חייהם המשותפים של זוג חרדי צעיר ארכו 3 שנים בלבד, ובסמוך להולדת ילדם השני פרץ ביניהם סכסוך, בעקבותיו הבעל עזב את הארץ בפתאומיות ליעד לא ידוע וניתק כל קשר עם האישה ועם ילדיו.
לאחר בריחתו של הבעל, האישה הגישה תביעה למזונות עבור הילדים בבית המשפט לענייני משפחה, והתביעה נדונה כשהבעל מיוצג בבית המשפט על-ידי עורך דין, אותו הוא הפעיל ממקום מחבואו. בספטמבר 2016 ניתן פסק דין הקובע את גובה המזונות אותם חייב הבעל לשלם לאישה למימון צורכי ילדיו.
בסמוך לכך פנתה האישה גם לבית הדין הרבני והגישה תביעת גירושים. הבעל הודיע לבית הדין הרבני כי הוא יסכים לשתף פעולה עם הגירושים ולתת לאישה גט, רק אם תסכים לבטל את פסק הדין למזונות שכבר ניתן בבית המשפט לענייני משפחה, ולדון בכל הנושא מחדש בבית הדין הרבני על-פי דין תורה. אם לא תסכים האישה לתנאי זה, היא תישאר למעשה עגונה.
למרבה הזעזוע, בית הדין הרבני תמך בטענות הבעל וקבע כי הוא צודק בהימלטו לחו"ל ובסירובו לתת גט. לעמדתו של בית הדין הרבני, האישה צריכה להיענות לדרישותיו של הבעל ולהעביר את הסמכות לדון במזונות לבית הדין הרבני, על אף שכבר ניתן פסק דין חלוט בנושא זה בבית המשפט לענייני משפחה, כתנאי לכך שבית הדין הרבני יסכים לדון בבקשתה להתגרש מהבעל, שברח ממנה ומילדיהם שנתיים קודם לכן.
"מאחר שהאישה תבעה אותו בבית המשפט, ונפסקו נגדו סכומי כסף גבוהים שאינו יכול לעמוד בהן בהיותו אברך שאינו עובד לפרנסתו", כתב בית הדין הרבני, "בפיו טענה צודקת שהאישה אינה 'ציית דינא' בסירובה שהדיון בתיק המזונות יתקיים בהליך ראוי על-פי דין תורה".
במילים אחרות, לגרסת בית הדין הרבני, שהוא ערכאה שיפוטית השואבת את סמכותה מחוקי מדינת ישראל, פסק הדין למזונות אינו נחשב כ"הליך ראוי", על אף שניתן על-פי כל אמות-המידה הנכונות, החוקים והתקנות בבית המשפט לענייני משפחה - הערכאה המשפטית המוסמכת לדון בנושא מזונות ילדים, על-פי אותם חוקי מדינת ישראל.
קשה לתאר את המשמעות של פסיקה כזאת עבור כל אישה צעירה יהודיה החיה במדינת ישראל, לאור המונופול המוחלט של בית הדין הרבני בנושא נישואים וגירושים, החל על כל האזרחים היהודים של מדינת ישראל, חילוניים ודתיים כאחד. קל וחומר כשבמקרה זה מדובר באישה החיה בחברה חרדית ומוצאת את עצמה בשנות ה-20 לחייה עגונה, ללא יכולת להינשא מחדש ולהביא ילדים נוספים לעולם.
האישה אכן נאלצה להיכנע לסחיטת הבעל. היא פנתה לבית המשפט לענייני משפחה וביקשה שיורה על ביטול פסק הדין שכבר ניתן למזונות הילדים. רק לאחר ביטול פסק הדין למזונות, נאות בית הדין הרבני לסדר גט בין בני הזוג, ולאחר מכן הבעל שב לארץ, לראשונה לאחר 3 שנים.
לאחר שסודר הגט, האישה פנתה בשנית בתביעת מזונות לבית המשפט לענייני משפחה, בטענה כי ביטול הליכים הקודמים והעברת הסמכות לדון בנושאים אלה לבית הדין הרבני נכפתה עליה בלחץ ואילוץ כתנאי לקבלת הגט, כשבית הדין הרבני עצמו חותר תחת סמכותו של בית המשפט בניגוד לכללי כיבוד הערכאות.
בית המשפט לענייני משפחה קיבל את טענות האישה ופסק כי הסמכות לדון במזונות הילדים חוזרת לידיו, לאור התנהלותו חסרת תום-הלב של הבעל ותמיכתו של בית הדין הרבני בו.
לכאורה ניתן לסבור כי האישה ניצחה במאבקה, שכן היא קיבלה את הגט וכן הצליחה להשיב את הסמכות לבית המשפט לענייני משפחה. בפועל צריך לזכור כי יש לה סיבה להמשיך לחשוש. לבית הדין הרבני יש סמכות לבטל גט למפרע, והוא עלול לעשות כן כדי "להעניש" את האישה, בטענה כי הבעל נתן את הגט בהסתמך על הסכמת האישה לתנאים שהציב, וכעת, משהתנאים הופרו, גם הגט מופר ואינו תקף עוד.
*** הרחבה בנושא זה ניתן לקרוא במאמר "ביטול גט אינו איום-סרק".
■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", מומחית לדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il