1. קרואטיה.
אנחנו צפויים לשמוע בזמן שנותר עד לגמר במינונים מוגזמים את הנתון המדבר על גודל האוכלוסייה הקרואטית ואיתו השאלות 'איך לעזאזל הם עושים את זה עם 4.2 מיליון תושבים?', 'אם הם אז למה לא אנחנו?' ו'מה לא בסדר אצלנו?'. כדאי שנפסיק כבר עכשיו עם השאלות הללו. אין שום מדד אובייקטיבי שמציג קשר חזק בין גודל אוכלוסייה לבין הצלחה בספורט. איפה ההודים והסינים היו במונדיאל? יש פה עניינים תרבותיים מושרשים וגם כאלו של השנים האחרונות: בישראל יותר אנשים חולמים להשתלב בתעשיית ההייטק. בקרואטיה חולמים להיות מודריץ', ופעם חלמו על פטרוביץ' וגוראן איבניסביץ'.
להבדיל ממדינות קטנות אחרות שזוכות להצלחה ספורטיבית כחלק משיטה מוסדרת שפיתחו (איסלנד) או שינוי בגישה בעקבות כישלונות סדרתיים (בלגיה), אצל קרואטיה אין באמת מערך ספורט מוסדר ושיטתי. כזה שאפשר להצביע עליו כמה שהוביל להצלחה של נבחרת הכדורגל הנוכחית. יש בקרואטיה תרבות לספורט שתומכת בפעילות רחבה, מה שמאפשר בסיס עצום לפירמידה - כ-400 אלף ספורטאים רשומים כיום בקרואטיה, המהווים כמעט 9.5% מהאוכלוסייה. בישראל הנתון הזה עומד על כ-1.2%.
הקרואטים נאחזו בספורט כדי להביא משהו "שלהם" במהלך התקופה הארוכה שבה היו חלק מיוגוסלביה. הייתה משמעות עצומה להצלחות של קבוצות מזאגרב ומספליט טרום פירוק יוגוסלביה. רוב ההצלחות הגדולות בענפים הפופולריים התרחשו דווקא בשנים הסמוכות לניתוק מיוגוסלביה והכרזת העצמאות ב-1991: עד המונדיאל הנוכחי ההצלחה הגדולה ביותר של נבחרת הכדורגל היא הופעה בחצי הגמר ב-1998; קרואטיה זכתה באליפות עולם בכדוריד ב-2001; דראזן פטרוביץ' גדול הכדורסלנים באירופה הספיק להיות חלק מנבחרת קרואטיה בסך הכל שנתיים, וההצלחות הקרואטיות בזירה האירופית בכדורסל (3 אליפויות רצופות ביורוליג של ספליט) עוד התרחשו בשנים שלפני הכרזת העצמאות. וגוראן איבניסביץ', מגדולי הספורטאים הקרואטים, זכה בווימבלדון ב-2001.
ההצלחה של נבחרת הכדורגל מתרחשת למרות שהמדינה לא תומכת בספורט. ההשקעה בספורט בקרואטיה עמדה בשנת 2011 על 0.7% בלבד מתקציב המדינה - יותר מאשר בישראל אמנם (0.2% אצלנו) אבל לא מספר מהותי. כמות שיעורי החנ"ג בבתי הספר לא שונה מזו בישראל - שעתיים בשבוע. ומצב התשתיות נורא ואיום - האצטדיון הלאומי בזאגרב נבנה ב-1912 ולמעשה לא נבנה אצטדיון כדורגל גדול מאז הכרזת העצמאות. הכדורגל בתוך המדינה לא מספיק מפותח ולא תחרותי - דינמו זאגרב זכתה ב-9 מ-10 האליפויות האחרונות, ולמונדיאל הזה קרואטיה מגיעה אחרי שלא הצליחה לעבור את שלב הבתים מאז 1998.
אז מאיפה ההצלחה? הכדורגל בקרואטיה מצליח בזכות העובדה שהוא מוקד משיכה מרכזי - 130,000 כדורגלנים רשומים כיום במדינה. במילים אחרות, מכל 100 אנשים ברחוב, בכל הגילאים, שלושה רשומים לקבוצת כדורגל ברמה כלשהי. בגלל היעדר תשתיות מקצועיות ברמה גבוהה והיעדר כסף, שחקנים יוצאים החוצה ליבשת בגיל צעיר ומשם הם כבר משתלבים במערכת הכדורגל האירופית המתקדמת. כל 11 השחקנים שפתחו אתמול מול אנגליה לא רק שלא משחקים בקרואטיה, אלא עזבו אותה בשלב מוקדם מאוד - בממוצע בגיל 22.
2. צרפת.
אין מה להשוות את המערכת הצרפתית לקרואטית. ההצלחה של הצרפתים מובנת ומתקבלת. צרפת היא אומת ספורט, היא הייתה אחת הראשונות לפתח את האקדמיות באירופה - מערך מוסדר שמאפשר החל מגיל נערים לזכות בשיפור מקצועי, לצד תזונה, לימודים ומערכת חברתית ותרבותית תומכת, הכל כדי להפוך אותם לכדורגלנים. ב-1988 נפתחה האקדמיה המפורסמת בקליירפונטיין, שהצמיחה את ניקולס אנקלה, תיירי הנרי, וויליאם גאלאס ועד שחקני הסגל הנוכחי אוליבייה ג’ירו, מטווידי ואמבפה. היום בכל המדינה פזורות אקדמיות. כמות הכישרונות כה גדולה עד שהמדינה קטנה מהלכיל אותם. צרפת הפכה ליצואנית מספר 2 של כדורגלנים בעולם - 781 כדורגלנים צרפתים מפוזרים נכון לעונת 2017/18 מחוץ לגבולות צרפת, שנייה רק לברזיל. וזה מתרחב לכלל הענפים: צרפת היא המדינה המספקת הכי הרבה שחקנים ל-NBA בעשור האחרון. וכמעט קשה שלא להצליח במדינה עם תשתיות, כסף, השקעה בספורט, כשכמות הכדורגלנים הרשומים בה היא למעלה מ-1.5 מיליון.
3. מונדיאל מטורף, כן או לא?
ההופעה של קרואטיה נותנת למונדיאל הזה באופן רשמי חותמת של מונדיאל מטורף. קרואטיה הוצבה במקום העשירי בלבד בקרב סוכנויות ההימורים, שהלכו באופן טבעי על ברזיל, ספרד וארגנטינה. על צרפת לא הייתה מחלוקת. גם היא הייתה מועמדת בזכות הסגל המאוד איכותי ומאוזן, והפוטנציאל של פנומן בן 19 שעם סגל כזה משוחרר מהתחושה שכל צרפת על הכתפיים שלו. היא על הכתפיים של פוגבה, לוריס, קאנטה, ו-וראן לא פחות.
מחקרים בתחום הכדורגל מראים שבעשורים האחרונים יש מתאם ברור בין משכורות של שחקנים לבין זכייה בתארים. אז איך הקרואטים השתחלו לגמר כנגד כל הסיכויים? המחקרים מדברים על "אירועים מתמשכים", כלומר ליגות הנמשכות לאורך עונה שלמה. אם יש מקום שבו יכולות ליפול הפתעות הן דווקא במונדיאל, מקום בו לא צריך יותר מדי - 6 משחקים בלבד ונבחרת מוצאת את עצמה בגמר.
ההצלחה של קרואטיה הראתה שבמונדיאל מותר לחלום. בטורניר קצר הפערים של הכסף יכולים להצטמצם - צריך לעבור בשלום את שלב הבתים, אחר כך עם קצת מזל בהגרלה אפשר לראות ביום טוב את השלבים המכריעים. קרואטיה בסך הכל עברה בשלבי הנוקאאוט את דנמרק (בפנדלים), ואחר כך את רוסיה החלשה (בפנדלים), ולמעשה המשחק הראשון שממש ניצחה בו היה אתמול מול אנגליה בחצי הגמר, ודאי לא מאריות הכדורגל העולמי. את הדוגמה הטובה ביותר לכמה שהכל אפשרי נתנה הנבחרת המארחת - רוסיה החלשה והמשעממת הייתה מרחק פנדל אחד בלבד בבעיטות הכרעה מחצי הגמר.
4. עייפות זה לחלשים
יש נטייה ברורה להתייחס במונדיאל למאמצים ששתי קבוצות עושות, כניסיון לנבא את היכולת שלהן להמשיך ולהחזיק אנרגיות גם במשחק הבא. מהסיבה האת מאמנים מקדישים הרבה מאוד מחשבה לעומק הסגל, לסרגל המאמצים, ואיך אפשר לרענן את הסגל גם במהלך הטורניר - האם לקחת סיכון ולתת מנוחה לשחקנים מובילים כשהמצב במשחק מאפשר וכו’. בכל מקרה, גם במקרה הזה ברור שקרואטיה מגיעה לגמר מול צרפת כשהיא במצב נחות מאוד - לא רק שהקרואטים התמודדו בשלושה משחקים בהארכה, דבר שמעולם לא קרה בתולדות גביע העולם שבו נבחרת עברה את כל המשחקים אחרי הארכה, הצרפתים לא נזקקו בשום מקרה ליותר מ-90 דקות. מספרית זה נראה ככה: הקרואטים השלימו עד עכשיו במונדיאל 724 קילומטר, לעומת 607 קילומטר במצטבר של הצרפתים. מספרית הקרואטים השקיעו 20% יותר מאמץ מהצרפתים, עוד לפני המחיר המנטאלי שגובים הארכה ופנדלים.
אבל לא רק זה, מאחר שהטלוויזיה היא שקובעת את סדר היום - ממשיך להתקיים העיוות לפיו שתי הנבחרות שמגיעות לגמר לא נהנות מאותו זמן התאוששות. כמה שווה לצרפתים עוד יום מנוחה על פני הקרואטים, שסיימו את המשחק יממה אחריהם? בכל מקרה, לא בטוח שכדאי להיתלות בטיעון הזה. שחקנים במעמדים כאלו עולים למשחק כזה כאילו זהו יומם האחרון עלי אדמות.
במהלך 20 השנים האחרונות לא נמצא שום יתרון בגמר לקבוצה שסבלה מיום חופש אחד פחות. להיפך, שלוש מחמש הזוכות האחרונות היו דווקא אלו שנחו יום פחות.
בסופו של יום תנצח הקבוצה הטובה יותר. קרואטיה הביאה לב והראתה שזה יכול להספיק ברמת הנבחרות בטורניר קצר, עם מאמץ חד פעמי ועם הגרלה טובה. צרפת הביאה טונות של כישרון, שחקנים באיכות גבוהה מאוד, ואת העתיד של הכדורגל - קיליאן אמבפה. תוסיפו את עניין העייפות הקרואטית, ואיך שלא תסובבו את זה - אם הלב הקרואטי ינצח במשחק הזה, זה באמת יהפוך למונדיאל היסטורי, גרנדיוזי ובלתי נשכח.
