שידורי כדורגל/ צילום: שאטרסטוק
בימים האחרונים נרשמת עוד סאגת בית משפט שעוסקת בהליך פירוק של קבוצת כדורגל "גדולה". הפעם זו הפועל פתח תקווה, שנמצאת תחת מפרק זמני אחרי שעוד בעלים (דורון גלנט) הוביל אותה לקריסה כלכלית ולחדלות פירעון. הפועל פתח תקווה לא שונה מקבוצות "גדולות" אחרות - הפועל רמת גן, הפועל כפ"ס, מכבי נתניה והפועל ת"א כבר חוו פשיטת רגל - רק שהזמן שחולף בין אירועי חדלות הפירעון הולך ומצטמצם.
בכל פעם שאירוע כזה מתרחש נעשה ניסיון אחרון בבית המשפט להציג את האירוע כאסון לאומי. הקבוצה מוצגת כמועדון ענק עם היסטוריה, נשלפים השמות שמעידים על גדולה ספורטיבית - במקרה של פתח תקווה צוין השבוע בבקשה של עובדי המועדון למינוי מפרק זמני כי "המועדון הוא אחד מקבוצות הכדורגל הוותיקות בישראל, שכן הוא נוסד עוד בשנת 1934. לאורך השנים יצאו מקבוצה זו שחקני עבר בולטים, כגון: נחום סטלמך, אלון חזן, ואליד באדיר, מיכאל זנדברג וכן יוסי שבחון וטוטו תמוז, והוא אף זכה באליפויות ובגביע המדינה ולו קבוצת אוהדים המונה אלפי אנשים".
אחד מהדברים שהורגים את המועדונים הללו הוא הפער בין ההיסטוריה להווה. למועדונים הללו, בגלל מצג השווא ההיסטורי, נמשכים אנשי עסקים ללא יכולות כלכליות, רובם עם זיקה של אהדה, והם ממשיכים לנהל את ענייני הקבוצה כאילו מדובר בקבוצה גדולה - רוצים להתחרות כמו בעבר כשווה מול שווים בקבוצות בעלות המשאבים.
הבעיה היא שהמספרים בספרי החשבונות מספרים סיפור אחר. הפועל פתח תקווה, בדיוק כמו מכבי נתניה או הפועל כפ"ס, היא לא קבוצה גדולה כבר מזמן. יש סיכוי גבוה פי עשרה שהקבוצה תגיע לחדלות פירעון לפני שתיקח אליפות, או אפילו תתמודד עליה. העיר פתח תקווה צמחה להיות העיר החמישית בגודלה בישראל, חיים בה כ-260 אלף תושבים, כמות שהכפילה את עצמה פי ארבעה מאז האליפות האחרונה - וכמה אוהדים מגיעים למשחקים שלה בשבת? 1,500 ביום טוב.
כדורגל זה ענף מסוכן
למה קבוצות מגיעות לפשיטת רגל בקצב כזה? ולמה זה לא קורה, למשל, בכדורסל. קודם כל ברור שהסכומים הם אחרים. בכדורסל למעט 2 קבוצות (מכבי ת"א והפועל ירושלים) כולן פועלות בתקציב שנתי של פחות מ-10 מיליון שקל. המרווח במקרה של טעות הוא לא נורא במקרה של נפילה, וגם רוב הקבוצות פועלות דרך עיריות שמפעילות ומסבסדות אותן והן יושבות חזק על הברז. בכדורגל בליגת העל כולן מעל הרף הזה, וכמעט כולן פועלות דרך "בעלים" - אם יש בעיה תקציבית, היא על הראש של הבעלים ותלויה ברצון שלו להוציא כסף מכיסו או להעמיד התחייבויות אישיות. והם נופלים כמו זבובים, עשירים כעשירים פחות. תראו את אמיר כבירי.
השאלה היותר רלוונטית בעניין הזה היא הסמכות שקיבלה הבקרה התקציבית בכדורגל. יותר מדי החלטות מהותיות בכדורגל הישראלי נקבעות על בסיס הבקרה התקציבית מאז שזו קיבלה את הזכות לקבוע כמה מותר לשלם, למי מותר לשלם ומתי מותר לשלם.
לפי סעיף 11 בתקנון הבקרה התקציבית של ההתאחדות לכדורגל, "לא אישרה הרשות לבקרת תקציבית אם תקציב הקבוצה - לא תורשה הקבוצה לשחק בליגה אליה היא משתייכת ותרד אוטומטית לליגה נמוכה יותר". הרעיון שקבוצה תרד ליגה (כמו הפועל פ"ת) כי לא עמדה במועד שקבעה לה הבקרה התקציבית הוא בעייתי. בעיקר מאחר שהאירוע מתרחש אחרי שהבקרה התקציבית וההתאחדות לא עשו את שלהן במניעתו: יותר מדי "אנשי עסקים", "מיליונרים", מוצאים את עצמם בעמדה של בעלות על מועדון כדורגל אחרי עברו את המנגנונים הנדרשים של ההתאחדות לכדורגל. זה נחמד בהתחלה, יש רוח גבית נעימה של התחלה, וזה קורס מהר מאוד.
בשנת 2004 הביאה ההתאחדות לכדורגל עוד מנגנון שנועד "להזהיר" בעלים מהתנהגות שגובלת באי שפיות כלכלית. המנגנון, סעיף 4ב' בתקנון ההתאחדות, הקובע הפחתה של תשע נקודות ליגה לקבוצות שנכנסות להליך של פירוק. ברוב המקרים מדובר בגזר דין מוות: לשמונה קבוצות מהליגות הבכירות בישראל שהכריזו על פשיטת רגל הופחתו תשע נקודות ממאזנן. מעולם לא הצליחה קבוצה מליגת העל להישאר בליגה לאחר שהופעל לגביה סעיף 4ב'; בליגה הלאומית הצליחו רק שתי קבוצות להינצל.
מנגנון האיומים הזה הוא דפוק. כי בעלים שמגיע לחדלות פירעון או לחובות לא מרגיש מאוים או ימצא דרך להביא כסף כי "הקבוצה תרד ליגה". הוא כבר גמור, ולרוב רואה בפשיטת הרגל דרך נוחה לגמור עם זה, תרד הקבוצה או לא תרד זה כבר לא עניינו - אלא הצרות של המפרק, הבעלים הבא, האוהדים.
לא יודעים להתמודד עם הצלחה
רוב הבעיות מתרחשות כשהקבוצה משנה את הסטטוס שלה - או שהיא עולה ליגה ואז נאלצת להיערך שונה לגמרי מבחינה כלכלית למצב שבו צריך להשקיע יותר כסף; או שהיא יורדת ליגה ובן לילה היא לא מצליחה להפנים את השינוי בהקצבות שגורר ירידה מהותית בהכנסות.
השינוי הפתאומי הזה בתזרים הוא גורם לקריסת כדורגל גם במקומות שבהם המשחק הוא קצת יותר מקצועי מישראל. באנגליה נעשה מחקר שבדק במשך שבע עונות את המשמעות הכלכלית של עלייה של קבוצות לפרמיירליג. מתוך 19 מועדונים שעלו מליגת המשנה לפרמיירליג העשירה בין עונת 2008/09 ל-2015/16 - רק מועדון אחד (קריסטל פאלאס) הצליח להימנע בעונה שאחרי העלייה מהפסד כספי. למרות עלייה לעתים של מאות אחוזים בהכנסות, ההפסד הממוצע בעונת הפרמיירליג הראשונה עמד על כ-300 אלף ליש"ט בשבוע. השיפור מתרחש עם הזמן, הבעלים מצליחים לייצב את השורות, לשרוד את הסערה של ההפסדים הראשונים.