בעיתון ובאתר "גלובס" התפרסם בשבוע שעבר מאמר נגד פרקליטות המדינה ("השואה כקרדום לחפור בו", "גלובס", 9.7.2018), הטוען כי אסור היה להזכיר בכתב האישום שהוגש נגד המעורבים בפרשת "קרטל המסעות למחנות ההשמדה" את הרקע ההיסטורי שבגינו יוצאות משלחות הנוער לפולין. קריאתו של הכותב היא למעשה: "בואו נעסוק בעסקים 'יבשים'. אין מקום לערב את זכר השואה עם הגבלים עסקיים".
לדברים אלה יש להשיב נכוחה: לא רק שלא היה מקום לאסור את אזכור השואה בכתב האישום, אלא שאילו עשתה כך הפרקליטות, היא היתה חוטאת לשליחות הציבורית שלה.
כך בכלל, וכך במיוחד בכתב אישום, שבו מואשמים שורה של חברות ואנשי עסקים, בכך שחברו יחדיו באמצעים לא כשרים לכאורה, במסגרת ניהול עסקיהם הכלכליים, כשמרחב הפעילות של עסקיהם הוא הנחלת זכרון השואה. את עלות המסעות מימנו כל נערה ונער שיצאו לכבד את זכר הנספים, וכל אם ואב שבחרו להוציא את כספם על חינוך ילדיהם ועל חיבורם למורשת הלאומית וללקחים האוניברסליים שמורים לנו שלעולם לא תהיה עוד שואה.
כמי שניסה להילחם בהוצאת הכספית המוטלת על הורי התלמידים במימון המסע לפולין, מצאתי כי דווקא אותי השתיקו בטענה ש"אם תמנע את המימון על-ידי ההורים, תביא להפסקת המסעות לפולין ותפגע בזיכרון השואה". והנה, אותם אלה שנהנו מתזרים המזומנים העצום על-ידי ההורים, הם אותם אלה שטוענים היום כי אין להזכיר את השואה בעת שמאשימים אותם בקרטל. אותם אלה שהשתיקו את ההורים שמחו נגד התשלומים הגבוהים עבור המסעות בחסות "זיכרון השואה", הם אלה שטוענים כעת "תתמקדו בקרטל ואל תזכירו את השואה". צריך מידת היתממות עצומה כדי לטעון טיעון מעין זה.
עשרות אלפי בני נוער ישראלים אינם יוצאים לפולין כדי לחוות את חיי הלילה של ורשה וקרקוב. משרד החינוך אינו משקיע הון בארגון המפעל הזה ומחשבה רבה בעיצוב תכני המסע, כדי שבני הנוער יתפעלו ממכרות המלח בוויליצ'קה. יש סיבה לכל הדברים הללו, והיא השואה והטמעת הזיכרון של מעשי הנאצים לדיראון עולם. הצרכים הלאומיים והאישיים האלה, הם שיצרו (על-פי כתב האישום) את המרחב העסקי שבו פעלו הנאשמים, תוך שהם יצרו "ביקוש קשיח", שמולו פעל הקרטל לשם השגת רווח כלכלי - הכול כמובן לכאורה בלבד על-פי כתב האישום שהוגש נגדם.
לכן, היה מקום, ואפילו חובה, שהפרקליטות תפרוס בפני בית המשפט את הרקע, שהיווה את הקרקע הפורייה לקרטל שנעשה לכאורה על-פי כתב האישום, תוך שהוא נעשה בנסיבות מחמירות לעבירה של הסדר כובל.
זאת, מעבר לעובדה הפשוטה, שלא ייתכן שיצא בימינו מתחת ידי המדינה ונציגיה, מסמך המתאר דברים הקשורים בשואה, מבלי להזכיר - לבית המשפט ובאמצעותו לעולם כולו, מה הייתה השואה ומה משמעותה בהקמת המדינה ובמחוייבותה של המדינה למורשת השואה ולזכר הנספים.
הכותרת למאמר הייתה "השואה כקרדום לחפור בו". לטעמי, מי שעשה את השואה קרדום לחפור בו, לא הייתה הפרקליטות, אלא דווקא הנאשמים, כעולה מכתב האישום שהוגש כנגדם. הם אלה שפעלו (לכאורה) כדי להעצים במשך שנים את רווחיהם, תוך שהסתייעו ברגישות הלאומית לנושא השואה.
אני סבור שהפרקליטות עשתה צדק לא רק עם סבי, יום טוב ליפא הלוי שנספה בשואה בהונגריה, אלא גם איתי על כך שהשתיקו אותי "בחסות השואה" בעת שטענתי שגובים כספים מופרזים מהורי התלמידים בטענה של "שקט. שואה!".
■ הכותב הגיש בג"ץ שנדחה, שטען כי המסע לפולין צריך להיות ממומן על-ידי משרד החינוך.