מורן אבני / צילום: איל יצהר
יש בישראל אנשים שמחזיקים הרבה יותר מבית אחד: נינה סודין, למשל, בת 30, מתגוררת לסירוגין בעשרות דירות ובתים פרטיים, ואחת לכמה זמן היא פשוט מחליטה באיזה מהם היא תגור, ועוברת ביניהם. כך גם דנה סתיו, בת 25. כך גם יגאל רמב"ם, בן 40. האחרון אמור לצלצל מוכר עבור קוראי העיתונות הכלכלית: מדובר באחד הפעילים הבולטים של המחאה החברתית מ-2011, על נגזרותיה מאז ועד היום (אם כי בהשוואה למנהיגי המחאה, לא בולט מספיק).
איך בדיוק מגיעים פעיל חברתי, סטודנטית צעירה (דנה) ומורה פרטית באונליין (סודין) לצבירת נכסים כזו שאפילו הטייקונים הגדולים בישראל לא מגיעים לקרסוליה? זה פשוט: הם לא. לאנשים האלה אין בתים משלהם, הם פשוט שומרים על בתים של אחרים. אז נכון, יש מחסום פסיכולוגי אדיר שצריך לחצות כדי להבין למה מבחינתם של שומרי הבתים (להלן: סיט'רים) מדובר בחיים שלא נופלים מאלה של בעלי העושר המופלג. בכל זאת, בתוך המיינד-סט של מרביתנו קשה להשתחרר מהצורך במשהו משלך, איזשהו בסיס שאי אפשר לקחת ממך, מילולית דלא-ניידי, ההגדרה ב-ה' הידיעה של נדל"ן. אבל אפשר לעבור את המחסום הזה, לפחות ברמת הניסוי המחשבתי, ברגע שמבינים לעומק את התהליכים שלוקחים את החברה האנושית לעבר כלכלת האון-דימנד.
רבות נכתב על גישת האון-דימנד, אבל על קצה המזלג נספר שמדובר בגישה של לצרוך-רק-מה-שצריך, שעוברת מכלכלת בעלות לכלכלת שירותים: לא צריך מכונות כביסה, יש מכבסות; לא צריך מכונית פרטית, יש מיזמי השכרת רכב; לא צריך משרד, יש חללי עבודה; לא צריך דירה, יש מיקרו-דירות להשכרה קצרת טווח. אף שמילת המפתח היא פונקציונליות - בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים שואלים את עצמם מה הם צריכים, ומצליבים את התשובה עם המשאבים המוקצים למימוש הצרכים האלה ובעיקר התובנה שאת רוב מה שיש לי אני לא צריך, או לסירוגין: "אני צריך רק את מה שעושה אותי מאושר".
מי שמוכן להתמודד עם ההשלכות של הבדיקה הזו יתחיל לעשות שינויים משמעותיים. ישנם גם כאלה שלוקחים את העיקרון לכיוון קיצוני: הם לא מחזיקים כמעט בדבר - לא במכונית, לא באופניים, לא במשרד, לא בדירה. את כל צורכיהם הם ממלאים "לפי דרישה", ומה שמאפשר להם לעשות את זה הוא שוק הולך וגדל שמציע פתרונות כאלה.
על הרקע הזה, לא באמת מפתיע שתופעת ההאוסיטינג צוברת בשנה האחרונה כזו פופולריות, שהרי נוספים לה גם רבדים לא פחות מהותיים וערכיים, ראו ערך חיי הנוודות של הסיטרים למשל, שהם חיים קלילים, נטולי משקל פיזי ונטולי רכושנות מנטלית. רק שבאליה הזו יש קוץ קטן: אם כולם יתחילו לחיות בגישת און-דימנד, לא יהיו אנשים עשירים עם נכסים שיאפשרו את תופעת ההאוסיטינג. כלומר: מדובר בתופעת ביניים, ונכון לעכשיו, נדמה שהאנשים שחיים כך מרוצים למדי.
פילוח קצר של קבוצת הפייסבוק הסגורה "האוס-סיטרס ישראל" יעיד קצת גם על היקף התופעה: אף שקשה להעריך כמה מחברי הקבוצה הם בעלי בתים וכמה הם סיטרים, מה שכן ידוע הוא שטווח הגילאים העיקרי בקבוצה נע בין 34-25. 75% בה הן נשים. כ-4,000 משתתפים מתל אביב, כאלף מירושלים, כ-500 מחיפה והשאר מכל הארץ, ממטולה ועד אילת. כ-10,000 משתתפים בה הם מישראל, וכ-600 חברים בה מרחבי העולם - ארצות הברית, גרמניה, אנגליה, הודו, איטליה, אוסטרליה, קנדה, תאילנד, צרפת, מקסיקו, ברזיל ועוד.
"התנאי הבסיסי להיכנס לקבוצה הוא 'לא בתשלום'", מפרטת גליה פלד, שפתחה את הקבוצה ב-2014. "הקריטריון הבסיסי להצטרפות הוא מעל גיל 20 ופרופיל עם תמונה ושאלון קצר. יש פה כמובן גם תחושת בטן, לגבי איך ומה אנשים כותבים על עצמם. פעם הייתי עוברת על כל פרופיל, עכשיו כבר קשה לעקוב אחרי כולם, אבל יש חבר'ה ותיקים בקבוצה שמדווחים לנו אם הם נתקלים בדברים יוצאי דופן".
פלד התוודעה לקונספט בחו"ל והביאה אותו לארץ כמענה לצורך אישי שלה. היא בת 40, נולדה, גדלה ועדיין מתגוררת בקיבוץ מעברות, ועוסקת כיום בחינוך אלטרנטיבי ובצילום. לפני כארבע שנים טיילה במשך שנה בעיקר בקהילות אקולוגיות באירופה: "חיפשתי כל פעם דרכים לטייל בלי להוציא הרבה כסף ובאתר של קאוץ'-סרפינג מצאתי קבוצה קטנה ולא מאוד פעילה של האוסיטרים. פרסמו שם גם סיטרים וגם בעלי בתים והגעתי למשפחה באוסטריה, זוג פנסיונרים מבוגר שמאוד אוהב לטייל, וכל פעם מחפש חבר'ה צעירים אחרים שישמרו להם על הבית. כבר היו אצלם עשרות אנשים שממש עושים את זה כדרך חיים. אני הייתי אצלם שבועיים. בית ענק, שלוש קומות של עציצים וגינה.
"כשחזרתי לארץ, אחרי שנה בחו"ל, לא היה לי בית, הייתי אצל ההורים וחיפשתי אופציה כזו גם בישראל. כשלא מצאתי, הקמתי את הקבוצה שהפכה די מהר להצלחה. לאחרונה יש ימים שאנחנו מקבלות גם 70 בקשות הצטרפות ביום".
קרה שאנשים ניצלו לרעה את הפלטפורמה הזו?
"עד היום הוצאנו מהקבוצה שלושה אנשים, בהם מישהי ששמרה על בית בצפון והשאירה אותו מאוד מלוכלך, ולאחרונה היה לנו מקרה של מישהי שגנבה כסף ובעלת הבית עירבה את המשטרה, אבל זה מאוד-מאוד נדיר. 99% מהחוויות הן טובות מאוד, אנשים מאוד מכבדים את המרחב הפרטי שבו הם מתארחים".
מה לגבי אמצעי זהירות?
"אנחנו ממליצים לצלם תעודת זהות, אף שזה בעייתי כשהכול מבוסס על אמון. מצד שני, תמיד טוב לנעול את הדברים הכי יקרים שלך וקודם כול לפגוש את הסיטר. אנשים מפחדים להכניס אנשים למרחב הפרטי שלהם, שזה מאוד מובן, בעיקר בחברה שלנו שכל-כך מכניסים לנו לראש את הפחד מהשונה, מהזר, מהאחר. מבחינתי, שם השליחות: החיבור בין אנשים, האמון. משאירים אחד לשני בתים נקיים, אוכל במקרר.
"לפעמים מגיעים סיפורים ממש משמחים: 'חזרנו מטיול של שבועיים וקיבלנו כל הזמן תמונות וסרטונים של הכלבים', או 'חזרנו לבית נקי ומסודר עם אוכל במקרר'. גם כשאני הייתי סיטרית תמיד היו אומרים לי 'החזרת את הבית יותר נקי ממה שהשארנו לך'. זה אדיר לחזור לבית מצוחצח אחרי שבועיים שלא היית בו, שמישהו היה בו וניקה".
מה בדרך כלל כולל הטרייד?
"כל מה שלא כרוך בתשלום והוא שירות תמורת שירות. זה בעיקר השקיית עציצים ושמירה על בעלי חיים. אבל בקבוצה אני מאפשרת גם החלפת בתים למרות שיש גם קבוצות אחרות המיועדות לזה. לפעמים אנחנו סתם רוצים בסופ"ש להתאוורר במקום אחר, אז למה לא. יש גם כל מיני חוות של אנשים שמחפשים אנשים שיבואו לעבוד אצלם בתמורה למגורים, או קבוצה בצפון עם חינוך ביתי שמחפשת מישהו שיבוא לעבוד איתם בתמורה למגורים. מבחינת הסיטרים, זה נע בין אנשים שמחפשים מקום לסופ"ש בלי לשלם כסף, חבר'ה שחזרו מטיול בחו"ל ולא רוצים להיתקע אצל ההורים, סטודנטים שמחפשים מקום ללמוד בו בשקט, חבר'ה שמחפשים לכתוב במקומות אחרים. למשל, פנתה אליי לא מזמן סופרת שמחפשת מקום לכתוב בו בסופי שבוע, היה לי גם מישהו גרוש שבדיוק עזב את הבית וחיפש מקום להיות בו עם הילדים בסופ"ש. כמובן שתל אביב הכי פופולרית, אבל גם אנשים שגרים בלוד או בראש העין מסתדרים".
"לא כולם נפשות חופשיות כאלה, אבל כולם אנשים שפתוחים לחוויות אחרות ושמאוד מעניין לדבר איתם", מוסיפה ליאת גלר, 40, שהצטרפה לקבוצה לפני כמה שנים ולפני כשנה אף החלה לנהל אותה ביחד עם פלד. "אחרי שנתיים שהשתמשתי בסיטרים, לצורך נסיעות שלי, הבנתי שגם אני בעצמי מחפשת לעשות האוסיטינג ולנסוע לסוף שבוע. חיפשתי בית שיש בו כלב ידידותי, שאני אוכל להביא גם את שלי".
מהם המיקומים המבוקשים?
"זה מתפרס, אבל ברור שאם יש דירה מגניבה בתל אביב אז אנשים נגנבים על זה. אני יותר מתלהבת מבתים בצפון, או באילת, בערבה. פתאום גם מלא אנשים רוצים לנסוע. עכשיו מישהי פרסמה על בית בכליל, מחפשת סיטר שישקה את הגינה ויאכיל את החתולה והארנבת".
גם גלר הצטרפה תחילה לקבוצה כחיפוש מענה לצורך. היא מתגוררת ברמת גן, עובדת במחלקת הרכש של חברת כנס המארגנת כנסים רפואיים בחו"ל, ופעילה מאוד באיגוד הרוגבי הישראלי. "היו לי די הרבה נסיעות וחיפשתי כל פעם סידור לכלב או לחתול וחברה המליצה לי על הקבוצה ומצאתי אותה בפייסבוק", היא מספרת. "יש כאלה שרק רוצים שישמרו להם על הבית, אבל הרוב המוחץ זה כאלה שיש להם בעלי חיים ולא רוצים להכניס את הכלב לפנסיון".
איך מתנהלת הקבוצה?
"אנחנו עוברות על כל הבקשות עם המון תחושת בטן - מי נראה אמיתי ומי לא. יש פה המון אחריות, ואנחנו מאוד מחמירות במי נכנס לקבוצה. בעברי עבדתי שש שנים כסלקטורית בנתב"ג, עם התשאולים ושיטות עבודה מסודרות. שם היו לי יותר כלים, כי זה היה פנים מול פנים, ופה זה לקרוא טקסט של בן אדם, אבל מרבית הפעמים אנחנו מאשרות. היו מקרים שהיססתי ובסוף הבנתי שאם יש ספק אין ספק".
"אני לא מוציאה כסף על מגורים"
כבר שלוש שנים שמורן אבני, 26, מחלקת את זמנה בין ישראל למקסיקו - חצי שנה פה, חצי שנה שם. "בדרך כלל בקיץ אני בארץ בחודשים החמים, יוני עד נובמבר", היא מספרת. "בזמן הזה אני עושה האוסיטינג, בעיקר בתל אביב רבתי. כרגע אני ביפו".
איך זה מסתדר עם העבודה?
"אני עורכת וידיאו, מפיקה, צלמת, במאית - כל מה שקשור בהפקות וידיאו, וזה אומר המון עבודה מהבית. גם כשאני במקסיקו, אני עובדת משם עם לקוחות מהארץ ועם לקוחות באירופה".
איך זה התחיל?
"זה התחיל דרך חברים ואז הבנתי שזה נותן לי מענה על כל צורך שהיה לי: לפני הכול, בהאוסיטינג את באה לשמור על בעל חיים ואני מאוד-מאוד אוהבת בעלי חיים. כיוון שאני לא יכולה לגדל חיה בעצמי לפני שאתמקם באופן קבוע, פה מתאפשר לי לחלוק ולהעניק אהבה לבעל חיים. למעשה, זה שילוב של הכול שמסתנכרן בצורה שמתאימה לחיים שכאלה - לתת אהבה לחיה ולקבל אותה בחזרה. זה טוב, זה בריא , זה כיף".
בכמה בתים היית עד היום?
"לפחות ב-20-15. אני בתנועה כל הזמן. עכשיו למשל חזרתי במאי ומאז הייתי שבוע בפרדסיה, אצל אמא שלי, ובשאר הזמן עברתי כמעט ברצף מדירה לדירה. רוב הפניות מגיעות דרך פייסבוק, יש שם תנועה בלתי פוסקת, ומפה לאוזן. בין לבין אם צריך אני אצל אמא שלי או בתל אביב שיש לי בה המון חברים טובים".
באילו בקשות מוזרות של בעלי בתים נתקלת?
"יש כאלה כל הזמן. בעל הבית הראשון למשל ביקש להשאיר מצלמה שמכוונת לכלב כדי שהוא יוכל לדבר איתו. היה גם זוג גייז מקסימים עם כלב פומרניאן קטן, שהזהירו אותי מראש שהוא נורא מפונק ושאולי יתעצל ללכת. בפעם הראשונה שיצאתי איתו לסיבוב, הוא הגיע לעץ, עשה פיפי ולא זז. למחרת אותו סיפור, אז הייתי לוקחת אותו לטיול על הידיים. גם בבית היה לו מקום של כבוד. כשהם חזרו מחו"ל, הם הביאו לו כמעט מזוודה שלמה נפרדת של ממתקים והפתעות".
עד מתי את מתכננת להתנהל ככה?
"עד שאחליט איפה אני מתמקמת - פה או במקסיקו. בינתיים, כל עוד אני בארץ, זה מאוד עונה לי על הצורך. אני גם לא מוציאה כסף על מגורים פה, אז זה בהחלט עוזר. אבל גם מקסיקו מרגישה לי כמו בית, הייתי חייבת לעשות את זה".
מורן אבני
אישי: 26, רווקה
השכלה: לימודי עריכת וידיאו בזמן השירות הצבאי
תעסוקה: עורכת וידיאו - צלמת, במאית ומפיקה
"למדתי מה זה חופש"
"הנוודות היא העניין", אומרת מיכל לנדסברג,37, שכבר שלוש שנים נודדת בין משימות האוסיטינג. "לטייל, להסתובב, לחיות יותר בפשטות, לא לעבוד כל היום ולא להיות משועבדת לבית".
איך זה התחיל?
"גרתי בעין הוד, נגמר לי חוזה השכירות והרגשתי שאני חייבת שינוי, שאני נרקבת בבית, והחלטתי לצאת להרפתקה. כשהתחלתי את זה הייתי בעיקר בקטע של לטייל. את הבית הראשון שהייתי בו אני לא זוכרת, אני רק זוכרת ששמעתי על זה, התחברתי לקבוצה בפייסבוק ומשם התגלגלתי. היום אני עדיין בקבוצה, אבל הרבה מפה לאוזן וגם הרבה שעשיתי להם בעבר רוצים אותי שוב. אני מאוד אוהבת את פרדס חנה אז אני נמצאת פה לא מעט. הייתי בתל אביב ובחוף הכרמל בכמה מקומות, במושב ליד ירושלים, אבל בעיקר תל אביב ופרדס חנה. אבל וגם בצפון".
לנדסברג היא מקרה קלאסי מובהק למי ש"חצתה את הקווים". עד לפני שלוש שנים היא גרה כאמור בעין הוד, אך לפני כן התגוררה בתל אביב והייתה בעלים של חנות תכשיטים מצליחה בדיזנגוף.
"הייתי בתלם של בחורה מצליחה, עם חנות בתל אביב ודירה מגניבה. הצלחתי, הרווחתי טוב וחייתי טוב, אבל הרגשתי שהבניינים סוגרים עליי. המחשבה להמשיך לחיות ככה, לעבור מארבע קירות לארבע קירות, הרגישה כמו קלסטרופוביה. אחרי ארבע שנים הסתיים החוזה של החנות והייתי צריכה לעבור למקום חדש. בדיעבד, אני יודעת שקיבלתי את זה כמתנה, כי לא הייתי סוגרת מבחירה עסק שעובד טוב. ואז עברתי לגור בעין הוד. היום אני מעדיפה לחיות בהרבה פחות ולהיות הרבה יותר חופשייה לעשות את מה שאני רוצה. יש רגעים שאני מרגישה פתאום תלושה, אבל ברור לי שהנוודות והחופש באמת עושים לי טוב".
מה למדת על עצמך בשלוש השנים האלה?
"למדתי מה זה חופש. למדתי לעשות מה שאני רוצה, איך שאני רוצה, ולמדתי שזה יותר חשוב לי מהבית. מרוב שזה הסתדר והרגיש נוח לא היה לי צורך להפסיק. אני חיה בפשטות ובצמצום וטוב לי ככה, אני עובדת כשאני רוצה וכשנוח לי ואני לא ברדיפה אחרי משכנתא ושכירות. גיליתי כמה אנשים באמת חיים טוב כשזה הכי בפשטות".
עד מתי?
"אולי כשאהיה מבוגרת יותר ארצה מקום קבוע, אבל המטרה היא להמשיך לטייל ולראות יותר, גם בעולם. בארץ הגעתי להמון מקומות מעניינים וכרגע אני מפתחת את העבודה דרך המחשב, כדי שאוכל להיות בנוודות גם מחוץ לישראל. אולי מתישהו ארצה להתמקם איפשהו לתקופה, אבל אני לא רואה את עצמי אי פעם לוקחת משכנתה".
בקשות מוזרות שנתקלת בהם?
"הייתה לי סיטואציה בבית בפרדס חנה עם כלב, שהבעלים שלו הלכה לוויפסאנה של עשרה ימים ויום אחרי שהגעתי הכלב הפסיק לאכול ולשתות, אבל לא היה לי עם מי לדבר. אז לקחתי אותו לווטרינר ולקח שבוע של בדיקות ואינפוזיות של אנטיביוטיקה עד שהתברר שהיה לו גידול באשכים וזה היה נורא מלחיץ. בינתיים הוא עבר סירוס ועד שבעלת הבית חזרה הוא כבר היה בסדר".
מה את לוקחת איתך?
"לפטופ, ציוד של התכשיטים, בגדים ואוכל".
ובין לבין?
"בין לבין אני אצל ההורים ברעננה או שאני יוצאת לטייל בטבע".
מה עם זוגיות?
"יש גם בחורים שהחיים האלה יותר מתאימים להם, אנשים שפתוחים מאוד לחיים אלטרנטיביים. מה גם שלא כל אחד מתאים לי כמו מי שחי באופן נורא שבלוני, למשל. אלא מישהו שמחובר אלי, יותר לעולמות שלנו".
מיכל לנדסברג
אישי: 37, רווקה
השכלה: לימודי NPL במככלת רטר בזיכרון יעקב
תעסוקה: מעצבת תכשיטים
"אני לא חוסך כסף, אני חי"
"הגישה הניאו-ליברלית שעל פיה כל אחד צריך רכב משלו, דירה משלו, מכונת כביסה משלו, כל אחד צריך שיהיה לו 'משלו', לא עובדת עליי", אומר יגאל רמב"ם, שכבר שלוש שנים מתגורר כמעט ברצף במתכונת ההאוסיטינג.
"החלטתי שאני לא מוכן לשכור דירה בתנאים שבעלי דירות תל אביביים ממוצעים מוכנים, כי לי לא פושטים את העור. המטרה שלי היא לא להרוויח יותר, אלא לעבוד פחות, זו תובנה שהגעתי אליה כבר בשנות העשרים שלי. אני נודד ברחבי העיר כי אני עובד כאן, מעביר סדנאות, הרצאות, סיורים, העיקר שיהיה לי פנאי לעשות את הדברים שאני אוהב. חוץ מלשמור על הבית, זה גם חיבור עם אנשים דרך בעלי חיים, דרך גינות כלבים בפלורנטין, בשפירא, בלב העיר. זה מגדיל את המעגלים שלי בעיר כמי שחי את השטח ואת המרחב וזה מאפשר לי עוד נקודות ממשק עם בני אדם, לחשוף את הרעיונות שלי, את דרך החיים שלי".
אתה משתמש בשירותי הקבוצה בפייסבוק?
"התחלתי בקבוצה, גליה (פלד) ואני חברים טובים ומשם זה כבר התגלגל, אבל אני כבר לא שם הרבה זמן. יש לי את המעגלים הקבועים שלי, שחוזרים אליי באופן קבוע וחברים שלהם שממליצים עליי. זה טרייד אוף חברתי, לי זה חוסך הון תועפות של כסף, להם זה חוסך כסף של פנסיון וטראומה לכלב".
בקשות מוזרות?
"בדרך כלל מדברים על גבולות לפני, שואלים מה מקובל, מה לא מקובל. אבל אני כבר פחות נתקל בזה, כי כבר אין אנשים זרים שאני שומר להם על הדירות. כרגע אני נע בין 12-10 דירות קבועות, ובין לבין, אם צריך, יש ספות של חברים וחברות או סאבלט במקרים קיצוניים".
איזה ציוד יש איתך?
"בדרך כלל זה קצת בגדים, כלי רחצה, טלפון, מטען ולפטופ, כי בסוף גם עובדים. יצא לי גם להיות בדירות קצת מלוכלכות ואז אני מביא איתי גם מגבת ומצעים".
עד מתי?
"אני מתכנן להמשיך עם זה עד שיימאס לי, עד שארגיש שהיעדר פינה משלי הוא מחיר שאני לא מעוניין לעמוד בו. אני לא חוסך כסף, אני חי".
וזוגיות?
"זה מוזר לחלק מנשים שאני יוצא איתן, אבל אני בכל מקרה יצור צבעוני ולא קונבנציונלי. אני לא צריך להתנצל על זה - זה אני".
יגאל רמב"ם
אישי: 40, רווק
תעסוקה: אקטיביסט חברתי, פעיל פוליטי, חברתי ואזרחי, מיוזמי המחאה החברתית של 2011, ממקימי הבר קיימא, מקדם מחאות, פעילויות ויוזמות אזרחיות
"הייתי בבתים מטורפים של אדריכלים"
דנה סתיו, 25, סטודנטית ושחקנית בתיאטרון גבעתי לילדים, הגיעה להאוסיטינג מזווית קצת מפתיעה: "כילדה תמיד רציתי כלב וההורים לא הרשו לי, ומבחינתי אין תכלית ליום בלי כלב".
אז הסיטינג זה הפתרון?
"הגעתי לזה ממש במקרה. מישהו אמר לי שיש דבר כזה, אז זה התגלגל לחיפושים בפייסבוק וראיתי שאנשים מציעים בתים תמורת שמירה על בעלי חיים ואז הבנתי שזה נקרא האוסיטר ושזה מאוד פופולרי באירופה ובארצות הברית.
"אני חולת כלבים, אני אוהבת כלבים יותר מבני אדם. אחרי שנפרדתי מבן הזוג שלי, עזבתי את הדירה ונאלצתי להיפרד גם מהכלבה ולא ראיתי את עצמי מעבירה יום אחד בלי חיה. אז בחרתי לעשות מלימון לימונדה ואני עוברת מדירה לדירה כבר ארבעה חודשים. הייתי בהרצליה, ברמת גן, בגבעתיים, בכמה דירות בתל אביב, ככה אני גם לומדת להכיר את האזורים והסביבה שמתאים לי לגור בהם, בעיקר לטובת הכלב הבא שאאמץ.
"בינתיים מצאתי דירה ממש ליד פארק הירקון והנמל, קרובה לחוף הכלבים ועדיין לא חתמתי על חוזה. אני מתלבטת, כי אני ממש נהנית מההאוסיטינג. אין לי ספק שגם אם אחליט לשכור את הדירה, אמשיך לעשות האוסיטינג בסופי שבוע, קצת בצפון וקצת בדרום.
"ההאוסיטינג מוכיח לי שאני יכולה להיקשר גם לכלבים אחרים, למרות שנאלצתי להשאיר את הכלבה שלי אצל החבר לשעבר. זה גם תיקון בשבילי להגיע לבתים של אנשים שלא מכירים אותי ואני לא אותם והם לחלוטין סומכים עליי. יש פה המון טוב. זה מרגש לראות ולדעת שיש אנשים טובים ולהפסיק לכעוס על האנושות".
נתקלת בבקשות מוזרות?
"יש כאלה שמבקשים שלא ייכנס בשר הביתה, אבל אני אוהבת ללכת על בטוח. אני לא טבעונית למשל, אז אני משתדלת לא ללכת לאנשים שהם טבעונים כדי שלא תיווצר אי נעימות. קרה מקרה שהייתי צריכה להיות בבית שבועיים ועזבתי אותו אחרי שבוע, כי מה שנאמר בפועל לא תאם את המציאות. ביקשו ממני לשמור על חתול, צוין שיש שותף שכמעט לא נמצא בבית ובסוף התברר שהוא עובד מהבית. נגעלתי להתקלח שם, נגעלתי לבשל, היא הבטיחה שתשאיר בית מסודר, והוא היה מבולגן. הרגשתי לא נעים, ועזבתי אחרי שבוע. בעלת הבית גם הגיעה ארבע פעמים לדירה כשהייתי שם, כך שלא הבנתי למה היא צריכה אותי, זה היה מאוד מוזר.
"אבל אין מה לומר, כל עולם ההאוסיטינג הוא נורא מרגש. הייתי בבתים מטורפים של אדריכלים ובבתים מוזנחים שהתכלבתי בהם - ובבתים של מבוגרים. פגשתי מלא כלבים, מכל הסוגים: זקנים וגורים, וכלבים עם חרדות נטישה, כולל כלב שננטש חמש פעמים ולצאת איתו לטיול היה מאוד מאתגר. לכל כלב יש את האופי שלו, אני מרגישה שאני מטיילת וכל כלב מעביר אותי מסע אחר".
דנה סתיו
אישי: 25, רווקה
השכלה: למדה תקשורת במכללת אריאל ועזבה לטובת לימודי משחק. כרגע בשלב המיונים לבתי ספר למשחק
תעסוקה: שחקנית בתיאטרון לילדים
מיומנה של "נוודית דיגיטלית"
נינה סודין מגדירה את עצמה כ"נוודת דיגיטלית". היא מטיילת בארץ ובעולם, מנהלת עם בן הזוג שלה בפייסבוק את הקבוצה "מטיילים לבד משתפים", יש לה בלוג קומיקס שנקרא "ציורי דרך", ובימים אלה היא עובדת על ספר בנושא מסעות אלטרנטיביים, כולל מדריך האוסיטינג מעמיק. היא בת 30, נולדה באוקראינה, עלתה לארץ בגיל 8 וגדלה בתל אביב, ולפרנסתה היא משמשת כמורה פרטית אונליין.
איך זה התחיל?
"זה נולד מכל המסע שלי בחו"ל, שהיה במתכונת של האוסיטינג וקאוץ' סרפינג. רציתי נורא לטייל וגיליתי שהמון אנשים חיים ככה ומוזילים את ההוצאות שלהם על שכר דירה, אז בדרך הזו טיילתי והאמת היא שיותר גרתי במקומות מאשר טיילתי".
והזוגיות?
"הכרנו ממש כשחזרתי לארץ, דרך קבוצת מטיילים שהקמנו יחד, הוא ידע שככה אני חיה. הוא חי בצפון ועובד שם. אז לפעמים אני אצלו ולפעמים הוא מגיע לבתים שאני שומרת עליהם. הוא אלרגי לחתולים אז לפעמים זה קצת מאתגר, אבל הוא לגמרי מבין ותומך ושמח שאני מוצאת את הדרך שלי לחיות. אם אין לי האוסיטינג אני אצלו או אצל חברים במרכז או בירושלים. עכשיו הייתי גם בחו"ל כמה שבועות".
נתקלת בבקשות מוזרות?
"לא. מה שכן קרה זה ששמרתי על שתי כלבות מאוד מבוגרות שאחת מהן נפטרה במהלך השהות שלי. זה היה קשה. בעלת הבית הייתה בחו"ל, צלצלתי אליה והיא ניחשה שקרה משהו כי ידעה שלא אתקשר סתם. למזלי, זה היה במושב עם הרבה שכנים שבאו לעזור, לקחו אותה וקברו אותה. לבד זה היה קשה יותר".
עם מה את מתניידת?
"אין לי כמעט ציוד. יש לי שני תיקים - גדול וקטן. לפעמים אני מתניידת עם שניהם ולפעמים רק עם הקטן. עכשיו טסתי לשלושה שבועות רק עם תיק קטן שהיו בו בגדים, נעליים, לפטופ, לוח ציור ועפרונות".
נינה סודין
אישי: 30, בזוגיות
השכלה: למדה אנימציה בבצלאל, לא סיימה את התואר
תעסוקה: מורה פרטית, מלמדת מתמטיקה ואנגלית אונליין; ציירת קומיקס, הקימה את הבלוג "ציורי דרך"