פוטין וטראמפ בפגישתם השבוע בהלסינקי / צילום: רויטרס - Grigory Dukor
הדיון בנשיאותו של דונלד טראמפ בארץ נוטה להתנהל דרך פריזמות מקומיות. זה עניין מובן בהחלט, כמעט מובן מאליו. דעת הקהל הישראלית מתעניינת בהשפעה שיש לנשיאותו על מערכת היחסים בין ארצות הברית לישראל. כל עניין אחר הוא כמעט אבסטרקטי.
אני חושב שזו טעות. הפופולריות העצומה של טראמפ בישראל, יש לה כמובן על מה שתסמוך, מפני שהוא הפגין ידידות ועשה שורה של מחוות היסטוריות. אבל אי אפשר להעריך את הנשיאות האמריקאית רק על יסוד אוסף היתרונות לטווח קצר שהיא מזמנת. מותר לנו לשקול את התוצאות שיש למעשיו, להכרזותיו ולסגנונו של הנשיא על מעמדה של ארצות הברית בעולם ועל המרקם החברתי שלה מבית.
עוצמתה של אמריקה אינה אקסיומטית. אמריקה חזקה מפני שהתהוותה בה חברת מהגרים מגוונת ומובילית, המיוסדת על שלטון החוק ועל ערכים של סובלנות ושל פלורליזם, וכמובן על שוק חופשי ועל יוזמה פרטית.
אמריקה חזקה גם מפני שהיא העמידה את עצמה לצד הדמוקרטיות, בשתי מלחמות עולם ובמלחמה קרה ארוכה ומאיימת. היא רכשה בזה את ידידותן של הדמוקרטיות ואת הכרת הטובה שלהן. עצם שמה נעשה מקור של השראה ומופת של חיקוי. כאשר מיליון סטודנטים סיניים מרדו במשטר הקומוניסטי ב-1989, הם הציבו רפליקה של פסל החירות בכיכר השלום השמיימי בבייג'ין. לא היה דבר מפחיד בשביל האוליגרכיה הקומוניסטית יותר מן הרמז של התפשטות ערכי החופש.
התווית "מנהיגת העולם החופשי" לא הייתה סתם מותג מחוכם. היא הייתה אמצעי הניעור והשימור של המערב. כל אימת שלעולם הישן נמאס, וברכיו בגדו בו, העולם החדש חש לעזרתו. קשה להאמין שבתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20, דעת הקהל האירופית נקלעה למצב רוח כה ספקני, שמיליונים יצאו לרחובות בקריאה להתפרקות חד-צדדית מחימוש. מנטאלית, הם היו מוכנים לפתוח את השערים בפני טנקים סובייטיים בהנחה ש"מוטב להיות אדום ממת". מי היה מאמין אז כי בתוך עשר שנים תתמוטט החומה בברלין והטנקים הסובייטיים ייסוגו 1,000 ק"מ מזרחה.
רייגן לא ורייגן כן
נשיא אמריקאי ימני מאוד היה ראוי אז לחלק ניכר של האשראי, מפני שהיה מנוי וגמור איתו תחילה להגן על המערב מפני תוקפנות סובייטית, ואחר כך להרים את הכפפה של התפייסות היסטורית שהמשטר הסובייטי השליך לעברו. שמו היה רונלד רייגן. יהיו הדעות על סגולותיו ועל עומקו האינטלקטואלי אשר יהיו, בימיו הייתה עדנה היסטורית לאחדות המטרה של המערב ולמורשתו הדמוקרטית.
רייגן היה ידיד קרוב של ישראל, אולי קרוב יותר מכל דייר אחר בבית הלבן. לא, הוא לא העביר את שגרירותו לירושלים; רגליו לא דרכו על אדמת ישראל; הוא אפילו ביקר אותה על פגיעה בחיי אזרחים חפים מפשע בלבנון במלחמת 1982. אבל בימיו נחלצה ארצות הברית להציל את כלכלת ישראל מהתמוטטות; ובימיו נפתחו שערי ברית המועצות ליציאת יהודים, מפני שממשלו לא היה מוכן לוותר על זכויות אדם לטובת יתרונות מדיניים בני-חלוף (בניגוד לממשל רפובליקאי קודם, זה שהנרי קיסינג'ר היה אדריכל מדיניות החוץ שלו).
בימי רייגן, ישראל אומנם לא נהנתה ממראית העין של תמיכה ללא עוררים מצד הבית הלבן, אבל היא יצאה נשכרת מעמידת אמריקה על ערכי המערב ומהצלחתה ללכד את שורותיו ברגע גורלי, לאחר פלישת ברית המועצות לאפגניסטן (סוף 1979) ולאחר הדיכוי הצבאי של תנועת "סולידריות" בפולין (סוף 1981).
"ידידתנו ובעלת בריתנו"
לא קשה השבוע להוציא גזרות שוות. אמצע יולי 2018 עומד להיזכר כזמן שבו נשיא ארצות הברית פנה עורף לערכי המערב ולאחדותו והביע העדפה פומבית ברורה לרודנות הרוסית. בזמן כתיבת הרשימה הזו, שעות אחדות לאחר מסיבת העיתונאים של טראמפ ושל פוטין בהלסינקי, הזעזוע מהתנהגות הנשיא היולי וכבד מכדי להעריך את מלוא תוצאותיה.
אבל הנה הערכה אחת: שטות מוסרית ופוליטית תהיה להניח כי הנשיא שבגד בדמוקרטיות המערביות יישאר בהכרח נאמן לישראל. הוא בגד בהן מפני שהוא מחוסר כל סנטימנטים למה שהן מייצגות, והוא חף כמעט מכל ידיעה היסטורית.
ישראלים המתענגים קצת יותר מדי על הפלגות הלשון הפרו-ישראליות של נשיא ארצות הברית מוזמנים להיזכר בנשיא צרפת שארל דה גול. הוא אמר לדויד בן גוריון ב-1961, כי ישראל היא "ידידתנו ובעלת בריתנו", לפני שבגד בה בימי המשבר ערב מלחמת ששת הימים, שש שנים אחר כך.
דה גול בגד בישראל לאחר שבגד בכל השאר: הוציא את צרפת מן המסגרת הצבאית של נאט"ו, חיפש שיתוף פעולה עצמאי עם הסובייטים, מנע את כניסת בריטניה לשוק האירופי המשותף (ואולי זרע בזה את זרעי ברקזיט העתידים), עודד את פירוק קנדה, וחתר תחת שורה של אינטרסים אמריקאים באפריקה ובאסיה. בקונטקסט הזה, בגידתו בישראל הייתה טבעית וחזויה.
אין לישראל שום יסוד להניח שבגידת טראמפ בדמוקרטיות המערביות, והפלירט שלו עם רודנים ועם אנשים חזקים, יפסחו עליה. קשה להיזכר אימתי היה לארצות הברית נשיא שאת חזונו מחליף אימפולס בדלני-אנוכי-תועלתני ודיונים היסטוריים ואסטרטגיים מורכבים מטילים עליו שעמום. הוא הדהים השבוע את רוב העולם כאשר הטיל על "הטיפשויות ועל הכסילויות" של אמריקה את האחריות למשבר ביחסים בינה לרוסיה. זו הכרזה הצריכה להשכין פחד בלבו של כל בעל ברית.
ישראל כמובן אינה בוחרת נשיאים אמריקאים, ואין לה ברירה אלא להשתדל מאוד ביחסיה איתו; אבל את מקום האופוריה מוטב שיחליף פיכחון, מפני שאיש מסוכן, קפריזי ולא חזוי מנהל את ארצות הברית.