שי ג'ינפינג / צילום: שאטרסטוק
בסוף השבוע שעבר נורתה יריית הפתיחה הראשונה של מלחמת הסחר בין סין לארה"ב. לאחר חודשים ארוכים של איומים, שתי המדינות הטילו מכסי מגן על יבוא בשווי 34 מיליארד דולר, על קטגוריות המוצרים שיפגעו בבטן הרכה של כל אחת מהמעצמות.
בין היתר, הטיל נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מכסים על מוצרי טכנולוגיה, ובכך סימן לסינים שיש בכוחו לפגוע בתוכנית "Made in China 2025", תוכנית שמטפח הממשל הסיני במטרה להפוך את סין מהמפעל הגדול של העולם למעצמה טכנולוגית.
סין מצידה לא נשארה חייבת, והתמקדה גם היא בתחומים כמו תעשיות הרכב והחקלאות, תעשיות שהן מובילות במדינות ארה"ב בתמיכה בטראמפ, כי פגיעה בהן תוביל לפיטורים ולאבטלה. חברות כמו הארלי דיוידסון וג'נרל מוטורס כבר הזהירו שייאלצו לפטר עובדים אם המצב יחמיר. ומבחינת טראמפ, אלה נקודות פוליטיות שהוא לא יכול להרשות לעצמו להפסיד בהן.
בקרב ענקים זה, לשתי המעצמות יש הרבה מה להפסיד. על פניו, כאשר בוחנים את המספרים, היבוא של ארה"ב מסין גדול מנפח היבוא של סין מארה"ב, ונראה שלטראמפ יש יתרון מינוף חזק יותר מול סין, אשר עשוי לגרום לנשיא סין, שי ג'ינפינג, להיכנע. אולם מי שמכיר את הממשל הסיני יודע כי לשי אין אפשרות אמיתית לסגת. סין של היום היא אומה שהשיבה לעצמה את גאוותה לאחר מאה שנות השפלה של מלחמות האופיום. כמסר, היא לא תוכל להתכופף שוב בפני המערב. ולא רק גאוותה של סין מונעת נסיגה מההסלמה ביניהן, אלא גם היותה יריבה חזקה ומחושבת, בעלת סיכוי יפה לגבור בקרב זה.
נביא לדוגמה את אחת התעשיות שבהן בחרה סין להתמקד ב"מלחמת המכסים" - פולי הסויה, מצרך מזון חשוב בסין. יצוא פולי הסויה מארה"ב לסין, מהווה שני-שלישים מהיצוא החקלאי של ארה"ב. סין תקפה תעשייה זו בשלוש חזיתות. במקביל להעלאת המכס על יבוא הפולים מארה"ב, הכריזה סין על מדיניות מענקים נדיבה לחקלאים סינים שיגדלו פולי סויה. היצוא האמריקאי איפשר לסין לרכוש פולים בזול יחסית.
כעת בסין, במתן מימון לגידולים המקומיים שעד כה היו פחות כדאיים, סין מאותתת כי היא מוכנה לממן את התחרות, ולבנות לעצמה שוק מקומי. וכדי להתמודד גם בטווח המיידי עם המחסור בפולי סויה ועם עליית המחירים הצפויה בשל העלאת המכסים, ביטל הנשיא שי את המכסים על יבוא פולים ממדינות כמו הודו ובנגלדש. בכך הוא מנע את השפעת מלחמת הסחר על אזרחי סין, שבה סויה מהווה מצרך תזונה עיקרי.
דוגמה זו ממחישה את אחד ההבדלים המרכזיים בין הנשיא שי לנשיא טראמפ. בעוד טראמפ כבול להליך הדמוקרטי וכפוף לכלכלת השוק החופשי ולתגובות הגורמים השונים בו; הנשיא שי חולש על כלל החוליות בשרשרת והוא בעל כוח אופרטיבי להפעיל את כל הגורמים - השלטוניים, הציבוריים והפרטיים - ולרתום אותם למען המטרה הלאומית. לממשל הסיני יש מיגוון עצום של כלים בארסנל, שהוא לא יהסס להשתמש בהם. כך למשל, סין יכולה להחליש את החוסן האמריקאי באמצעות פגיעה בחברות אמריקאיות הפועלות בסין ומנסות להתרחב בה, בהן אפל ו-וולמארט. זאת, על-ידי עיכובים במכס, פיקוח מוגבר, ביקורות של גופים ממשלתיים כמו רשויות המס.
נקודת התורפה של המערב במקרים כדוגמת אלה, הוא חוסר ההבנה של הסיני. המערבי בוחן את הסיני בעיניים מערביות, בעוד שהסיני אינו כפוף למערכת הכללים המוכרת לו. מבחינת סין, מלחמת הסחר והמכסים היא עוד מערכה במלחמה על מעמדה כמעצמה החזקה בעולם. הממשל הסיני משתמש באורך הנשימה שלו כממשל שלא עומד בפני בחירות ובמשמעת של העם, למינוף המאבק עד לכדי אי-תלות סינית בשווקים אמריקאיים.
חשוב למערב להבין, כי בפעילות מול סין יש לחשוב כסיני, להבין את כלל הכלים העומדים לרשותם, ולצפות מהלכים קדימה כדי לגבש אסטרטגיה נכונה. ימים יגידו אם אכן הממשל האמריקאי צפה מהלכים כאלה, ואם הוא יוכל להגיב להם בהתאם.
■ הכותבת היא עורכת דין במשרד GKH, מומחית לכלכלה הסינית ומטפלת בעסקאות בסין.