מחאה בברלין על גירוש פליטים / צילום: רויטרס FABRICIO BENSCH
ברלין. בכלכלת הגירה יש מונח שנקרא "סיגנל" - המסר ששולח המהגר חזרה לקהילה ממנה יצא בנוגע למקום אליו היגר. הוא יכול להיות חיובי או שלילי, ברמות שונות, וזו דרך שמצאו הכלכלנים למדוד את הפוטנציאל להגירה נוספת מאותה קהילה למדינת היעד. בקיץ 2015, עוצמת הסיגנל החיובי שיצא מגרמניה חרגה מהסקלה המוכרת - חיבוקים על רציפי הרכבות, שלטי "Refugees Welcome", מחסנים מתפוצצים מתרומות בגדים ומזון וקאנצלרית אחת, אנגלה מרקל, שהצהירה "אנחנו יכולים לעשות זאת" ופתחה את גבולות גרמניה בפני זרם חסר תקדים של מבקשי מקלט, פליטים ומהגרים מהעולם השלישי.
שלוש שנים אחרי, אירופה מנסה לשלוח מסר שונה לגמרי. פסגת האיחוד האירופי שהסתיימה בשבוע שעבר הבהירה כי לאירופה נגמר התיאבון לפליטים חדשים. האיחוד הודיע כי הוא מתכנן להקים מחנות פליטים במדינות צפון אפריקה, לצמצם את הפעילות של ספינות ארגונים לא-ממשלתיים ולהקים מרכזי קליטה חדשים למבקשי מקלט באיטליה וביוון. המטרה המוצהרת של הפסגה היתה למצוא "פתרון אירופי" לבעיית ההגירה. פתרון אומר שיש בעיה, וזו הדרך שבה מתייחסים כיום לפליטים באירופה - כבעיה שיש לתחום במחנות, כאיום שיש להתמודד אתו.
אין פלא. פוליטיקאים ברחבי אירופה ראו כיצד סוגיית הפליטים מכריעה מערכות בחירות בזו אחר זו, והם חוששים לכוחם. מי שאימץ עמדות חריפות יותר נגד ההגירה - ניצח. באוסטריה, השכיל סבסטיאן קורץ הצעיר לעשות זאת במסגרת המפלגתית המוכרת, כשהשיק מחדש את מפלגת העם האוסטרית, ולקח את השלטון. באיטליה, עשו זאת דווקא מפלגות השוליים - ובעיקר "הליגה" - וגרפו ניצחון סוחף. ספיגת כשני מיליון פליטים מסוריה, עיראק, איראן, אפגניסטאן, פקיסטאן, אריתריאה, מדינות הבלקן ומדינות מערב אפריקה בחנה עד לקצה את גבולות הליברליזם האירופי, והראתה כי יש לו גבולות ברורים.
כעת, השינוי הגיע גם לגרמניה. גם בה מתכננים להקים מחנות, הפעם על הגבול עם אוסטריה, כדי למנוע ממי שהגישו בקשות מקלט במדינות אחרות להגיש בקשה גם בגרמניה. מרקל, שכבר שינתה את מדיניות הפליטים שלה מקצה לקצה ואמרה שמה שקרה בקיץ 2015 "אסור שיקרה שוב", הלכה עוד צעד בדרך לשדר סיגנל שלילי למהגרים הפוטנציאליים. המשבר הקואליציוני החריף שהסתיים עם מפלגת האחרות הבווארית CSU, נכון לעכשיו, בפשרה, נועד לפי מזכ"ל המפלגה "לשלוח מסר" למהגרים פוטנציאליים כי לא יצליחו להיכנס בקלות לגרמניה.
השאלה העומדת כיום בפני האיחוד האירופי היא האם הוא גם יצליח לשדר את הסיגנל השלילי למהגרים, וגם לשמור על אחדותו. אירופה רוצה לחזור לימי "מבצר אירופה" שלפני קיץ 2015, אז סירות מלאות מהגרים טבעו במימי הים התיכון, או ליד האיים הקנריים של ספרד, והידיעות על כך בקושי הופיעו בחדשות, ובוודאי לא עמדו בראש סדר היום הפוליטי.
השאלה היא אם וכיצד תצליח אירופה להרתיע את המיליונים המחכים באפריקה, באסיה ובמזרח התיכון מלנסות להגיע אליה. אם הדבר לא יהיה כרוך בהקמת גדרות בלב אירופה שיהרסו את חזון האיחוד האירופי, או בהתנגשות בין הערכים הסותרים של מדינות מרכז ומערב אירופה. האם במאמץ להיפטר מהפליטים ולשלוח מסר שלילי לא תיבחן - ובסופו של דבר תיפרם - הסולידריות הדקה המכסה על האינטרסים הכלכליים שמחברים בין מדינות האיחוד האירופי.
כמובן שהמהגרים עצמם יודעים טוב יותר מכולם מה הם יכולים לקבל ומה לא. הכותרות יכולות לדבר על "מרכזי מעבר" על הגבול, אבל כמה מאות יורו מובטחים בחודש, קורת-גג בטוחה, טיפול רפואי חינם וביורוקרטיה שמבטיחה כי גם אם בקשת המקלט שלהם תידחה הם יוכלו להישאר - הם עדיין גורם משיכה עז לגרמניה, שבעבור רבים מצדיק את הסיכונים ואת ההגירה. גרמניה היא עדיין אחת המדינות הליברליות ביותר באירופה מבחינת זכויות הפליטים. בית הדין האירופי לצדק שומר על מצב זה ברחבי אירופה. האתגר הנוכחי של האיחוד האירופי הוא כיצד למנוע את ההגירה ההמונית אליו, בעודו שומר על הליברליזם שעומד בבסיסו.