חודשים ספורים לפני הבחירות ברשויות המקומיות, ישנם ראשי ערים וראשי רשויות לא מעטים החשודים בשחיתות או בניהול כושל של כספי הציבור שעליהם הופקדו. אם יועמדו לדין פלילי ויורשעו לבסוף, הם עשויים לעמוד בפני עונשי מאסר, כפי שקרה לראש עיריית רמת גן לשעבר צבי בר, ראש עיריית בת ים לשעבר שלומי לחיאני ואחרים. התפקיד של עונשים כאלה הוא ליצור הרתעה, להשיב לעבריינים כגמולם, לשקם אותם וכדומה, אבל אין בכך פיצוי לציבור שנפגע בעקבות התנהלות מנהיגיו. בכך עשויה לסייע ועדה להטלת חיוב אישי על פוליטיקאים ופקידים מקומיים שהוציאו כספי ציבור שלא כדין. רבים לא יודעים כלל על קיומה של הוועדה הזאת ועל סמכותה להטיל קנסות על בכירים ברשויות המקומיות.
לאחרונה הגיעה החלטת הוועדה בנוגע לנושאי משרה בעיריית טירה לדיון בבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין עסק בתביעה שהוגשה נגד ראש עיריית טירה לשעבר, חליל קאסם (שגם הורשע בפלילים), וגזבר העירייה לשעבר וסים קאסם, וחייב אותם להשיב מכיסם הפרטי עשרות אלפי שקלים לקופת העירייה בגין פגמים שהתגלו בהוצאות כספי ציבור.
מי אחראי על הביקורת
תחילת הפרשה בשנת 2006. אז נערכה לבקשת משרד הפנים ביקורת בעיריית טירה על ידי רואה חשבון. הדוח שלו העלה ליקויים ופגמים בהוצאות העירייה, והוא הועבר לוועדה לחיוב אישי הפועלת מכוח נוהל חיוב אישי שפורסם על ידי מנכ"ל משרד הפנים בשנת 2001 ומתעדכן מעת לעת.
הוועדה, שבראשה עמד אז השופט בדימוס ורדי זיילר ז"ל, מצאה שחלק מהכספים שאמורים היו להיות מוקצים לחינוך בטירה הוקצו למטרות אחרות; שאב בית הועסק ללא מכרז, ואביו של מנכ"ל העירייה קיבל פנסיה חריגה. עוד נמצא שהעירייה גבתה ארנונה בשיעור נמוך מהמינימום מתושביה. ביוני 2010 המליצה הוועדה לחיוב אישי להטיל על ראש העיר והגזבר קנס של 55 אלף שקל כל אחד. שר הפנים אימץ את המלצות הוועדה.
בספטמבר 2002 הגישה עיריית טירה לבית הדין לעבודה תביעה כספית נגד ראש העירייה והגזבר, הדורשת תשלום החיובים האישיים בהתאם להחלטת הוועדה ושר הפנים. בית הדין האזורי לעבודה דחה את התביעה. סגנית הנשיאה, השופטת אריאלה גילצר-כץ, קבעה כי אף שבנוהל החיוב האישי נקבע שמשרד הפנים ימנה רואה חשבון מבקר, הרי שעל פי פקודת העיריות על העירייה לעשות זאת ומשרד הפנים יכול לבוא במקומה רק אם לא מינתה העירייה בעצמה ולאחר שמשרד הפנים התרה על כך בפניה. ובמלים אחרות, בית הדין האזורי קבע כי משלא מונה רואה חשבון על ידי העירייה ומשלא הוצגה המלצה שלו, דין ההחלטה על החיוב האישי להתבטל.
עיריית טירה ערערה לבית הדין הארצי לעבודה על ההחלטה, בין היתר בטענה שהמלצת רואה חשבון לא צריכה להיות תנאי לחיוב האישי של ראש העיר והגזבר. השופטים סיגל דוידוב-מוטולה, רועי פוליאק ואילן סופר, ונציגי הציבור חיה שחר ודורון קמפלר, קיבלו את הערעור וחייבו את ראש העירייה לשעבר ואת גזבר העירייה לשעבר להשיב לקופת העירייה כ-50 אלף שקל כל אחד, נוסף על הוצאות שכר טרחה.
בית הדין הארצי ערך הבחנה בין מעמדם של שני הגופים העומדים בלב המחלוקת: הוועדה לחיוב אישי, שבראשה עומד שופט בדימוס, שהינה גוף מייעץ וממליץ בלבד, והגוף המחליט והקובע את החיוב האישי שהוא שר הפנים, שבמקרה זה אישר את המלצת מנכ"ל משרד הפנים להטיל חיוב אישי על המשיבים, על סמך המלצת הוועדה.
השופטים גם פסקו כי ראש העיר והגזבר השתהו יתר על המידה בהעלאת טענותיהם בכך שלא תקפו את החלטת משרד הפנים על החיוב האישי בבג"ץ אלא חיכו עד שתוגש עתירה לבית המשפט כדי להעלות את טענותיהם. "במקרה שלפנינו, המשיבים המתינו למעלה מארבע שנים, מאז שהוטל החיוב עליהם על ידי השר, ועד שהעלו לראשונה את השגותיהם בקשר לאי קיומם של תנאים מקדמיים בהטלת החיוב. בנסיבות שכאלו, השיהוי של המשיבים מכריע את הכף לדחיית הטענות על הסף ואינו מצדיק דיון בהן. חלוף השנים והציפייה כי החיוב יישאר כאבן שאין לה הופכין, תוך העלאת הטענות המהותיות באיחור ניכר, ללא שהובאה הצדקה לכך, צריכים היו להביא לדחייתן".
בית הדין ציין עוד כי לא כל פגם שנופל בהחלטה המינהלית על הטלת החיוב האישי מצדיק את ביטולה, ויש להביא בחשבון לא רק פגמים שנפלו בדרך לקבלת ההחלטה, אלא גם את משקלם מול התכלית הציבורית, שעומדת בבסיס ההחלטה. הבחינה הזאת צריכה להיערך כמובן לאור עקרונות היסוד של חוקיות המינהל, הגינות, שוויון, סבירות, יושר, תום לב וכיוצא באלה עקרונות, שהם בבחינת מושכלות ראשונים של מינהל ציבורי ראוי, ותוך בירור העובדות והנסיבות שבהם פעלו נושאי המשרה, על מנת לא להרתיע מועמדים רציניים וראויים מלקבל על עצמם תפקיד ציבורי.
בפסק הדין נכתב כי "בפועל, נוהל חיוב אישי יצק תוכן יישומי לסעיף בפקודת העיריות, אשר קובע את הסמכות להטיל חיוב אישי על נושאי משרה או תפקיד ברשות מקומית, בגין הוצאה בלתי חוקית מהקופה הציבורית שלה היו אחראים".