העונש שהטיל השבוע בית המשפט בתל-אביב על איש חיי הלילה, אלון קסטיאל, בגין הרשעתו בעבירות מין חמורות, חשף פעם נוספת את הפער בגישה בין הפרקליטות לבין השופטים בכל הנוגע לענישה של עברייני מין. למרות שהפרקליטות ביקשה להטיל על קסטיאל עונש חמור של 8 שנות מאסר - החליטו השופטים, גלעד נויטל, גרשון גונטובניק, וטלי חיימוביץ, להסתפק בעונש של 57 חודשי מאסר בלבד.
יש מי שטוען כי בית המשפט הקל על קסטיאל בגלל היותו אדם מוכר, אמיד ומקושר, שגם יכול היה להרשות לעצמו לשכור סנגור בכיר, את עו"ד רועי בלכר (שייצג בין היתר גם את אהוד אולמרט). אבל זו טעות. יחס דומה ניתן מצד בתי המשפט לעברייני מין שהם הרבה פחות חזקים ומקושרים מקסטיאל.
לדוגמה, לפני כחודש הטיל שופט ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, רענן בר-יוסף, עונש של 5 שנות מאסר בלבד על אנס, למרות שגזר הדין כלל אמירות חמורות מעין כמותן נגד האנס.
אז נכון שענישה היא לא מתמטיקה ואסור שתהיה מתמטיקה, בכל תיק אפשר למצוא נסיבות לקולא ונסיבות לחומרא. אבל כשהחוק מאפשר ענישה חמורה בגין עבירות מין, כשהחברה עוברת תהליך של שינוי ביחס לעבירות מין והטרדות מיניות, ובזמן שבתחומים אחרים, בעבירות כלכליות למשל, יש מגמה של החמרה בענישה - קצת מוזר לראות את בתי המשפט משתרכים מאחור.
ולמרות שהשופטים בחרו שלא לאמץ את העמדה העונשית של הפרקליטות בגזר דין אלון קסטיאל, פסק הדיו כולו עשוי להיות שלב חשוב במלחמה בעברייני מין. החשיבות המרכזית שלו - כפי שאמרה התובעת עו"ד רוני מודריק מפרקליטות מחוז תל-אביב (פלילי) - היא שהוא משמש תמרור אזהרה לכל הבליינים שהמועדונים למיניהם והבילויים הליליים הם לא אקס-טריטוריה ולא מערב פרוע. האווירה של חיי הלילה, של אלכוהול וסמים, גורמת לעתים לאשליה של טשטוש גבולות בין המותר לאסור, אבל פסק דין קסטיאל מבהיר שהגבולות הם בדיוק אותם גבולות, גם אם יותר קשה להבחין בהם בחושך. לאישה מותר לשתות, לרקוד, לבלות ולפלרטט. זה לא הופך אותה מותרת לכל אדם.
מה הטעם בנתונים אם הציבור לא מאמין
לאחרונה כתבנו על המאבק שמנהלים תושבי חוף הכרמל להרחקת אסדת הגז "לוויתן" של קבוצת דלק ונובל אנרג'י למרחק של 110 קילומטר מהחוף. מאז פרסום הכתבה, המאבק הזה רק התעצם. התושבים מקיימים אספות הסברה שבהן הם מנסים לשכנע כי האסדה תגרום לזיהום אוויר קטלני ולפגיעה באדם, בים ובחי. המדינה וחברות הדלק מצדן מנסות להחזיר מלחמה שערה על דעת הקהל באמצעות שילוט חוצות ואסיפות הסברה משלהן, שבהם הן מנסות לשכנע שהצבת האסדה במיקומה הנוכחי, 10 ק"מ מקו החוף, היא הפתרון הטוב והנקי ביותר בסביבה.
לא פחות משהוויכוח הזה חושף פערי תפיסה תהומיים בין הצדדים, הוא חושף חוסר אמון מוחלט של חלק מהציבור במדינה ובנבחריה. בישראל של 2018 הציבור משוכנע כי הקשר בין ההון והשלטון בארץ הוא כל-כך הדוק וכל-כך מושחת, עד שאי-אפשר להאמין למילה אחת של הנהגת המדינה או של דוברי הטייקונים.
שר האנרגיה, יובל שטייניץ, דוברי המשרד לאיכות הסביבה ושאר האנשים והגופים שתוקפים את התושבים על מאבקם, יכולים לזרוק נתונים אמפיריים והוכחות לצדקתם מפה ועד ליוסטון טקסס (שם נבנית בימים אלה האסדה). כל עוד הם לא ישנו את תפיסת המציאות הכללית של התושבים, כל עוד הם לא יחזירו את האמון הבסיסי של הציבור בכך שהם פועלים באופן ענייני למענו, ולא באופן מוטה למען הטייקונים - אין להם סיכוי לשכנע אף אחד.
