1. אם מישהו היה צריך למתג את כדורגל הנבחרות ואת גביע העולם בתוך התמונה הגדולה יותר של הכדורגל, הוא לא יכול היה לעשות עבודה טובה יותר מאשר משחקי גביע העולם ברוסיה 2018. אם כדורגל קבוצות מקדש אינדיבידואלים - בא ה-30 ביוני ומחק מהלוח את מסי ורונאלדו. במקום הרוח הרעה של ויכוחים וההתחזויות קיבלנו את ה-VAR. הוא לא חיסל את טעויות השיפוט, אבל חיסל כמעט לחלוטין את הרמאויות והוויכוחים. ובשנים שהשמות על הגביעים מוכתבים בכסף - קיבלנו את קרואטיה. שתשחק בניגוד לכל היגיון את הגמר העולמי.
בניגוד להיגיון, כי אם מישהו היה אומר לכם שבגמר העולמי תפגוש מדינה ענייה של כ-4.2 מליון נפש מדינה של 67 מיליון, האדם הסביר היה מסיק דבר פשוט. המדינה הקטנה עובדת בתכנית מסודרת לטיפוח כשרונות ונבחרתה הלאומית מנוהלת למופת, והמדינה הגדולה מצליחה בזכות גודל אוכלוסייתה להעמיד קבוצה טובה. אלא שזה בדיוק להיפך.
הכדורגל הקרואטי הוא בתוך התמוטטות מבנית. מכירות משחקים, פרשיות שוחד ואפילו אפשרות תאורטית שהגיבור הלאומי לוקה מודריץ' יישפט למאסר (שמן הסתם יבוטל) על עדות שקר. זה לא היה מעניין יותר מדי אנשים מחוץ לקרואטיה אלא אם היה הופך לסיפור טוב לנוכח הצלחת הנבחרת במונדיאל. עוניה של המדינה מתועד היטב.
בסערת הניצחון הדרמטי על אנגליה מעטים הבחינו בנתון סטטיסטי כמעט ביזארי שקבעה קרואטיה במשחק הזה. היא הגיע לדקה ה-95 של המשחק מבלי לבצע חילוף אחד. השכיחות הסטטיסטית של מקרה כזה בכדורגל מקצועני קרובה לאפס. זה בוודאי לא אמור לקרות במשחק השישי של אליפות עולם, ובמשחק השלישי ברציפות שהולך להארכה.
זו הייתה המחשה מוחצת לתושיה המנצחת של הכדורגלן הקרואטי. כי לא היה כאן איזשהו מקרה של בונקר הירואי. ללא שום חילופים, הקרואטים עברו ממגננה די זהירה למתקפה רציפה על השער האנגלי. היא לא נזקקה לחילופים כדי לשנות את האסטרטגיה במגרש. בקרואטיה אין שחקנים למתפרצות ושחקנים להנעת כדור ושחקנים ליתרון ושחקנים לפיגור. יש כדורגלנים חושבים.
מבלי לחטוא ברומנטיזציה הם נוצרים כנראה בתהליך טבעי. הרקע האישי של רבים מהם מתקופת המלחמה כילדים באזורי קרבות או כפליטים. הידיעה מגיל צעיר שאת פרנסתם יוציאו רק בחו"ל. המצאותם בליגות שונות, בסגנונות שונים, בקבוצות תחתית כמו קבוצות צמרת. בהרכב הברזילאי, למשל, תמצאו 11 שחקנים שמשחקים תמיד מעמדה שקבוצתם דומיננטיות. בהרכב הספרדי 11 שחקנים שמשחקים תמיד בסגנון די דומה. בהרכב האנגלי שחקנים שרגילים לליגה אחת וסגנון שיפוט אחד.
אבל המונדיאל הוא לא פעם בוחן פתע. 11 קרואטים עם מאמן זמני (שהפך לקבוע) עמדו בו בצורה הירואית.
2. במהלך גביע העולם של 2002 ביפן וקוריאה שוחחתי עם טוסטאו, אחד "מחמישה מספרי 10" כפי שכונתה התקפת הפלא של ברזיל ב-1970. אבל במקום להיות נרגן על הכדורגל המודרני טוסטאו שיבח את ברזיל 2002, שבאמת זכתה בגביע, כנבחרת ראויה לא פחות. הוא הסביר: "לפני מונדיאל 1970 היינו 100 ימים במחנה אימון".
טוסטאו תיאר במדוייק את הבעיה המרכזית של כדורגל הנבחרות המודרני. הוא נמצא בתת-אימון. מספר ימי האימון המשותפים בירידה מתמדת והלכידות הקבוצתית ותרגול שיטת משחק מוגבלים. והבעיה היא באופן אבסורדי בעייתן של מדינות גדולות.
צרפת היא לא רק מדינה גדולה ועשירה - מערכת טיפוח השחקנים הצעירים היא ללא תחרות. מערכת האקדמיות שהוקמה לפני דור עדיין מפיקה עושר אינסופי של שחקנים. האפשרויות להרכבים ושיטות ומערכים הן בלתי מוגבלות.
ולכן איש השעה של צרפת הוא השמרן האולטמטיבי, המאמן דידייה דשאן. בשמרנות של פקיד ממשלה אנגלי הוא ממעט מאוד לעסוק בשינויים. מלבד המשחק מול דנמרק, שהיה די חסר חשיבות ההרכב היה יציב בעשר עמדות. רק קורנטין טוליסו ובלייז מטווידי באגף שמאל היו כמעט הווריאציה היחידה על ההרכב. וכשטוליסו הוא הבחירה - 7 משחקניו הם בני 25 ופחות - וצרפת בגמר בינלאומי שני ברציפות.
צרפת כמעט אדישה להתפתחות הטקטית של המשחק. ההרכב הצרפתי לא מנצח אותך, הוא מאבחן אותך. מול צרפת אתה פשוט מגלה את החסרונות שלך. ארגנטינה גילתה שהיא איטית. אורווגוואי גילתה שהיא לא מספיק יצירתית. בלגיה האדירה גילתה שאין לה עומק התקפי ולא יותר מדי בכנפי ההגנה.
הצרפתים אינם פותרים את בעיותיהם. הם פשוט הבעיה שלך.
