ביה"ח ברזילי באשקלון. רופאים מעדיפים לעבוד במרכז הארץ / צילום: Shutterstock
לצערי הרב, בשנה האחרונה אנו שומעים על מקרי אלימות קשים במערכת הבריאות, עד כדי רצח, דוגמת זה של האחות טובה קררו ודקירת האחות בביה"ח שמואל הרופא. הניסיון מלמד כי לכותרות מגיעים בעיקר המקרים הקשים ולצערי יש מקרים רבים, רבים מדי, של אלימות מילולית, ואף אלימות פיזית שלא תמיד מגיעה לכלל דיווח, כיוון שלא כל אנשי מערכת הבריאות מבינים את חשיבות הדיווח על כל מקרה ולא לכולם יש את הזמן לדווח. הם כולם עמוסים מאוד ולכן על חלק מהמקרים הם עוברים לסדר ומתגברים, ולא מדווחים.
אין ספק שתורים ארוכים ועומס במערכת הבריאות הם גורמים דרמטיים המעודדים ולדאבוננו תורמים לתופעות של אלימות. מצב זה איננו מגיע ללא סיבה - תקציב מערכת הבריאות נשחק במיליארדים מאז חקיקת חוק ביטוח הבריאות.
כבר בעת הפעלת החוק ב-1995 הוא היה מתוקצב בחסר. בראשית 1995 התריעו מנהלי בתי החולים כי חסרים 2 מיליארד שקלים למימון סל הבריאות. במשך השנים התקציב עודנו ממשיך להישחק כאשר עד היום נשחקו בין 14-15 מיליארד שקלים. כתוצאה מאותה השחיקה, בתי החולים הציבוריים וקופות החולים נמצאים בגירעונות מתמשכים ובכך אין הקצאת משאבים הולמת לטיפול בתורים הארוכים, להקטנת עומסים, ויש חוסר בתקנים לרופאים ועובדי סיעוד.
התוצאה הישירה מהנ"ל היא עומס בבתי החולים. עומס בלתי נסבל שאיננו מקובל בעולם המערבי כאשר משנה לשנה ישנה ירידה משמעותית במספר מיטות האשפוז הכלליות ל-1,000 נפש. כך, אם בשנת 1995 היו 2.5-2.6 מיטות כלליות ל-1,000 נפש, ב-2017 ירד מספר המיטות ל-1.83. המשמעות היא שלעומת 1995 חסרות במערכת אלפי מיטות. בתי החולים בישראל נמצאים בתפוסה הגבוהה ביותר בעולם המערבי. המחלקות הפנימיות נמצאות בתפוסה של מעל 100% והתוצאה הישירה היא עומס קשה על הצוות הרפואי וקושי למצוא מיטה פנויה.
בעת חקיקת חוק ביטוח הבריאות בסוף 1994, היו שלושה מקורות לתקציב סל הבריאות: מס הבריאות שכל אחד מאיתנו משלם, תקציב האוצר והמס המקביל שהמעסיקים היו מעבירים. לצערנו, המס המקביל בוטל בשנת 1997 וכתוצאה מכך כל המערכת נכנסה לגירעונות כי לא נמצא מקור חלופי להכנסה זו שהיוותה אז כ-40% מתקציב סל הבריאות.
אזרחי ישראל משלמים יותר על בריאות מכל מדינות אירופה. אחוז המימון הציבורי מגיע לפחות מ-60%, כאשר מעל 40% מהאזרחים מוציאים כספים מכיסם. מוציאים יותר ומקבלים פחות.
ברור שאנשים שמחכים חודשים בתור לטיפול, לניתוח או לבדיקה כשהם חולים ודואגים וסובלים - יהיו בלחץ ואין ספק שזהו חלק מאוד משמעותי הגורם לתופעות של כעסים, תסכול ואלימות במערכת הבריאות.
יש לנו חוק ביטוח בריאות מצוין. לו היו מקיימים את החוק בתקצוב הולם כדי לממן את סל הבריאות שמופיע בחוק, היינו ללא ספק מערכת הבריאות הטובה בעולם. ישראל היום מוציאה 7.5% מהתמ"ג על הבריאות לעומת מדינות אירופה שמוציאות מעל 9.4% ולעומת ארה"ב שמוציאה מעל 17.5%. על מקבלי ההחלטות להכין תוכנית אמיתית לתוספת מיטות אשפוז לבתי החולים במדינה. צריך לזכור שכל החלטה על תוספת מיטות לא יכולה לבוא לידי ביטוי באופן מידי כי היא מחייבת תוספת בנייה, ציוד וכוח אדם ולכן נדרשת לכך תוכנית רב-שנתית. בנוסף, יש צורך לשפר את תקצוב קופות החולים כדי שיוכלו לתת את כל הדרוש וכדי שאפשר יהיה לקצר תורים.
ולבסוף, צריך לאמץ ולבצע את כל ההחלטות של הוועדה למיגור האלימות כלפי צוותים רפואיים במערכת הבריאות שמינה שר הבריאות. מדובר בוועדה מקצועית בראשותו של פרופ' שלמה מור יוסף, שהגישה את מסקנותיה עוד בדצמבר 2017 ובה לא מעט פתרונות מעשיים וישימים.
אני מאמין שבאם יישמו זאת, תהיה ירידה משמעותית ובולטת באלימות במערכת הבריאות שלמעשה, פוגעת בכולנו.
■ הכותב הוא נשיא האקדמית נתניה ונשיא איגוד מנהלי בתי החולים בישראל.