במלטה פגשתי אביר אמיתי. הוא לא לבש שריון ולא אחז בחרב, אבל הוא נצר בלתי מעורער למשפחה המתגוררת מאות שנים בקאזה רוקה פיקולה (Casa Rocca Piccola) בוואלטה (Valletta), בירת מלטה, עוד מהתקופה שבה אבירי מסדר ההוספיטלרים על שם סנט ג'ון עמדו בהצלחה במצור של הצי הטורקי שהגיע לכבוש את האי ב-1565 (להרחבה היסטורית, ראו מסגרת משמאל). הבית נקרא על שמו של הבעלים הראשון, האדמירל דון פייטרו לה רוקה, ובעת סיור בבית הפתוח כיום לתיירים, פגשתי את הבעלים הנוכחי, הלוא הוא אביר מלטה, המרקיז ה-9 de Piro.
ביקור בקאזה רוקה פיקולה הוא הזדמנות מצוינת לראות מבפנים את אחד מהארמונות האחרונים שנותרו בבעלות פרטית בוואלטה ולהתפעל מהרצפות היפהפיות, הרהיטים, שכיות החמדה והמותרות שהרשו לעצמם אצילי מלטה. "לגמרי אופייני במלטה, ובמיוחד בוואלטה, שעוברים ליד שער של בית ולא יודעים איזה ארמון מסתתר מאחוריו", אומר המדריך שלי, וינסנט.
כשעומדים ברחבה המרוצפת של גני בראקה (Barrakka) בוואלטה - ממש מעל סוללת התותחים שנבנתה במאה ה-16, בתקופת הזוהר של אבירי המסדר, ויורקת אש בכל יום בשעה 12 בדיוק - אפשר להבין מדוע נפוליון אמר שהמקום הזה "בלתי ניתן לכיבוש". זאת, על אף שב-1789 הוא הצליח לכבוש את מלטה והדיח את האבירים משלטונם.
מטחי האש הטקסיים הנורים מהסוללה המפורסמת הם אחת מהאטרקציות התיירותיות הכי פופולריות כיום באי. נראה אתכם מפלסים דרך בין מאות התיירים המצטופפים ברחבה לקראת השעה 12 בניסיון לתפוס זווית טובה לצילום.
מול החומות האלה אפשר גם לדמיין מה הרגיש חייל פשוט בשירותו של נפוליאון כשנצטווה להסתער על החומות האימתניות והמבוצרות, הבנויות על גבי צוקים הנופלים מגובה של עשרות מטרים לים. אם זה נראה קצת מוכר, זה אולי משום שמלטה היא אחד מהאתרים החביבים על מפיקים ובמאים, וצולמו בה שפע סרטים וסדרות, מ"טרויה" ו"גלדיאטור" ועד "משחקי הכס" וסרט הפעולה Assasins Creed המבוסס על סדרת משחקי וידיאו.
בוואלטה, פעם בירתם הגאה של אבירי סנט ג'ון, ההיסטוריה פוגשת את היומיום. ארמונו ההיסטורי של הגרנד מאסטר, החולש על כיכר סנט ג'ורג' שבליבה של העיר, משמש כיום כמעונם הרשמי של נשיאי מלטה ובו מתכנס הפרלמנט. כשעברנו ליד, מעל הארמון התנופף דגל מלטה, אות לכך שהנשיאה, מארי-לואיז קוליירו, נמצאה באותה שעה בארמון.
ואלטה היא לא רק בירה של אבירים, אלא גם אחת משתי בירות התרבות של אירופה לשנת 2018, ומזמנת השנה שפע של אירועים. בין אלה שעדיין בקנה, פסטיבל ספרים בדגש ספרות איי הים התיכון (Malta Mediterranean Literature Festival) שיתקיים בנובמבר, ולמי שיזדמן לכאן ב-15 בדצמבר, המארגנים מבטיחים מופע ראווה מפתיע בכיכר סנט ג'ורג', לציון סיום שנת התרבות 2018.
ים-תיכוניות עם בארוק
לא חייבים להיות חובבי אמנות כדי להתרגש מעריפת ראשו של יוחנן המטביל - ציורו המופלא של הצייר האיטלקי מיכלאנג'לו קראווג'ו משנת 1608, יצירת האמנות הידועה ביותר בכנסיית סנט ג'ון במרכז העיר ואלטה.
עמדתי במשך דקות ארוכות מול הציור הדרמטי ודמיינתי את חייו של הגאון הסוער הזה, שנחשב לחלוץ סגנון הבארוק ולאמן האור, ומצא מקלט במלטה אחרי שהרג יריב בקטטת שיכורים. יש האומרים שלא רק חייו הסוערים משתקפים בציוריו אלא גם נטיותיו ההומוסקסואליות, הבאות לביטוי בארוטיקה של דיוקנאות הנערים שצייר. גם כנסיית סנט ג'ון עצמה לא תשאיר אתכם אדישים. היא נבנתה אומנם בפשטות, אך במשך הדורות עוצבה בצורה יוצאת דופן וכל כולה נראית כמו בונבוניירה של שיש וזהב.
כשמשוטטים בסמטאות האבן הצרות של ואלטה, מבינים למה לא כדאי לשכור כאן מכונית, ולא בגלל נהיגה פרועה של התושבים. נוהגים כאן דווקא בסבלנות ובאדיבות (ובצד שמאל), וכמעט בלי צפירות, אבל את התמרונים, במיוחד כשבא מולכם אוטובוס, עדיף להשאיר למקומיים.
במקום זאת עדיף פשוט לפסוע בסמטאות שיורדות בתלילות ישר לים, כשמעל ראשכם תלויות גזוזטרות עץ צבעוניות כמו סוכריות.
ישבנו לכוס של בירה Cisk מקומית צוננת בכיכר הרפובליקה, המשמרת את סגנונות הבנייה של המאה ה-16, שבה החלה העיר להיבנות. המסעדות ובתי הקפה המו אדם, ועל אף התורים לשולחן פנוי, אף אחד לא מיהר לשום מקום, במין שילוב של עצלות ים-תיכונית נינוחה עטופה בפאר של רנסנס ובארוק. התחלתי להבין למה האנגלים הפכו את מלטה לאי המחמד שלהם, ואחריהם הגרמנים, הצרפתים, ולאחרונה גם התיירים הרוסים והסינים.
ואם מדברים על תיירים, מספרם נסק לאחרונה בצורה מטאורית, וממיליון תיירים בשנה הכפיל את עצמו ל-2 מיליון בשנה. אחד מהגורמים לזינוק הוא הטיסות הישירות לוואלטה שאייר מלטה החלה להפעיל מערים שונות בעולם. מטוסים עמוסים בעשרות-אלפי נופשים נוחתים באי, שמספר תושביו מגיע בקושי ל-450 אלף. עד כדי כך, שכיום נשמעים דיבורים על הטלת מכסה על מספר התיירים למלטה, והממשלה אישרה בזריזות לכל בתי המלון תוספת של שתי קומות.
איטלקית עם ערבית
למחרת נסענו לשוק הדגים המסורתי של יום ראשון בכפר מרסשלוק (Marsaxlokk, מרסה - נמל, שלוק - הביטוי המקומי לדרום-מזרח). זהו שוק תוסס ומקומי מאוד, שאליו מגיעים תושבי הסביבה לקנות דגים ופירות ים ישר מן הים. לא רק דגים. בדוכנים השונים הציעו רוכלים מזכרות צבעוניות (חלקן אולי תוצרת סין), בגדים ופירות. כמה גברים התאספו לפרלמנט מקומי ים-תיכוני מחויך של יום ראשון. לקראת צהריים המסעדות הקטנות שממול הומות ועמוסות. זהו הבילוי השבועי של המקומיים וכדאי מאוד להזמין שולחן מראש.
המשכנו לצוקי דינגלי שבמערב האי. בגובה של 250 מטר, צוקי דינגלי הם הנקודה הגבוהה ביותר במלטה והמראה הנשקף מהם מרשים ויפה. במערה הכחולה שלרגלי הצוקים אפשר לשחות או לשוט בסירה קטנה. כדי להגיע אל ויטוריוזה (Vittoriosa), סנגלאה (Senglea) וקוספיקואה (Cospicua), שלוש ערים עתיקות המוקפות בחומה אחת, חצינו בסירה מסורתית את המפרץ שבו שוכן הנמל הגדול (Grand Harbour) של ואלטה.
אל תחמיצו ביקור בעיר מדינה (Mdina), בירתה העתיקה והמוקפת חומה של מלטה, שמציתה את הדמיון ונראית כמו יצאה מסרט. לא במקרה נשמע שם העיר דומה למילה "עיר" בערבית, מדינה. גם המילה רחוב, טריק (Triq) דומה בצליל ובמשמעות למילה הערבית טאריק, דרך.
70% מאוצר המילים של המלטזית המודרנית מקורם בערבית, והיתר בא מאיטלקית. הדקדוק והתחביר הם שמיים, ומבחינה לשונית שייכת המלטזית למשפחת השפות הערביות. זה לא מפתיע, שכן הערבים כבשו את מלטה ב-870, והם שלטו בה כמאתיים שנה. האלפבית, אגב, הוא לטיני.
מבלבל? בשולחן שלידינו ישבו כמה נשים במראה אירופי שדיברו בשפה לא מזוהה שנשמעה כמו ערבית, ואז פתאום גלשו לאיטלקית ולאנגלית, הכול במהלך משפט אחד. זו הייתה המלטזית, מישמש של השפות שבהן דיברו כאן כל הכובשים כולם. את השפה הצליחו הערבים להשליט באי, אבל לא את האסלם. הנצרות שולטת באי ללא עוררין.
אילת, ירושלים וסקס במערה
גוזו (Gozo) הוא האי התאום של מלטה. יחד עם האי קומינו (ועוד כמה איים קטנטנים) הם מרכיבים את המדינה מלטה. אורכו 15 ק"מ ורוחבו המרבי 7 ק"מ. כדי להגיע אליו עולים על מעבורת בנמל Cirkewwa. חצי שעה אחר כך כבר היינו ברציף בגוזו עם עוד מאות תיירים, אבל ברגע שהרחקנו אל פנים האי כבר היינו די לבד.
למלטה לא נוסעים אומנם כדי להתבודד, אבל בגוזו אפשר לתפוס שלווה הרחק מן ההמון הסוער. את צדי הכבישים הצרים ניקדו שיחי צבר בפריחה צהובה ושיחי הרדוף בלבן וארגמן. מגדלים זיתים, גפנים ועגבניות. את הקטשופ מייצאים לאנגליה.
ניסיתי לתייג את המראות. נוף הררי של גבעות, בתי אבן, עמקים כלואים בין הרים, כפרים, כנסיות, טרסות חקלאיות, טרשים, מבצרים, מגדלים, חומות, צלבים, צריחים, וסביב כל אלה ים כחול, מפרצים, מקבצים של בתי מלון, אווירה חופשית, כפכפים. בסוף הבנתי. יש פה שילוב לא אמיתי של ירושלים ואילת ביחד. חופים חוליים, כמעט שאין פה. פשוט קופצים מהמזח או מצוק אל המים הצלולים עם שנורקל ומסכה, או משייטים בסירת מפרש, ביאכטה או בסירת משוטים קטנה.
גוזו וקומינו הם אתרי הצלילה של מלטה. אלמוגים ודגים צבעוניים אומנם אין כמעט, אבל זהו גן עדן לצוללנים חובבי היסטוריה ימית - מספינה פיניקית מ-700 לפני הספירה ועד ספינות רומיות, ביזנטיות, צוללת אנגלית ואוניות ששקעו למצולות במלחמות העולם. אגב קומינו (ששמו נגזר מצמח הכמון שגדל כאן בעבר), האבירים נהגו להגלות לאי פרחי אבירים עם בעיות התנהגות לעבודות שירות. ולהבדיל, לפי המסורת היהודית כאן גם התגורר המקובל הספרדי רבי אברהם בן שמואל אבולעפיה בן המאה ה-13.
החיים בגוזו פשוטים. "אני נולדתי וחי כל חיי בגוזו, וכך גם שתי בנותינו, החתנים והנכדים", אמר גרציו, נהג המונית החביב. "טוב לנו פה. אנחנו לא מחפשים מציאות בחוץ, ואם רוצים לעבוד יש פרנסה גם פה. גוזו הוא כמו מלטה של פעם. יש כאלה שעד היום נוהגים להשאיר את המפתח לבית בגומחה קטנה בצד הדלת, לילדים, לשכנה. הגומחות האלה עדיין קיימות בבתים הישנים".
לא מעט פנסיונרים מאנגליה באים לחיות פה. אפשר להבין בקלות למה. אנשים מברכים לשלום, שקט ושלווה. ישבנו במסעדת דגים במפרץ Marsal Forn שבצפון האי, על המים ממש. הרגשתי כמו בדהב בימים הטובים.
שאלתי אם עדיין צעירים מגיעים לעשות סקס במערה של הנמפה קליפסו. ב"אודיסיאה" מסופר שספינתו של אודיסאוס נטרפה בסמוך לאי, וקליפסו התאהבה בו והבטיחה לו חיי נצח אם יישאר איתה במערה. "לפי מראה המערה כיום", אמר וינסנט בהומור אופייני, "אף אחד לא רוצה לעשות סקס במקום המלוכלך הזה".
כור ההיתוך הקטן בעולם
לא במקרה יש במדינה הקטנה הזו - קטנה בהרבה אפילו מישראל - שלושה אתרי מורשת עולמית של ארגון אונסק"ו. המקדשים העתיקים שבה, שמתוארכים ל-5,600 לפנה"ס, הם היחידים בעולם מסוגם. בנאי המקדשים השאירו את חותמם המונומנטלי ביותר מעשרים מקדשים ברחבי האי. ארכיאולוגים משערים כי במקדשים האלה התקיימו טקסים שסגדו לאלת פריון מסתורית.
לפי האגדה, אישה ענקית נשאה על כתפיה את האבנים העצומות לבניית המקדשים. גם כיום קשה להסביר כיצד הועתקו הסלעים הללו, שגובה כל אחד מהם 6 מטרים ומשקלו כמה טונות.
לחובבי ארכיאולוגיה, מלטה היא חגיגה. במוזיאון הלאומי לארכיאולוגיה ממצאים משנת 5,900 לפנה"ס, הרבה לפני הפרעונים. מהמם במיוחד האגף המוקדש לתקופת האבן, ובו פסלונים של אלות גדולות ודשנות, עם ירכיים עגולות.
באותו ערב בדיוק חגגו בוואלטה את סיום שבוע האופנה של מלטה, בהפקה שלא הייתה מביישת את מילאנו ופריז. לא שהוזמנתי, אבל מספיק היה לשוטט ברחבה ובסמטאות שאליהן נשפכו דוגמניות ודוגמנים. כמה מכוניות בנטלי, רולס רויס ואחרות נסעו לאיטן. חלק ממכוניות הפאר נקנו במשבר הכלכלי של 2008, מאנגלים ששמחו להיפטר מהנטל, סיפרו לי. עוד אמרו, שהמלטזים משוגעים על שני דברים, מכוניות יוקרה ואירוויזיון.
על המדרגות ישבו כמה נערות מקומיות וליקקו גלידה. חשבתי, האם הן מצאצאי הפניקים, הביזנטים, הגותים, האבירים? לא סתם המלטזים טוענים שמלטה היא כור ההיתוך הכי קטן בעולם.
מידע מעשי
עונה: עדיף במארס-אפריל לפני שמגיעים ההמונים, כשמזג האוויר נעים ולא חם, או בספטמבר-אוקטובר אחרי ההמונים, כשמזג האוויר מתאים עדיין לנופש של ים ומים.
טיסות: Air Malta מפעילה ארבע טיסות שבועיות סדירות מתל אביב לוואלטה.
לינה: בנוסף לרשתות המוכרות, בשנים האחרונות צצים באי מלונות בוטיק קטנים ומפנקים, הממוקמים בבתים היסטוריים ועושים כבוד לאדריכלות המקורית. אני התארחתי באחד כזה, De Vilhena Boutique Hotel, הממוקם ממש בלב העיר העתיקה של ולטה, וממליצה בחום. השירות אישי-משפחתי. החל מ-300 דולר ללילה לחדר זוגי, כולל ארוחת בוקר.
מלון בוטיק נוסף שהתארחתי בו הוא 66 Saint Paul's, גם הוא נמצא בעיר העתיקה ושוכן בארמון מן המאה ה-17 ששופץ בטעם רב. כ-300 דולר ללילה לחדר זוגי המשקיף על הנמל הגדול https://66saintpaulsmalta.com
חגיגות עממיות: יש שפע גדול, כפי שאפשר לראות באתר: /www.maltauncovered.com/things-to-do/malta-events
Cafe Cordina: הקפיטריה הראשונה בוואלטה, מוסד של ממש בסגנון בארוק. נראה אתכם עומדים בפיתוי ולא מזמינים ממבחר הגלידות והעוגות. בקיץ מנגנים פה ג'אז בימי חמישי www.caffecordina.com
Qbajjar: מסעדת דגים טובה בכפר Marsalforn באי גוזו, על המים ממש. https://qbajjarrestaurant.com
The Cliffs: ממש מול צוקי Dingli, אווירה לא רשמית, חצר עם צמחייה טבעית, גדר אבן, מול הים. אכלתי רביולי משובחים ממולאים בעלי צמח זיפן (Borage) ברוטב קליפות תפוז. טעים ומיוחד. www.thecliffs.com.mt/menu
רקע | קיצור תולדות מלטה
המסדר ההוספיטלרי, הידוע יותר בשמו אבירי סנט ג'ון (או בשמו המלא, מסדר יוחנן הקדוש של בית החולים בירושלים), היה אחד החשובים מבין המסדרים הצבאיים במסעות הצלב. הוא נוסד כדי ללוות את עולי הרגל לארץ הקודש. ב-1099, עם כיבוש ירושלים על-ידי הצלבנים, הפך המסדר לארגון דתי-צבאי שהצטרף להגנה על ממלכת ירושלים הצלבנית.
עם נפילת ממלכת ירושלים במאה ה-13 בידי סלאח א-דין וצבאותיו, נסוגו הצלבנים לאי רודוס. כשגם זה נכבש בידי המוסלמים במאה ה-16 (הפעם היה זה הסולטן הטורקי סולימן המפואר), העניק קארל החמישי לאבירים ב-1530 את השלטון על איי מלטה.
האבירים ביצרו את האיים והמשיכו להציק לטורקים בשוד ימי ובפשיטות על ספינות מוסלמיות בדרכן לצפון אפריקה. בתגובה, החליט הסולטן לתקוף. ב-1565 הוא שלח כוח סיור למלטה כדי להכין את המתקפה. האגדה מספרת כי מפקד הצי הטורקי לא הצליח לאתר את האי, ולכן הודיע לסולטן: "מלטה יוק!", שפירושו בטורקית "אין מלטה", מקבילה לביטוי "אין חיה כזאת". גרסה אחרת טוענת שהוא ניסה להסתיר את כישלונו לכבוש את האי מידי האבירים.
צחוק הגורל: כאשר הסולטן העות'מני האחרון, מהמט השישי, הודח ב-1922 על-ידי האסיפה הלאומית של טורקיה, בריטניה העניקה לו מקלט מדיני ב... מלטה, שבה שלטה באותה תקופה.
תקופת שלטונם של אבירי סנט ג'ון היא אחד הפרקים החשובים בתולדות מלטה. אפילו הבירה ואלטה נקראת על-שם ראש המסדר, ז'אן דה-לה ואלט, והסמל המלטזי, הצלב בעל שמונה הפינות, הוא סמלו המקורי של המסדר.
האבירים נשארו במלטה עד כיבושה בידי נפוליאון בסוף המאה ה-18. ב-1800 כבשו הבריטים את האיים מידי הצרפתים, ושלטו בה עד 1964, רק אז זכתה מלטה בעצמאותה. ב-2004 הצטרפה לאיחוד האירופי.
