לא רבים יודעים מיהם "תל-אביב פיוניר'ס", "בלאק סווארם", "חיפה אנדרדורגס" או "ירושלים ליונס", אבל יותם קושניר, שחקן תיאטרון בית ליסין, שחקן ומאמן פוטבול בשעות הפנאי, מכיר היטב את הקבוצות שמרכיבות את ה-IFL, ליגת הפוטבול המקומית. בשנים האחרונות נאלץ, לצערו, לוותר על משרת המאמן הראשי של קבוצתו ה"פיוניר'ס" ולהיות חלק מצוות של ארבעה מאמני המשנה, בגלל העומס בתיאטרון, אבל נשאר מורעל פוטבול כשהיה.
לפוטבול הגיע לגמרי במקרה. אחרי שסיים את שירותו הצבאי ב-8200, נתקל בפוסט בפייסבוק של חבר מהתיכון, שהשתפך על פוטבול. הוא הסתקרן, בא להתנסות במשחק המשלב טכניקה, מהירות והרבה אגרסיביות - ונשאר. "מה שאנשים לא יודעים", אומר קושניר - שאי אפשר לטעות בייחוסו המשפחתי, גם בגלל המראה ובעיקר בגלל חיתוך הדיבור האופייני כל-כך של אבא אבי - "שכמו שפוטבול הוא משחק פיזי ואגרסיבי, הוא מאוד חכם ומורכב. בשום ענף ספורט אחר אין תלות כזאת בשיתוף הפעולה ובתיאום המדויק בין השחקנים".
גם לא בכדורגל "שלנו"?
"זה אחרת. כדורגל הוא משחק של אלתור ואינטואיציות והפוטבול הוא ריקוד. כולם עושים מה שהוחלט מראש. יש קבוצת הגנה וקבוצת התקפה, קובעים מהלך, המאמן אומר באוזנייה לקווטרבק מה לעשות, והוא מעביר את המהלך לשחקנים האחרים ב'הדל' - המעגל הקבוצתי שכולם מכירים - והם מבצעים אותו. אחרי שהמהלך נגמר, עוצרים ועושים עוד אחד. בעיניי זה שילוב של שחמט, בלט וקדאווה".
יש דמיון בין הפוטבול למשחק על הבמה, עם החלוקה לסצנות ומערכות, המהלכים המתוכננים, הקבוצתיות. אולי לא במקרה הפכת גם לשחקן תיאטרון.
"את צודקת שיש הקבלה, חוץ מהאגרסיביות. אין ספק שהפוטבול הוא ספורט מאוד תיאטרלי באופן שבו הוא משוחק ומצולם, אבל בתיאטרון אני יכול גם לאלתר".
עכשיו אתה משחק ב"משרתם של שני אדונים" שעולה בבית ליסין.
"מחזה קלאסי, שהוא אחד האתגרים הגדולים והמעניינים ביותר לשחקן. יש בו סיטואציות דרמטיות קומיות פשוטות, אבל אין בו הוראות בימוי, כתוב רק 'נכנס ואומר' - וכך הוא נתון לפרשנות. אודי בן משה, הבמאי, הוא בעל דמיון ויצירתיות בלתי רגילה, ככה שהמחזה הוא אחר לגמרי מהגרסאות הקודמות. יניב ביטון, המבריק, שמשחק בתפקיד הראשי ואודי, עשו מאמץ לקרב אותו באמצעות השפה והדימויים למציאות שלנו. המחזה נכתב לאלתור ויניב מנגן אותו".
כדי להגיע לשליטה מוחלטת בטקסט שמאפשר אלתור, צריך הרבה ניסיון. היית יכול להתמודד עם התפקיד הראשי?
"היום לא נראה לי. אני לא במקום הזה עדיין. אני מגלם את סילביו, שמאוהב בקלריסה וזועם על ההורים, מה שהוביל להרבה הומור פיזי ועם זאת נוגע ללב".
זו כבר ההצגה השלישית שלך בבית ליסין. לא רע למי שסיים לימודים בסך הכול לפני שלוש שנים.
"אצלי זה היה הפוך. קודם עבדתי ואחר כך למדתי".
הופעת ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר", כיכבת ב"אליפים", שיחקת עם אבא ב"החיים זה לא הכול" וב"שולחן לשישה". בשביל מה ללמוד?
"לאליפים נכנסתי בלי ניסיון, כמו כל השחקנים בסדרה שהיו אמורים להיות בני 19. הסיבה שהלכתי ללמוד בסמינר הקיבוצים הייתה כי רציתי מסגרת לימודית. על פניו, לא היה חסר לי כלום, ובכל זאת לא הייתי מוותר על שלוש השנים האלה".
אפילו שבמקור תכננת ללמוד כלכלה ומנהל עסקים, כי באת מרקע ריאלי לגמרי. מהפך.
"כשהשתחררתי מ-8200, הייתי בשנתיים של חיפוש ואי ידיעה. המשחק לא היה משהו שהיה שווה לי אז לרדוף אחריו. הוא הפך להיות כזה ברגע שנכנסתי לחזרות של הקורוס ב'שלמה המלך', באולם שאת הרצפה שלו בנו מקרשי הבמה שעליה הופיעה רובינא".
נחשפת לתיאטרון מינקות, אמא, כרמל, מאיירת ומעצבת גרפית. לא הייתה הסללה לאמנות בבית, או שתכננת למרוד?
"זאת שאלה פסיכולוגיסטית. ההורים נתנו לי חופש מוחלט ללכת לפי הרצונות שלי ותמיד תמכו".
לא ניסו להניא אותך ממשחק, בגלל התחום הקשה והלא תמיד מתגמל?
"כשאמרתי שזה מה שאני רוצה לעשות, שוחחנו על זה לא מעט. היה ברור שזה מקצוע שהוא מרתון, שצריך אורך נשימה ולעבוד מאוד קשה. אם היה לאבא קושי, הוא לא הביא אותו הביתה. הייתי בא איתו להצגות, אבל לא הסתובבתי בתחושה ש'איזה יופי שאבא שלי שחקן'. חוויות הילדות שלי היו החברות בצופים וכדורגל".
אמרת פעם שאתה חולם להנגיש את שייקספיר לעם. זה עדיין מעסיק אותך?
"אני עדיין חולם להביא את שייקספיר למתנ"ס, להעלות אותו על דשא, במגרש כדורסל. אני אוהב את שייקספיר ומגלה בכתיבה שלו בכל פעם עוד ועוד דברים מדהימים ורבדים. אין עוד טרייד מארק, אבל הייתי רוצה להקים להקה שתיסע ותביא את שייקספיר לכל מקום, מעניין אותי לראות איך ילדים בכיתה ד' יגיבו לרומיאו ויוליה, לקליאופטרה, למקבת או לקומדיה של טעויות. אני לא בטוח שלדבר כזה יש אופק כלכלי".
בגיל 30 מטריד אותך האופק הכלכלי של המקצוע?
"לא מטריד, אבל מעסיק. אני חי במדינה הזאת וארצה משפחה וילדים, אז אני חושב על זה לא מעט. אני בר מזל שאני מתנהל באופן שבו אני יכול לסרב למה שאני לא רוצה לעשות, ומספיק ילד עם עיניים גדולות שלא רוצה להגיד לא על כלום. ופה מגיעה התפיסה הבסיסית שמדובר במרתון, ואני לא רוצה להיות תלוי במה שאחרים יחליטו בשבילי, וגם זה יגיע".
אתה מתנסה גם בבימוי. ספר על זה.
"אני מביים ערב סיום קורס שמעביר אוהד חיטמן, ואני מתפתח בעניין. בימוי מרגש ומעניין באופן אחר, עוד נדבך מבחינתי ויכולת לבוא לידי ביטוי. חוץ מזה, אני מופיע ב'ברקיע השביעי' של יעקב שבתאי, שהעלנו ב'תהל' ונעשתה על-ידי ארבעה שחקנים-במאים, שכולנו עבדנו עליה בחינם, עם תקציב הפקה של אפס שקלים. ההצגה ממוקמת בחדר ישיבות כסט, ומשהו בהעמדה הזאת הופך אותה לכזאת שלא עוברת מעל לראש של הקהל. אני מאוד גאה בה. הכיוון הוא ליצור דברים שלי ושל אחרים, לביים, אני יודע שזה נשמע ילדותי, אבל אני רוצה הכול מהכול".
זה לא עניין של רצון במציאות העכשווית, אלא כורח המציאות. אם אתה לא עושה הכול מהכול, אתה לא קיים ולא יכול להתפרנס.
"אני רואה את זה דווקא בטלוויזיה. יוצרים כמו אודי כגן ודנה פולג, השותפה שלו ליצירה, הם כותבים מוכשרים, במאים ועורכים. המולטידיספלינריות הזאת הכרחית".
ומה עם להרים ערב עם אבא, "קושניר את קושניר"?
"לא יודע, אבל אני לא פוסל את זה, למרות שזה לא בתוכניות שלנו לזמן הקרוב. עבדנו בעבר יחד בתיאטרון ובטלוויזיה, ובטח עוד נעבוד יחד".
יותם קושניר | אישי: 30, בזוגיות, מתגורר בתל-אביב | אקטואלי: שחקן תיאטרון בית ליסין. בימים אלה משחק בקומדיה "משרתם של שני אדונים" בבימויו של אודי בן משה. כמו כן משחק בהצגה "הזוג המוזר - הגרסה הנשית".
