השופט יצחק עמית / צילום: ליאור מזרחי
בשנים האחרונות התגבשה והתבססה בפסיקת בתי המשפט התפיסה שלפיה הפתרון המועדף לסכסוכים בין בעלי מניות בחברות פרטיות הוא "הפרדת כוחות", שנעשית בדרך-כלל באופן שאחד מהם רוכש את המניות של הבעלים השני. גישה זו נותנת בידי בתי המשפט כלי גמיש ויעיל המאפשר פתרון מהיר וקל יחסית בסכסוכים מורכבים. יחד עם זאת, הוא אינו חף מקשיים.
הגישה הקלאסית של דיני חברות טיפלה בסכסוכי בעלי מניות, באמצעות עילת "קיפוח המיעוט". עילה זו מטפלת בעיקר במצבים של חלוקה בלתי שוויונית של משאבי החברה בין בעלי המניות. בית המשפט נדרש לקבוע מי הצד המקפח ומי המקופח, ומטבע הדברים קשת המקרים שבהם ניתן להשתמש במכשיר זה מוגבלת.
על-פי הגישה החדשה, שגובשה בפסקי הדין ב"פרשת לבנת" (השופט עופר גרוסקופף בבית המשפט המחוזי והשופטיורם דנציגר בבית המשפט העליון, ע"א 8712/13), במקרים רבים הצורך לקבוע מי מן הצדדים אשם בסכסוך שנוצר, פשוט מתייתר. שכן, על-פי גישה זו אובדן האמון בין בעלי המניות והמבוי הסתום שאליו הם נקלעו, מצדיק כשלעצמו את הפרדת הכוחות. הפרדת הכוחות יכולה להיעשות במגוון דרכים, כגון: חיוב אחד הצדדים לרכוש את מניות הצד האחר, לפי הערכת שווי של מעריך חיצוני; התמחרות בין הצדדים, או מכירה לצד שלישי.
בתחילת הדרך, קבע השופט דנציגר כי מכשיר זה יופעל במקרים חריגים בלבד, שבהם מדובר בחברה פרטית בעלת מאפיינים של "מעין שותפות". אולם בחלוף הזמן הורחב השימוש במכשיר זה, ודומה כי הוא ישים כמעט בכל חברה פרטית . יותר מכך, היות שהוא קל ומהיר יחסית ליישום, ופעמים רבות אף חוסך את הצורך בדיון משפטי ארוך ומורכב, הוא אומץ במהירות על-ידי הערכאות השונות.
אולם בצד יתרונותיה, קיים גם קושי מובנה בגישה זו. היא עלולה להוות תמריץ לבעלי מניות להתנהג באופן אסטרטגי, היינו: ליצור סכסוכים ולהימנע מפתרון מחלוקות כדי לכפות הפרדת כוחות. היא גם עלולה לגרום לבתי המשפט להימנע מדיון ומהכרעה בשאלות המורכבות הכרוכות בסכסוך בין בעלי המניות, ולמהר ולבחור בפתרון המהיר והקל של הפרדת כוחות, גם במקרים שבהם יש מקום לבחון את הטענות לקיפוח.
על קושי נוסף העלול להתעורר בביצוע הפרדת כוחות ניתן ללמוד מפסק דין שנתן לאחרונה בית המשפט העליון בפרשת מגנזי (ע"א 6290/17). דובר בסכסוך בין שני בעלי מניות בחברה פרטית שהפעילה יקב בוטיק. האחד (לוי), הקים את יקב הבוטיק, ניהל אותו וראה בו מפעל חיים. השני (מגנזי), היה משקיע פיננסי בחברה. היחסים בין הצדדים עלו על שרטון, האמון ביניהם אבד, ונוצר מבוי סתום.
במצב דברים זה, היה ברור שיש לבצע הפרדת כוחות; המחלוקת הייתה כיצד לבצע אותה. מגנזי טען, כי יש לבצע התמחרות באופן שהצד שיציע את המחיר הגבוה יותר ירכוש את חלקו של חברו. שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית, דחה עמדה זו, בנימוק שכוחו הכלכלי העדיף של מגנזי יקנה לו יתרון בלתי הוגן בהתמחרות. בית המשפט קבע, שהיות שעבור לוי היקב הוא מפעל חיים, יש לתת לו הזכות לרכוש את מניותיו של מגנזי, כאשר ערכן ייקבע על-ידי מעריך שווי חיצוני.
הימנעות מביצוע התמחרות
מעריך השווי קבע, כי הערך הכולל של כל מניות החברה הוא 0.
בתגובה הודיע מגנזי, כי הוא מוכן לרכוש את מניות לוי לפי ערך של 7 מיליון שקל. אך בית המשפט קבע, כי ללוי תינתן הזכות לרכוש את מניות מגנזי לפי ערך של מיליון שקל בלבד, סכום שאותו הוא קבע על דרך האומדן.
אכן, ייתכן שבשל נסיבות פרשה זו שפורטו בפסק הדין, לא היה מנוס מהגעה לתוצאה בעייתית זו. אולם תוצאה זו ממחישה את הקשיים ואת נקודות התורפה של מכשיר הפרדת הכוחות. ההימנעות מביצוע התמחרות, בנימוק שהדבר יעניק יתרון בלתי הוגן לצד שמצבו הכלכלי חזק יותר, אינה נקייה מספקות. זאת, במיוחד כאשר הדבר מוביל לכך שבית המשפט כופה על בעל מניות למכור את מניותיו בחברה בתמורה נמוכה דרמטית מהערך הסובייקטיבי שלהן בעיניו.
תוצאה כזו עלולה להיות בלתי הוגנת, ולגרום לפגיעה בלתי סבירה בזכויות הקניין של בעל המניות. מעבר לכך, היא עלולה להביא לכך שהשליטה בחברה תועבר לצד שאיננו "המשתמש היעיל" בחברה, ולגרום לפגיעה בחברה. ניתן להניח, כי סוגיה זו על נגזרותיה השונות, תמשיך להעסיק את בתי המשפט בעתיד.
■ הכותב הוא שותף במשרד עורכי הדין בר-קהן, ציגנלאוב.