על נבחרת אנגליה יושבת המשקולת מ-1966, ומאז היא תמיד מועמדת מבחינת התקשורת "להגיע לפחות לשלבים הגבוהים" של המונדיאל. אלא שמאז הטורניר שאותה אירחה לפני 52 שנה השלב הגבוה ביותר היה חצי גמר אחד ב-1990.
הטענה העיקרית לכישלונות הסדרתיים לאורך השנים האחרונות היא העובדה שהכדורגלן האנגלי הפך ללא רלוונטי: מאז נפרצו הגבולות באירופה וכדורגלנים גילו את הכסף בפרמיירליג האנגלית, הלכו והצטמצמו הדקות של הכדורגלן המקומי - בעוד שעונת 1992/93 (השנה הראשונה להקמת הפרמיירליג) קיבלו האנגלים 69% מכלל דקות המשחק, למונדיאל הנוכחי כבר הגיעו אחרי עונה שבה נתח הדקות שלהם עמד על 34% בלבד. וכשאין מספיק דקות משחק איך אפשר להצליח.
אבל האנגלים הלכו בהפוך על הפוך. הם העמידו סגל צעיר והכי חסר ניסיון מזה 20 שנה - כמות המשחקים הממוצעת העונה של שחקן בנבחרת אנגליה עומדת על 25 בלבד (לעומת 32 משחקים רק לפני עשור וקצת), מה שאיפשר להם להעמיד סגל טרי ורעב. ומצד שני דווקא הגבולות הפתוחים מבטיחים שמי שכן הצליחו להשתחל להרכב פותח בקבוצת צמרת - טוטנהאם, ליברפול, מנ. יונייטד ומנ. סיטי - הוא שחקן מצוין שהתמודד במהלך השנה מול השחקנים הטובים ביבשת. טוטנהאם, למי ששכח, הכניעה את ריאל מדריד העונה והייתה אחת הקבוצות המרתקות והטובות העונה; ליברפול שיחקה בגמר ליגת האלופות; מנ.סיטי קרעה את הפרמיירליג לגזרים. בנוסף, הם אימצו עד הסוף את המערכת החדשה של האנגלים התומכת בבניית נבחרות שגדלו יחד - הסגל הנוכחי של אנגליה צמח עם המאמן סאותגייט שהוביל את אותם שחקנים בנבחרת הצעירה עד גיל 21. היחד והרעב הזה, מתברר שבמונדיאל הזה הוא בדיוק מה שהיה חסר לנבחרות ששיחקו בהם ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו.
כשנשיאת קרואטיה רקדה עם השחקנים בחדר ההלבשה
קבלו נתון: כמעט 3.5% מאוכלוסיית קרואטיה הם שחקנים הרשומים במועדוני כדורגל רשמיים. כדורגל הוא לא ספורט בקרואטיה אלא דרך שבה בחרה המדינה לעשות קיצורי דרך להכרה לאומית ובינלאומית. נשיא קרואטיה הראשון, פרניו טוג'מן, הכריז במהלך כהונתו בשנות התשעים כי הסברת החוץ צריכה להישען באופן משמעותי על ספורט כי "האתלטים הם השגרירים הטובים ביותר שלנו". הלאומיות הזאת מתבטאת בעת אירועי הספורט המשתקים מדינה שלמה - למשל, נתוני הצפייה של הקרואטים בטלוויזיה במונדיאל 2014 עמדו 77% מתוך אוכלוסיית המדינה - יותר מכל מדינה אחרת בעולם.
קשה היה להחמיץ השבוע את נשיאת קרואטיה, קולינדה גראבלר-קיטרוביץ', שרקדה על הדם של ראש ממשלת רוסיה אנדריי מדבדב ביציע הכבוד בניצחון ברבע הגמר, כשהיא עושה זאת בהתרסה כמעט לא מקובלת. הנשיאה הקרואטית הראשונה אי פעם הגיעה לרוסיה ב"טיסת אוהדים" כשהיא ישובה במחלקת תיירים, לבושה במדי הנבחרת, ושברה גם את קוד הלבוש באזור ה-VIP כשבמהלך המשחק מול רוסיה לבשה את חולצת הנבחרת. את ההבדלים בגישות של המדינות לספורט ולמה שספורט הוא עבורן אפשר היה לראות גם בסיום המשחק: בעוד שוולדימיר פוטין הסתפק אחרי משחקי הנבחרת הרוסית בשיחת טלפון למאמן הנבחרת, נשיאת קרואטיה מיהרה לרקוד עם שחקני הנבחרת בחדר ההלבשה.
מה הקשר של זה להצלחות הנבחרת? מלבד רוח גבית מטורפת, למען האמת הקרואטים לא מייצרים מערכת לאומית תומכת במיוחד. כמות שעורי החנ"ג בבית הספר לא יוצאת דופן, המדינה אפילו לא מקצה שר מיוחד לספורט והתיק הזה הוא של משרד הכולל את משרד החינוך, המדע והספורט. גם שם ההתאחדות והפוליטיקה בספורט נגועים בשחיתות. ואפילו מצב התשתיות הוא קטסטרופלי - אף אצטדיון משמעותי במדינה לא נבנה מאז זכתה קרואטיה בעצמאות (והאצטדיון הלאומי נבנה ב-1912). ודווקא כל אלו מעצימים את ההצלחה של מודריץ', רקיטיץ' ומנז'וקיץ'.
