המאגר בניר עם. רכס שרוף אחרי רכס שרוף / צילום: אייל פישר
יום ראשון, עוטף עזה. אנחנו נוסעים בשתיקה בשטח בין הקיבוצים איבים ואור הנר, צפונית לשדרות. אתמול השתוללה כאן שריפה שכילתה למעלה מ-400 דונמים. נוסעים לאט בתוך השחור, אודים אחרונים עוד מעלים עשן על יד המאגר החרב של איבים ואנפות לבנות סועדות את ליבן בחרקים צלויים. כשאנחנו יורדים מהרכב, אנחנו מקבלים את הריח. השריפה פורצת דרך האף בעוצמה רבה יותר מאשר דרך העיניים, שוטפת אותנו בריח חזק וסמיך. האדמה עוד חמה והענפים הופכים לאבק כשדורכים עליהם. רק שיחי הצבר עומדים, צפופים, בשרניים וירוקים. נראה שהאש פחדה מהקוצים. ברדיו מתווכחים בצעקות על החוק הפולני, אבל אנחנו ממשיכים לנסוע בשתיקה בין השטחים השרופים. אפר תמיד גורם לי לשתוק.
אחרי מאה ימים של עפיפוני תבערה ובלוני תבערה ומשהו כמו 40 אלף דונמים שעלו באש, יש בשורות טובות ובשורות רעות. הבשורות הטובות הן שישראל השתפרה מאוד בשבוע וחצי האחרונים בלזהות את הבלונים מגיעים, תגברה כוחות, הצטיידה, ומצליחה להשתלט על חלק גדול מהשריפות כשהן קטנות יחסית. "היקף השטח הנשרף ק*ט*ן", אומר רב טפסר דדי שמחי, נציב הכבאות וההצלה, אבל מודה שזה לא רק בזכות כוחותינו אלא גם בזכות העובדה המצערת שחלק גדול משטחי הנחיתה של הבלונים כבר שרופים לגמרי. אנחנו נוסעים לתצפית ליד מאגר המים מעל קיבוץ ניר עם. במבט צפונה אפשר לראות רכס שרוף אחרי רכס שרוף. המון שחור ועדיין - הרבה יותר ירוק משחור.
באנדרטת חץ שחור, ליד מפלסים וכפר עזה, אני פוגש את אלי כהן, מפקד צוות כבאים וגם דובר מחוז דרום. לפני פחות מחודשיים עמדתי באותה נקודה בדיוק עם ראובן ניר, חקלאי ממפלסים, בין שדות החיטה השרופים. בינתיים נקצרה החיטה, האדמה נהפכה ואין זכר לשריפה. בחץ שחור, כמו בשישה מוקדים אחרים בעוטף, עומדת משאית כיבוי אש מוכנה. חוץ מכהן נמצאים פה איציק אסולין וגיא תלם שבאו לתגבור מתחנת הרצליה. לכהן יש טרקטורון חדש מהניילונים, אחד מכמה עשרות כלים שנרכשו ומאפשרים להגיע במהירות למוקד האש ולטפל בה כשהיא עוד קטנה. היום אומנם התחיל סוער, עם שריפה בזיקים (שתיכף נדבר בה), אבל בינתיים הכול שקט יחסית. "הרוח מתעתעת היום", אומר כהן, "לוקחת את הבלונים צפונה. אולי עוד מעט זה יתחיל", הוא אומר ומביט אל השמיים, "הם אמורים לצאת מהתפילות".
"העפיפונים היו מוגבלים", כך כהן, "הבלונים לא. הם גבוהים ומהירים. אלה בלוני יום הולדת וקונדומים ממולאים הליום, לפעמים אתה ממש יכול לראות אותם מגיעים", אנחנו שוב מרימים מבט אל השמיים. אין רוח. אין בלונים. מחכים.
מלבד הכבאים, שעובדים בטירוף מה-30 במארס, יש גם כבאים של צה"ל, "כתומים", אזרחים מתנדבים ותושבי המקום. "וזה חוץ מהדברים הרגילים שלנו - תאונות, חילוצים, שריפות בדירות. רק פה יש לנו עשרים שריפות ביום". כהן מספר שהוא בקושי רואה את הילדים (בני 5, ו-11) ושהוא מתגעגע, אבל אני רק חצי מאמין. ראיתי כבר גברים כמו כהן. יש לך טרקטורון ואקשן בלתי פוסק, בנאדם, אל תמכור לי געגועים לעבודות בית. וחוץ מזה, לילדים יש אבא גיבור. "אתה לא יודע איזו תחושה זו שהילדים שלך גאים בך", הוא אומר. מאיפה לו שאני לא יודע?
השריפות האלה, זה דבר נורא לראות, אבל הן לא באמת מסוכנות, נכון?
"כל שריפה מסכנת חיי אדם. תמיד. גם אש קטנה, לא חסר הרבה שתתפתח לסכנה אמיתית. אנשים שאננים ואדישים, חושבים שזה לא יגיע אליהם, אבל השריפות יכולות ללכת גם ליישובים. באור הנר כבר עמדנו והגנו בגופנו על הרפתות".
אני מתקשר לברק שחם, מנהל מרחב שפלה וחוף ברשות הטבע והגנים, לשאול מה קרה בשמורת הטבע בזיקים, לא רחוק מהמתקנים הרגישים ששם, שאליהם לא הצלחנו להגיע. "הבוקר נשרפו עשרים דונם. יש שם הרבה חיות, צבאים, זוחלים. ממש לא סתם שטח של חול. הזיהוי מהיר יותר והשריפות מכובות כשהן קטנות, אבל יחד עם זאת, גל השריפות האחרון פגע בהרבה שטחים טבעיים ובלא מעט חיות, אלה שלא יכולות לברוח: קיפודים, דורבנים, נחשים, צבים. ממש כואב לראות".
"הם שקופים, עפים גבוה"
ממשיכים לנסוע לכיוון דרום בין הכתמים השחורים של העוטף. ניצנים ירוקים כבר פורחים בשריפות הוותיקות יותר. וכל הדרך כל מה שאני רואה זה רק כמה שחבל הארץ היבש והחם הזה הוא גן עדן לאש; כל מה שאני רואה זה קוצים ועשבים יבשים. בדרך אני מתקשר לקובי סופר, פקח מישור החוף הדרומי ברשות הטבע והגנים. סופר חי את המקום וכואב את כאבו. "מה שאנחנו חוטפים עכשיו זו פגיעה משמעותית בשטחים הטבעיים. מה שנשרף אלה מחסני המזון של בעלי החיים, שטחי המרעה. אף פעם לא הייתה פגיעה כזו בעולם החי. הייתי פה בעופרת יצוקה, בצוק איתן. תמיד הקפידו לשמור על השטחים, הייתה רגישות מאוד גדולה. ועכשיו השטח פגוע. זה תמיד היה אזור עם מיעוט שריפות, אפילו כאלה מתוך רשלנות, והנה - בשמורת גבר-עם, בשמורת כרמיה, בגוש החולות של נתיב העשרה, שטח הכורכר באור הנר, הבשור, הגרר - נוצר רצף שמכחיד את השטחים האלה. סד"כ הכוחות פה מטורף ומצליחים לכבות מהר, אבל תראה לי צב שיודע לברוח משריפה. גם חתולי ביצות, שועלים, לטאות, אי אפשר לכמת את זה. מארג חיים שלם שנכחד. הנברנים אולי נשארו במחילות, כל השאר נשרפו".
ותוך כדי השיחה, אנחנו נוסעים על כביש 232 לכיוון דרום. צומת גמה ליד רעים - הכול שרוף. בארי - הכול שרוף. השטחים סביב לכיסופים קורעים את הלב. זה האזור שקיבל את הכי הרבה שריפות בעוטף. וכל הזמן אנחנו מביטים לשמיים, אבל לא רואים בלונים. מלקקים אצבע וזוקרים - אבל אין רוח. נכון שבאתי בשביל האקשן, אבל אני שמח יותר על יום רגוע באזור האהוב עליי.
וכל זה עד עכשיו היו החדשות הטובות. החדשות הרעות: הבלונים עולים הרבה יותר גבוה ומגיעים יותר - אבל הרבה יותר - רחוק מהעפיפונים. זה לא רק העוטף המיידי, הצמוד לעזה. לא רק שדות נחל עוז, בארי וכפר עזה. בלוני תבערה הצליחו להגיע כבר עד קריית מלאכי, קריית גת - וזה כבר עניין של עשרות קילומטרים. בינתיים הגיעו בודדים, אבל אם יש דבר אחד שלמדנו, זה שתמיד אפשר להיות מופתעים לרעה. בשבוע האחרון פורסם שצה"ל פיתח ועומד להציג מערכת טכנולוגית לגילוי ולנטרול עפיפוני תבערה ובלוני תבערה בשילוב סנסורים מתקדמים ורחפנים קרביים. נראה שנצטרך אותם. אני חוזר לניצב כבאות והצלה רב טפסר דדי שמחי.
"הבלונים עפים גבוה ורחוק", הוא מאשר. "לא הרבה, אבל היו שהגיעו למרחקים של יותר מחמישה ושישה קילומטרים, בודדים הגיעו גם יותר רחוק למרחק של יותר מ-20 קילומטר. אבל הרוב קרובים. הם שקופים, עפים גבוה, קשה לאתר אותם. לשמחתי, מערכת הביטחון מצאה פטנטים ואני יודע איפה הם הולכים ליפול ומקדם לשם כוחות".
מאוד מטריד עניין המרחק.
"בהחלט, אבל אנחנו מתמודדים עם זה. שמע, למרות שזה מצטלם רע ונראה רע, מבחינה לאומית - ואני אומר לך את זה כאיש מקצוע - צריך לקחת את זה בפרופורציות. זה לא איום אסטרטגי. לגבי השריפות, אלה לא שריפות מורכבות מבחינה מקצועית, רק צריך להגיע אליהן בזמן. זה לא כמו שריפת דירה או חומרים מסוכנים, שם זה הרבה יותר מורכב. נכון שפה יש מדי פעם בעיית נגישות לשטח, אבל אני אזמין אותך פעם שתראה מה זה שריפה בדירה. שריפת דירה זה כמו ארבע שריפות יער מבחינת המורכבות; יש הרבה חומרים להתחשב בהם, לפעמים יש לכודים, הלוחמים נכנסים אל תוך האש בטמפרטורות מדהימות, מחפשים אנשים על הברכיים. פה הסכנה שהאש תתפשט ליישובים".
היית פה לא מעט מן הסתם.
"דרור, אתה מעליב אותי עכשיו. אני נמצא שם כל הזמן. אני איש הדרום. שירתי באוגדת עזה, בפיקוד העורף, גרתי עשר שנים בקיבוץ רעים. זה אישי בשבילי, עוטף עזה זה חלק מהנשמה שלי ואני גאה בלוחמים שלי שנלחמים על כל חלקת אדמה. בעבודה, השיקול המקצועי תמיד יגבר על הרגשי, אבל בלב עצוב מאוד, עצוב לראות שדות חיטה, את החורשות, את יער בארי, את יער כיסופים. אבל נתגבר, השדות ישוקמו והכול יצמח מחדש. אני מנסה לראות את הטוב - יש פה מעגל אקולוגי ואני מקווה שהחיות יחזרו ומעגל החיים ימשיך, החיים חזקים".
"ראיתי צבים שרופים"
בדרך חזרה אנחנו עוברים ביער שמחוני, בין כפר עזה ונחל עוז, פוגשים שוב את אלי כהן והחברים מהרצליה. הרוח עדיין לא נושבת ואין דיווחים. יום שקט. אני מנצל רגע שאף אחד לא רואה, עולה למשאית הכיבוי ומתיישב שם. הייתי יכול להיות כבאי טוב, אני חושב. אפילו לא צריך להיות לוחם אש, כבאי פשוט זה מספיק טוב בשבילי.
יער שמחוני, חורשה יותר נכון, שרוף וחרוך. המוני קונכיות ריקות וחרוכות מפוזרות על האדמה. בחיים שלי לא ראיתי כל-כך הרבה שבלולים שלא הצליחו לברוח. אותו ריח שרוף ונורא עוד עומד באוויר. "היער הזה נשרף כמה פעמים", אומר כהן, ייקח המון זמן לשקם אותו. "ראיתי צבים שרופים", הוא אומר פתאום בעצב, "משפחה שלמה, צבה גדולה ולידה שבעה קטנטנים. זה היה קשה, שמע".