק שניים מהבני דודים שיש להם יותר מאישה אחת". יש לי בן דוד, אומר עבדאללה, "מתחתן עכשיו עם החמישית". הם מספרים לי בדיחת ביגמיה: למה ללב של גבר יש ארבעה חדרים? אחד לכל אישה. אני שואל אותם אם מישהו יצא לדייט עם בחורה; "לא", הם מצחקקים בביישנות.
אני מתרשם עמוקות מהחבורה. אוסמה נראה כמו אחד שעוד נשמע עליו. "התוכנית משפיעה גם על המשפחות שלנו", הוא אומר, "הילד חוזר ומחנך את הבית, מדבר על התוכנית, מספר חוויות, אנשים מקשיבים* אני מכיר את המדינה טוב יותר היום; זה כמו להכיר את ההרכב של הנבחרת, הרי זו המדינה של כולנו, לא? אף אחד לא הולך לשום מקום. יש לי דוד, למשל, שיצא ללימודים, הצליח ועזב את הכפר - מה זה עזר לכפר? מה זה עזר למשפחה? כלום. רק לעצמו. אני רוצה לעזור לכפר, לשפר את המצב. החלום שלי זה להקים קבוצת כדורגל".
"אנחנו לא יודעים כמעט כלום אחד על השני", אומר עומר, "אתם לא יודעים איך אנחנו חיים, אנחנו לא יודעים כלום עליכם. התקדמנו, אבל זה לא מספיק. צריך עוד ועוד, כל הזמן".
60 דונם ליד בית קמה
"אחרי מחזור ב' של החממה", מספר יפה, "הבנתי עד כמה הפערים אדירים ובעיקר - הבנתי שזה לא עוזר לבוא אליהם בסוף י"ב ולתת להם כמה חודשים של העשרה בלימודים. הבנתי שנקודת ההתערבות צריכה להגיע הרבה יותר מוקדם. אז הבנו שמה שאנחנו צריכים לעשות זה להקים תיכון חדש, שלנו. אמרו לנו שאין סיכוי, אבל נכנסנו עם הראש בקיר, הצלחנו לגרום למשרד החינוך להבין ובספטמבר 2016 - כלום זמן - כבר נפתח במרכז ג'ו אלון התיכון הבדואי הראשון שהוא על-שבטי ועל-יישובי".
"כשקם התיכון, הבנתי שגם זה לא מספיק. מה שחסר להם זה דברים כמו הזנה, טיולים, חינוך לא פורמלי, חוגים, דברים כאלה. אז הקמנו את ראוופד (בערבית: יובלים), מסגרת לא פורמלית. אחרי שזה קם", הוא ממשיך, "הבנו שגם זה לא מספיק ושמה שאנחנו באמת, אבל באמת צריכים, זה כפר נוער - בית הספר יכול לקלוט לא יותר מ-300 תלמידים. אין אף כפר נוער ערבי בישראל, וכפר הנוער האחרון הוקם לפני עשרות שנים. גם כאן אמרו שבחיים לא נצליח - והנה: הצלחנו וקיבלנו 60 דונם ליד צומת בית קמה. עוד מעט כבר נתחיל לבנות, ושם כבר ילמדו 600 תלמידות ותלמידים בתנאי פנימייה. זה יהיה נהדר - אני מדמיין רשת של 1000 מנהיגות ומנהיגים משבטים שונים עובדים יחד כדי לקדם את החברה הבדואית ולהוביל אותה. זה לא יהיה מחר בבוקר, אבל כשהצעירים האלה יגיעו לעמדות השפעה, זה יהיה שח-מט".
כן, ככה הם מדברים, מתן יפה ומוחמד אלנבארי; מחליטים להקים עמותה, אז מקימים. צריך בית ספר? נבנה בית ספר, מה הבעיה. וזה לא נגמר כאן, כי אלנבארי ויפה ממשיכים להבין דברים כל הזמן; הנה, גם תיכון זה לא מספיק. צריך גם מכינה אקדמית. אז מקימים. צריך לסייע לסטודנטים להשתלב באוניברסיטאות? מקימים תוכנית בוגרים.
תגיד, בשביל כל הדברים החשובים האלה היה צריך לבוא יהודי מבחוץ?
"תבין", אומר יפה, "הרי אם לחברה הבדואית היה את כל הדברים שדיברנו עליהם, לא היה צריך לבוא אדם מבחוץ. אבל אדם הוא תבנית נוף מולדתו, ואצלנו יש ידע שלהם פשוט אין. אני מביא רעיונות לא מוכרים".
"הילד הזה", מחווה אלנבארי על יפה בחיוך, "עשינו מהפכה ביחד. אבל זו הקדנציה האחרונה שלי כראש מועצת חורה", הוא מבשר פתאום. "זהו, אני פורש, לא מתמודד יותר. מספיק. לא יודע מה הלאה, אבל זה בטוח כולל את כוכבי המדבר".
ועכשיו שאתה פורש, אין סכנה שכל מה שבנית יתמוטט? הרי ראינו דברים כאלה קורים לא פעם.
"יש סיכון, אני יודע, אבל אני משאיר אחריי צוות מקצועי ומבנה ארגוני איתן".
אתה מרגיש שניצחת במשהו? מה שעשית בחורה גורם לשינוי, לשבירת הסטיגמות?
"לצערי, לא ממש. כולם רוצים 'כמו חורה', אבל לא מוכנים לעבוד קשה. אני ויתרתי על החופש, על הנחת, על הרבה דברים - לא חיכיתי לאף אחד. גם לנו יש אחריות על ההתנהלות שלנו. יש לי חזון לבדואים", הוא אומר. "תוך עשור אני רוצה שנגיע לאותם נתונים כמו החברה הישראלית - ואפילו נעבור אותה. אני יוצר פה מומנטום".
שיהיה בהצלחה. כרגע זה לא נראה כל-כך ריאלי.
"המפתח הוא האישה. צריך ליצור מומנטום לאישה - לעבודה, ללימודים, לכל דבר שהיא רוצה. יש יותר מ-18 אלף נשים בדואיות שמחפשות עבודה, צריך לפתור את זה. אני אומר לך - כאן נמצא הפוטנציאל הכי גבוה לחברה הישראלית".
האופטימיות של אלנבארי מדבקת לפחות כמו הכריזמה שלו, אבל צריך בסך הכול להיזכר בכל יישובי הפחונים שעברנו בדרך. אלנבארי לא מתייאש. "אני רואה בעיה - פותר אותה. בעיה - פותר אותה. רק מחפש הזדמנויות. תביאו הכול, תביאו לואו-טק, שירותים, מה שיש, אני יורה לכל הכיוונים. הבדואים גם נשארים פה, בנגב, הם לא בורחים למקומות אחרים. זו השקעה שחוזרת".